בעולם החדש מוענק מקום מרכזי לרגש. הוא נעשה מכובד הרבה יותר ממה שהיה בעבר, ניתנו לו אוטונומיה ומעמד משלו, גם במנותק משאר חלקי האישיות. עד כדי כך הדבר, שהתקבלה תפיסה שלא אפשרי לעצב את הרגשות בהחלטה מודעת. הם ספונטניים לגמרי, ולכן גם אסור לנסות לעצב אותם – שכן אם אדם יחשוב שהוא הצליח לשנות את רגשותיו, זהו כזב, הוא יחיה בשקר. בפסקה זו הרב קוק מציג עמדה שונה במקצת: הרגש אכן איננו רק ענף של האינטלקט, אך יחד עם זאת קיימת השפעה הדדית בין השכל והרגש. פעולה מודעת יכולה להעצים או להחליש רגישויות שונות, גם אם לא לייצר אותן או להעלים אותן באופן מוחלט.
וכך הוא הדבר ביחס לאהבה: צריכים לייסר את עצמו לאהבת הבריות. על ידי תהליך הכרתי של מודעוּת מכוונת ומאמץ לבחון את הבריות באופן אחר, שונה מן הרגיל. אף שזהו מאמץ קשה ומייסר, משום שהוא מצריך להתגבר על הנטייה הטבעית הראשונית שיש באדם, ניתן וצריך להגיע למדרגה זו של אהבת הבריות.
הרב קוק מייחד קבוצה מסוימת הראויה לאהבה, הן בגלל התכלית המוסרית שבאהבת קבוצה זו, והן מפני שעל ידי אהבתה גם ניתן להגיע לאהבת הבריות כולן: ביחוד לאהבת המעולים שבבני אדם. קל יותר מבחינה נפשית להעריך ומתוך כך גם לאהוב את האנשים שכבר הוכיחו שהם ראויים לאהבה, שחייהם ופועלם מיטיבים לכלל. כאשר אוהבים את אותם המעולים, אפשר גם להיאחז בדבר ולהעצים את רגש האהבה, להרחיב אותו ליתר הבריות. בכל בריה יש משהו מן הטוב הקיים במעולים שבבני אדם, אף אם לא בעוצמה דומה.
ההכרה בכך שאין שוויון מוחלט בעולם, שלא כולם אפורים, שכן ישנם גוונים יפים יותר וישנם אנשים מעולים יותר במידותיהם או בכישרונותיהם – אינה מוסכמת על הכל. לא מעט מן המאמץ המחקרי כיום מוקדש להפרכת מיתוסים שונים. אם מקובל בנוגע לדמות מסוימת שהיא מופלאה – בחוגים מסוימים רואים ערך רב בגילוי שאינה באמת כך. שהיו לה חולשות, שגיאות או אינטרסים זרים, ושמה שנדמה כהישג של אותה דמות הוא במקרה בלבד, ובאמת לא כל ההישג הוא שלה. אולם כאשר מנפצים מיתוס שיכול להיות מודל לחיקוי, עולה שאלה חינוכית קשה: האם אפשרי לעצב חברה ותרבות ללא מיתוס, ללא סיפורי מופת על אנשים דגולים? יש אומרים שהדבר בלתי אפשרי, שכן אנשים צריכים דמויות לצעוד לאורן וסיפורי מופת. הדבר מגבש את זהותם, נותן להם עוגן וביטחון שהדברים הגדולים אפשריים, שיש למען מה לחיות ולהיאבק. מנגד, קיימת גם תועלת רבה בגילוי שהאנושות לא מתחלקת לשני חלקים שיש ביניהם הבדל מהותי – צדיקים וגיבורים מופלאים, לעומת הרוב, שהם חסרי כל כישרון ומוסר. חשוב לדעת שגם גיבורים וצדיקים עלולים לשגות ולהיכשל, לא רק משום שזו האמת, אלא גם מבחינה חינוכית: "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, אברהם, יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו כ"ה). אם האבות היו כמלאכי עליון, חסרי כל טעות ונטייה פחותה, אין כל מקום לשאיפה להיות כמותם. האם כל אדם יכול בנקל להגיע לרמתם, מתי וכיצד – אלו כבר שאלות אחרות, אך יש לדעת שדמויות המופת היו גם אנשים עם יצרים וחולשות בדומה למה שיש לנו. ואף על פי כן, אנשים אלה התגברו על הקטנוּת הטבעית והתעלו לדרגתם העליונה. הכבוד וההערכה כלפיהם צריכים להיות סולם להתקרב אליהם, ולא חומה ומחיצה להתרחק מהם. מבחינה זו יש גם תועלת מסוימת בביקורת של אנשי מחקר ביחס לדמויות המופת ובמאמציהם לקבץ פירורי מידע כדי לגלות פגמים בציור האידאלי המקובל. כמובן שיש להיזהר שיחד עם ביקורת זו לא יהיה זלזול בדמויות ובעצם המופת, בערכים שהוא מייצג.
הרב קוק מונה בסדר מסוים קטגוריות של אותם המעולים שבבני אדם: קודמים לכל הם החכמים, שמגלים את החלק הנעלה שבאנושות – התבונה, אותה הרמב"ם הגדיר כצלם אלוהים שבאדם (עי' מו"נ א, א). תרומתם של החכמים היא בעלת ערך מתמיד. החכמים חושפים את חכמת הבריאה, חוקי הטבע ונבכי הנפש, ובכך מעצבים תבניות שיועילו לאורך דורות רבים ולרוחב האנושות בכללה. אף אם דבריהם נדחים במשך הדורות, פעמים רבות הם משמשים כמסד ותשתית לחכמים שבאים בעקבותיהם, המשכללים ומתקנים את התובנות של קודמיהם.
שנִיים במעלה הם הגיבורים. אותם אנשים שאמנם אינם יכולים לגלות ולנסח את התובנות שהחכמים הגיעו אליהן, אך יש להם מסירות ואידאלים גדולים לממש בכישרון מעשי את האמת והצדק שהחכמים חשפו. גם בשביל להיות חכם נדרש אומץ. אך זהו אומץ אינטלקטואלי, לא הגבורה המעשית להוציא אל הפועל את הטוב במציאות המוחשית בה מתייחדים הגיבורים. כמובן כבסיס לגבורה מעשית זו יש לגבש בנפש גם גבורה מוסרית, יכולת לכבוש את היצרים האנושיים הפשוטים, המונעים מן הטוב להופיע במציאות.
לאחר השכל שבא לידי ביטוי בחכמים והמוסר שבא לידי ביטוי בגיבורים, מגיע הרגש, אותו מבטאים המשוררים והאמנים. הספרות והאומנות יכולות לעורר את האדם להזדהות עם הטוב שבעולם ולרצות להצטרף אליו, על ידי הבעת רעיונות באופן מיוחד, הפורט על מיתרי הרגש וחודר אל הנפש. גם כאשר לא מדובר ברעיון או ערך קונקרטי, ההשראה שגורמת יצירה אומנותית לאדם יכולה לעורר אותו לטוב.
עוד קבוצה אותה מכניס הרב קוק למעולים שבבני האדם, הם העסקנים. אלה שיודעים לארגן ולשלב באופן מעשי את החכמה, הגבורה והאומנות. על מנת שכמה שיותר כישרונות ושאיפות יוכלו לצאת אל הפועל באופן המלא ביותר, נדרש ניהול טוב. זהו כישרונם הייחודי של העסקנים, שיודעים להבחין בבעלי הכישרונות ולסייע להם לממש את הכישרון במציאות.
ארבעה סוגי כישורים אלה מקבילים לארבעת העולמות הרוחניים המתוארים בספרות הקבלה: החכמה העליונה – כנגד עולם ה'אצילות' העליון. הגבורה המבטאת בפרטים מעשיים את החכמה – כנגד עולם ה'בריאה'. האומנות המייפה את המציאות ומוסיפה לה רגש – כנגד עולם ה'יצירה'. והעסקנות שמממשת בפועל את הכל – כנגד עולם ה'עשייה'.
צריכים להכיר את אור הטוב שבמצוינים שבבני־אדם, שעל־ידם אור ד' מתפשט בעולם. לא רק שהם מועילים לחברה, יש באהבתם ערך אמוני חשוב – אור ה' מתפשט בעולם דווקא על ידי אורם של המצוינים. בלעדיהם, העולם נראה כגיבוב של פרטים שרק מצויים במלחמה קיומית תמידית. בניגוד לכל יתר הבריות, האדם לא רק מסתגל לסביבתו ומנסה לשרוד בה, אלא גם יכול לשנות אותה לטובה ולבסס את היסוד החומרי כך שהרוח תוכל להופיע על גביו. אדם מתקן את העולם. דבר זה בא לידי ביטוי באופן בולט דווקא אצל המוכשרים והמעולים כמובן, ובכך אור ה' מתפשט בעולם. שכלול העולם מגלה שיש משמעות ותקווה לעולם. באופן זה אהבת המצוינים שבבני אדם גם מביאה לאהבת העולם, וכאשר אוהבים את העולם גם רוצים בקיומו, בשכלולו ובמילוי הייעוד האלוהי שעבורו הוא נברא. ממילא מגיעים גם לאהבת ה'. הניצוץ של אהבת ה' כבר קיים באדם, אולם כדי שיתלקח ויתגלה בפועל, נצטווינו: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו, ה) – להתאמץ ולהתייסר בהתעמקות שכלית שמביאה לעיצוב הרגש ומציאת המשמעות האהובה לקיום.
בין כשהם מכירים את ערך משלחתם ובין כשאינם מכירים אותו. יש לאהוב את המצוינים שבבני אדם גם אם אינם פועלים מתוך הכרה שבכך הם מקדמים את המציאות למילוי ייעודה האלוהי. הניצוץ האלוהי כה חזק בקרבם, עד שהוא גובר על הסתמיוּת שבכוונותיהם ומופיע בכל זאת את אור ה' בעולם. בדומה לכך כותב הרמב"ם על אהבת ה': "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר…" (הל' יסודי התורה ב, ב). ודאי שלפלאי הטבע שמהם מתפעם האדם אין תודעת שליחות, הכרה בכך שהם מגלים את אור ה' בעולם, אך האדם המתבונן בהם מרגיש בכך בעצמו. אנו, שצריכים לייסר עצמנו לאהבת הבריות – צריכים לשים לב לאור האלוהי שמתגלה במעשיהם של המצוינים שבבני אדם בכל אופן, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא.
בעת החדשה, נוכח מאורעות כבירים שחווה האנושות, בהם חורבנות נוראים וגם תשועות נפלאות – אנו עומדים על פרשת־דרכים. עולה ומתעצמת השאלה מה טיבו של העולם. האם אפשר וכדאי להתאמץ לבנות עולם טוב יותר? האם הכמיהה אל החזון הגדול של גאולת העולם היא בעלת ערך וסיכוי להתממש? או שמא הרשע המפלצתי שהתגלה ומתגלה מעברים שונים, הוא זה שקובע את פרצופה של האנושות, ואת דמותו של אלוהים בהכרת האדם. ואם כן אין לו לאדם אלא לדאוג לצרכי עצמו, שהרי העולם בכללותו ממילא נשרף בלהבות הרשעות והניצוּל. פרשת דרכים זו היא אימתנית ומטילה את צִלה על כל התרבות העולמית; על ההגות, האומנות, תפיסת האדם הפרטי את עצמו ואת החברה, את ההיסטוריה, את ערך המחשבות, הרגשות והמעשים. ממילא ההכרעה בפרשת־דרכים זו איננה פשוטה. הרצון להכריע לצד הטוב והחזון הגדול, להיות מוסרי ואוהב – גם כן עולה בייסורים של עמידה מול הרשע הממשי והצורב, שלפעמים בלתי נתפס בעוצמתו. הבוחרים בטוב הינם פקוחי עיניים, כאובים ורגישים, לא פחות מאלה שבוחרים בייאוש, בתפיסה שאין תכלית מוסרית לעולם. לכן מתחדדת עוד יותר האמירה שצריכים לייסר את עצמו לאהבת הבריות, שהיא בחירה בטוב ואמונה בעולם מתוך אהבתו. למרות הקושי הגדול לחפש את אור הטוב, שהוא אור ה' המתפשט גם אצל אלה שאינם מכירים בערך משלחתם.
