אהבת אדם מסוים, קבוצה או משפחה, באה לידי ביטוי גם ברצון לשכלל ולתקן את מושא האהבה. נדמה שזה דבר פשוט, אך לעיתים קרובות אנשים חשים רגשות עזים של קרבה, תשוקה או רכושנות כלפי אדם מסוים, וחושבים שזו אהבה – אך האהבה שונה מכך מאוד. גם כאשר מדובר ברגשות עוצמתיים ביותר. ישנם אפילו שחוששים מכך שהאדם שנדמה להם שהם אוהבים יהיה עצמאי, בעל אישיות מיוחדת משלו ומקום מסוים בעולם. זו כמובן לא אהבה. אהבה אמיתית מביאה את האדם לרצות להיטיב עם הנאהב. הדבר אינו מבטל את הרצון בקרבה אליו, אך העיקר הוא שאיפת ההטבה. ככל שהאהבה יותר טהורה היא יותר מופנית להטבה עם הזולת, העצמתו ופיתוחו. כך בכל סוגי האהבות. חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית של הנאהבים צריך להיות בראש מעייניו של האוהב. משום כך האהבה צריכה להיות מדויקת ומושכלת – בניגוד לתפיסה הנוצרית, בה האהבה היא בלי גדרים מדויקים ועל כן מאפשרת לרשעה להתקיים ואינה מתקנת את העולם.
אהבת הבריות צריכה להיות חיה. דבר חי תמיד נמצא בתנועה, מחפש הזדמנויות וכלים בהם יוכל להתממש יותר ויותר במציאות ולבסס את קיומו. אהבת הבריות צריכה למצוא דרכים לבוא לידי ביטוי בנטייה תמידית להטבה. אותה חיוניות של אהבה צריכה להיות בלב מצד הרגש, באכפתיות והזדהות. ישנם אנשים שחיים בפחד מן הבריות, חושדים בכל ותחושת מאבק תמידית מלווה אותם. טראומות מן העבר וילדות קשה פעמים רבות גורמות לחיי פחד כאלה. אך גם אדם נורמטיבי לעיתים נוטה לחשוש מכל מצב לא מוכר. כשאהבת הבריות חיה בלב, אדם נוטה לטפח אותה, להעצים את האהבה בניגוד לתחושות הניכור והחשד שהוא חש באופן אינסטינקטיבי בחייו. בנוסף, חיוניות האהבה צריכה להיות בנשמה. הנשמה היא התמצית האידאלית של האישיות – של תודעת האדם, ערכיו, אופיו, נטיותיו וגופו. קיים מתח תמידי בין התמצית האידאלית הזו לבין החיים בפועל, המחשבות, הרגשות והמעשים. לצד המתח קיים גם קשר הדוק של יניקה מן הנשמה, השפעה ממנה על כוחות הנפש השונים. אחד הצינורות המרכזיים, אם לא החשוב שבהם, המחברים בין האישיות שבפועל לבין הנשמה – הוא אהבת הבריות. אהבת הבריות חיה בנשמה כאשר האישיות בכללותה מתחיה בכוחותיה השונים על ידי האהבה. אז האהבה נעשית עמוד השדרה של האישיות, שעל ידו וממנו מסתעפים כל שאר כוחות הנפש, והאדם מכונן את חייו לאורה.
אף שאהבת הבריות כוללת את הבריות כולן – גם החי, הצומח והדומם, בתוכה מתקיימת אהבת כל האדם ביחוד. האנושות צריכה להיות נאהבת באופן מיוחד, שאדם יבקש להיטיב עם האנושות יותר מרצונו להיטיב עם הבריות בכללן. זאת מכיוון שמעלת האדם גבוהה ממעלת הבריות כולן; האדם נברא בצלם אלוהים ומביע את כוח הבחירה החופשית, הכוח המניע של ההוויה.
בני האדם מחולקים ללאומים שונים, וגם ללאום יש מאפיינים ייחודיים שראויים לאהבה. לכן בנוסף לאהבת האדם באופן כללי, ראויה גם אהבת כל העמים כולם. אהבת כל הגוונים השונים של ביטויי האנושיות, כל עם והביטוי האנושי הייחודי שלו. ראוי למצוא בכל עם את התכונות הייחודיות לו ועל פי זאת להיטיב עמו. ומשמעותה של אהבה זו, היא חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית. בניגוד לתפיסה לאומית משובשת, שרואה את עילויים של עמים אחרים רק על ידי מלחמה ושעבוד – הרב קוק אומר שעילויים כרוך בתקומתם. שמתוך בסיס חומרי יציב, אופיים הייחודי ונטיותיהם צריכים להתעלות ולהשתבח, ולא להימוג או להתחלף באחר. והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. הרב קוק נוקט כאן בכלל שנאמר על ידי ברוריה אשת רבי מאיר: אנו מייחלים שייתמו החטאים, ולא החוטאים (ברכות י, א). ממילא השנאה היא כלפי הרִשעה בלבד, ולא הרשעים. אין דבר במציאות שהוא חף מכל פגם וקלקול – אולם רק את הפגם והקלקול יש לשנוא. זו יכולה להיות שנאה יוקדת ומוחלטת, אך עליה להיות ממוקדת ברוע. ממילא יוצא שהשנאה היא פועל יוצא מן האהבה; מתוך הרצון להיטיב עם כל הבריות, לגרום עילוי ותיקון לכל, שונאים את מה שמעכב זאת. בדומה לכך, רופא צריך בעת ובעונה אחת גם לאהוב את החולה וגם לשנוא את המחלה. השנאה כלפי הרֶשע רק ממריצה את האהבה, ממקדת ומדייקת אותה.
זוהי מורכבות נפשית שקשה לפתח, החיים מלאים בפרטים ובפרטי פרטים של מצבים ויחסים בין בני אדם וצריך לדעת ללמוד את המציאות ולדייק את הרגשות ביחס אליה. מכאן ניתן להבין מדוע הכניס הרצי"ה קוק פסקאות העוסקות ברגש האהבה, שבפשטות נדמה כתחושה ספונטנית – לספר מידות: כדי לתקן את המידות יש למדוד אותן ואת המציאות וכך לראות כיצד לעצב את המידות ביחס למציאות. גם האהבה צריכה מדידה ויישום מדויק, כדי שהיא תהלום את פרטי המציאות ומצבי החיים השונים.
אי־אפשר כלל לבא לידי רום־הרוח של "הוֹדוּ לד' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו" (תהלים קה, א) בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם, לאשר את חייהם. ההודיה לה' נעשית על ידי הקריאה בשמו, כלומר – גילוי נוכחותו בעולם. זהו תפקידו של עם ישראל, כדברי הנביא: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). תהילת ה' – גילוי נוכחותו בעולם, צריכה להיות מתוך אהבה לעולם, ובפרט לחלק הנעלה שבו, האנושות: "הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו". יש למצוא את הנקודה בה עלילות ה' נוגעות לטובת העמים, כיצד ההתגלות האלוהית בתורה ובמצוות, במוסר ובתולדות ההוויה, מרוממת כל עם ועם לפי אופיו. כאשר מתקנים את העולם ומיטיבים לבריות על ידי דבר ה' – דבר ה' ונוכחותו נודעים בעולם, שכן ההטבה לבריות ושכלולן היא גילוי רצון ה' והתגשמות הייעוד האלוהי בבריאה. לשם כך חייבים לאהוב את העמים כולם, שכן אי אפשר לדעת מה חסר לזולת באמת, מבלי לאהוב אותו אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש. אהבה שאינה הבעה חיצונית שאדם עושה עבור מטרה אחרת. לא ניתן להודיע את דבר ה' בעולם מבלי לאהוב באמת את העולם על כל בריותיו. ומשמעותה של האהבה היא הרצון להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם, לאשר את חייהם. לגרום להם אושר בחיים, עילוי ותקומה רוחנית וחומרית, כרצון הבורא.
תכונה זו של אהבה אמיתית לכל העמים, היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל. כי אנו תופסים את המלך המשיח כגואל ההוויה כולה, את העמים והבריות כולן. רוחא דמלכא משיחא היא הרוח המלמדת זאת, תפיסת עולם, תרבות ומערכת ערכים שעלינו לפתח מתוך עיסוק מחודש בתורה בכללה ובחכמת הנסתר, שירוממו את העמים כולם.
במשך אלפי שנות הגלות, אף שהייתה תמיד גם תקווה וציפייה גדולה לגאולה, אט אט החל עם ישראל להסתגל לגלות. בדומה לאדם שחלה במחלה למשך זמן רב, בשלב מסוים הוא מתרגל למחלתו. הייסורים כמובן קשים לו, אך תנאי חייו נעשים נסבלים יותר בעיניו, הוא מתרגל לספר לאנשים על מחלתו וייסוריו ובכך לגרום להם לחמול עליו. אז גם לא מצפים ממנו לאחריות ומאמצים, ומבחינה מסוימת נוח לו בשגרת חייו החולניים. ישראל התרגלו בגלות לחיות ללא עצמאות, לדעת לברוח כשצריך או לשחד את הפריץ המקומי, לבכות מרה על החורבן בתאריכים קבועים בשנה ולדבר על שיבה לציון בערגה כפולקלור חביב, אך לא מעבר לכך. באחת הבדיחות שהיו מספרים בקרב פעילי התנועה הציונית, מתואר יהודי שיום אחד שב מבוהל לביתו, אי שם בכפר נידח בגלות, ומספר לאשתו ששמע שהמשיח הגיע: "מה יהיה על החווה, על הפרה והתרנגול?!" הוא שואל את אשתו בחלחלה, "אם נעלה לארץ ישראל מי ידאג לגן הירק?"; אשתו השלווה ממהרת להרגיע אותו: "שרדנו כל כך הרבה צרות בשנות הגלות הארוכות, נשרוד גם את הצרה הזאת". התקוות הריאליות בגלות היו בעיקר לשרוד ולשמר את הקיום היהודי החלוש והנדכה. תודעתו של עם ישראל במשך שנות גלותו נעשתה רחוקה מאוד מתודעה של ממלכה עצמאית. על כן כדי להסתגל מחדש לרוחו של מלך המשיח, לשוב לייעוד המקורי להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), יש לשקם את תודעת האומה וגבורתה הרוחנית. עלינו לשקם את היחסים עם אומות העולם שהפכו בגלות לפחד קבוע מרצח ורדיפות ולפתח יחס נכון ומתאים יותר, עד לכדי אהבת העמים כולם והתגשמות החזון הגדול: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז).
חשוב להכיר כי בכל מקום במסורת ישראל שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכוונה רק על הרשעה. ואף כאשר רמזי השנאה הם כלפי עמים שלמים, זהו מכיוון שהרשעה היא מרתקת, מלכדת, בחזקה את האיגוד של עמים רבים. ישנן בריתות שנכרתו בין בני אדם, ציבורים ועמים, לא מתוך אחווה ורצון בטוב, אלא למען אינטרסים רעים.[10] ניתן לראות בתולדות האנושות שפעמים רבות עמים שונים כרתו בריתות אלו עם אלו על מנת לפגוע יחד בעם אחר, לשדוד ולבזוז, שכן כל אחד מהם לחוד לא היה יכול לעשות זאת ללא עזרת העמים האחרים (עי' רש"י בראשית לו, לה). לעיתים מיד לאחר שהשלימו את מטרתם המשותפת פנו העמים בני הברית להילחם זה בזה. רשעה זו יוצרת השפעה רבת משמעות על כלל תרבותם של אותם עמים. כך קורה גם בהווה ובייחוד בימים מקדם, שהייתה זוהמת העולם יותר מסואבת. בתקופות בהן הייתה עבודה זרה בעולם, ואפילו כסות מוסרית לא ניסו לתת למעשי הרשעה, אלא הצהירו במפורש על כוונות זדון. כיום יש ניסיון להתמודד עם טענות מוסריות ולעטוף כוונות רשע כך שייראו כפעולה בעלת ערך מוסרי. כלפי אותה הרשעה יש שנאה, הפיתוי של החזק לגזול את כבשת הרש, לבגוד ולפגוע עבור הנאתו. זו רשעה שנובעת מן התפיסה החומרית, שנדמה לאדם שככל שהוא צובר יותר רכוש, כוח ותענוגים הוא מחזק את קיומו, ולא הצדק והטוב מנחים אותו. מלך המשיח צריך לעשות מהפכה בנקודה זו – שלא הרשעה תאחד את הבריות, אלא הרצון העמוק בטוב והאהבה.
אבל למרות כל הרשעה השנואה ועוצמתה הרבה, עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל. "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), ועל כן בכל אדם מכל עם ובכל זמן יש נקודה של קודש, והיא הערובה לגאולת ההוויה כולה. הרב קוק מעודד את דורשי הטוב שלא יפסיקו במאמציהם למרות כל הרשע שבעולם. תמיד צריך להיות מוכנים לקראת הרשע, ליצור הרתעה ולהיזהר שלא ליפול ברשתו; אך עם זאת, אין להסיק ממנו על כלל האדם והפוטנציאל שיש בו כנברא בצלם אלוהים. בכל התעוררות דתית שיש בעולם, למרות כל פגמיה והרשעה שהיא מאפשרת ויוצרת, יש גרעין של שאיפה אל הקודש. בכל התנועות הפוליטיות, גם אלה שנראות רחוקות מכל קודש, יש גרעין של שאיפת צדק חברתי וכלכלי. כאשר כל גרעיני הטוב שגנוזים בַּכֹּל יקבלו סיוע של הבהרה ודוגמא מעם ישראל, שעניין הקודש והטוב נמצא בבסיס קיומו – העולם יתקדם הרבה לקראת תיקונו השלם.
ומתוך נקודת־חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, כלומר: את אור הצדק והמישרים, בתחילה. שלמותו של העולם תהיה רק לאחר שהצדק הבסיסי יתקיים בו, היושר וההגינות. שהבריות לא יזיקו זו לזו, ומי שהזיק – יתקן מעשיו, יפצה ויישא בעונשו. רק לאחר מכן אפשר להמשיך לשאר הדברים היפים. למשל, בהסכמי השלום שחתמה מדינת ישראל עם שכנותיה, לא היה בסיס של צדק והגינות. לא הייתה הכרה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל לחיות בארצו, אלא רק הכרה במצב המדיני דה־פקטו אחרי שישראל ניצחה במלחמות וקבלת הרע במיעוטו מחוסר ברירה. אחרי שמכוננים בעולם את הצדק כראוי, הוא מתאחד עם ההוד והתפארת – המדע והפילוסופיה, סוגי האומנות לגוניהם השונים שמרוממים את הרוח ומענגים את הנפש. עם הגבורה והנצח – המשכת הקיום והעצמתו. והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה. יש לדאוג קודם לרווחת האדם ולאחר מכן לשכלול וגאולת כל יצורי ההוויה.
זאת הנשמה הפנימית, התמצית האידאלית, שהיא נסתרת משום שהיא מונחת בעומק הדעת של כנסת ישראל. בספירת 'דעת' שבספירת 'מלכות' המכונה 'כנסת ישראל'.[11] דעת היא חיבור עמוק שמאפשר יצירה חדשה – "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן" (בראשית ד, א). ספירת 'דעת' מחברת בין הספירות העליונות לספירות התחתונות. כך גם ביחס בין עם ישראל ליתר העמים: מצד אחד הוא עם בין העמים, ומצד שני יש בו סגולה מיוחדת וייעוד לרומם את האנושות כולה, ועל כן כדי למלא את ייעודו צריך עם ישראל שיהיה לו חיבור עמוק לכלל האדם, להכיר היטב את העמים וכך להיטיב להם, לשמש מופת של חיי קודש. כך תצא ממנו בשורה רוחנית לגאולת ההוויה. התחברות זו ליתר העמים ולהוויה כולה, נעשית ברוח ד' עלינו. רוח ה' שמפעמת בנו למרות ההתנסות הנוראה במשך אלפי שנים ביחסים עם העמים. והננו הולכים ומעוררים אותה לחיים מעשיים ורוחניים. במעבר מן הגלות לארץ ישראל ולגאולה, ממצב של התגוננות תמידית והתבדלות – אל היפתחות כלפי המציאות כולה, כלפי הטבע וגם כלפי העמים. כאשר עם ישראל חוזר להיות עם חזק ומאוחד, שווה בעוצמתו לעמים אחרים, הוא יכול גם להרשות לעצמו להיות אח אוהב לעמים אחרים, לרצות את טובתם ולפעול לעילוים. כמובן, מבלי לשמוט את הפיקחון שיש מול הרשעה שקיימת עדיין, בלא לזנוח את כלי המלחמה נגד הזוהמה, אך להתייחס גם לאותו גרעין הקודש שיש בצלם אלוהים שבאדם.
