אהבה, פסקה ו

למידת האהבה האלוהית אין גבול, כל ההוויה נבראה באהבה. גם קודם בריאת העולם לא היה חסר דבר באינסוף האלוהי, ועל כן בריאת העולם לא הייתה מתוך צורך או אינטרס מסוים, אלא מתוך אהבה בלבד. אחד מן התארים האלוהיים הוא 'צדיק': "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, יז), שכן אהבה בלתי־גבולית זו מאפיינת את הצדיקים: מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם. באופן טבעי לאדם יש גבולות, חסרונות וצרכים, ועל כן הוא לעיתים מקנא, חושד או אפילו שונא אחרים שהוא רואה כמתחרים בו. ואילו אדם שמצליח בעבודה רוחנית ומוסרית לעזוב את התפיסה הטבעית שלו כאדם, ולעבור לעמדה שהיא מעין העמדה האלוהית כלפי העולם – לאהוב את הכל ללא כל חשש משום בריה וקנאה לשום בריה, הוא צדיק.

אהבת הצדיק אינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון. שכן אין בריה במציאות שאיננה ראויה לאהבה, לעילויה ולתקומתה הרוחנית והחומרית. גם אם אדם משחית את דרכיו ופועל באופן שעושה אותו בלתי ראוי לאהבה, ביסודו העצמי כבריאה אלוהית הוא תמיד נותר ראוי לה. משום כך פעמים רבות הרצון בעילויו ותקומתו של אדם מסוים מצריך את הצדיק דווקא להיאבק באדם עצמו, ולא רק בנסיבות חייו. אהבה לאביון, למשל, היא שונה. בה הצדיק צריך להיאבק רק בנסיבות המציאות – למצוא עבודה לאביון או לתת לו צדקה, ולא להיאבק באביון עצמו. לכן האהבה הראויה לאדם רשע היא מורכבת ביותר, ומצריכה את הצדיק לנהוג ביתר זהירות ותבונה. עליו להפריד את היסוד הראשיתי הטוב שיש אצל הרשע מקליפות הרוע וההשחתה העוטפות אותו. אמנם, במקרים מסוימים מתוך אהבה אין ברירה אלא לנקוט בדרך קיצונית: "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא, י) – שכן איבודם הוא טוב להם וטוב להוויה. ואף בתוך רִנה כזו יש צער מסוים. אילו היה עושה הרשע מהפכה פנימית בנפשו מן הרע לטוב, איבודו לא היה נצרך.

הגאולה השלמה תגאל גם את הרע מעצמו, תהפוך אותו לטוב (עי' זהר ח"א ד, א), לא תתקן אותו בדרך של כיליון ואבדן. הרצי"ה קוק היה אומר שזו סגולת ארץ ישראל, שתחייתה היא חלק מרכזי בתהליך הגאולה. ארץ ישראל הופכת טמא לטהור, כפי שנאמר עליה: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, ח); הכלל ההלכתי הוא ש"היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור" (בכורות ז, ב). חלב, שחכמים אמרו על פי המדע בזמנם, שמקורו הוא טמא – "דם נעכר ונעשה חלב" (נדה ט, א), ודבש המיוצר מדבורים שהן שרץ טמא – היו צריכים להיות טמאים ואסורים. אך למרות זאת, הם כידוע כשרים וטהורים. לכן דווקא הדבש והחלב מאפיינים את ארץ ישראל, שכן בה ניתן לגלות את השורש הקדוש של כל דבר, אפילו אם בפועל הוא טמא ואסור.

ואפילו עמלק, שלכאורה אין כל מקום לאהבה כלפיו, מאחר שהתורה ציוותה למחות את זכרו – אינו נמחה כי־אם מתחת השמים. וכלשון הפסוק המצווה על מחייתו: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלוֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ […] תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יט). אבל על ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים. עמלק היה עם של נוודים, בלי שטח מחיה קבוע ומוגדר, שהיה שודד בני אדם שנקרו בדרכו. הפראות ושבירת הגבולות שיש באופיו של עמלק מבטאים מבחינה מסוימת את חוסר הגבוליות המהותית שיש ביסוד המציאות – האינסוף, החירות הבלתי מוגבלת שהיא אמנם מעל לשמים, אך אנו חשים בה גם מתחת לשמים, בתוך העולם הגדור והמוגבל. לכן דרשנים אומרים שהמילה 'עמלק' בגימטרייה היא 'ספק'. מקובל להסיק מכך בפשטנות שאסור להיות בספקות, שיש למחות את הספק מן הלב. אולם מתוך הרגשת האינסופיות שבבסיס הקיום, אדם לא יכול להימנע באופן מוחלט מן הספק. ועם זאת, הניסיון לייבא את האינסוף כפי שהוא לתוך המציאות, גורם לספק תמידי שכְּלֶי המציאות המוגבלים אינם מסוגלים להכיל. וכמו שאם אדם צמא יושלך ללב ים, הוא לא ירווה את צימאונו, אלא יטבע. אי אפשר לחיות בספק תמידי.[12] עמלק מביא את האינסופיות למציאות בדרך רעה, ללא עדינות וחכמה, ולכן יש מצווה למחות את זכרו. מציאותו יוצרת נזק וסכנה לעולם. אך כשם שנפילה ללב ים מסוכנת ולא יעילה עבור אדם צמא, ועם זאת – רק אותם מֵי־ים טבעיים, שלא נאגרו בכלים יכולים לטהר; כך גם שורשו של עמלק הוא נעלה וחשוב ואין לשכוח אותו. ממילא אם עושים זיכוך של עבודה רוחנית עמוקה ומכירים באינסופיות שמבטא עמלק, ניתן לגלות כיצד לשכלל ולתקן את העולם על ידו. אפשר לקרוא לו לשלום ולגרום לו לקבל על עצמו את שבע מצוות בני נוח, ובאופן זה אין למחותו (ועי' פניני הלכה זמנים יד, ח). ולעיתים הזיכוך יכול לבוא לידי ביטוי רק במחיית עמלק, כאשר שורש נשמתו נשאר בעולם ותורם לשכלול המציאות.

על כן מסיק הרב קוק: ונכלל הכל באהבה העליונה. אם אפילו עמלק ראוי לאהבה בגלל שורשו הטוב, אין דבר שאינו ראוי לאהבה. אולם זו לא אהבה פשוטה, של תחושת קרבה טבעית ונעימוּת, אלא אהבה עליונה – כזו שלעיתים מצריכה מאבק קשה גם עם מושא האהבה עצמו, מכיוון שהוא רשע. לאדם שהתמכר לסמים, ומתחנן בפני העוברים והשבים ברחוב שיתנו לו צדקה על מנת שיוכל לרכוש עוד מנת סם, האהבה העליונה אומרת שיש לסרב ולמנוע ממנו לצרוך את הסם; להקשיח את הלב אל מול תחינותיו ודמעותיו, ולגרום לו להיגמל מן הסם גם כאשר הדבר גורם לו כאבים פיזיים ונפשיים קשים. וממילא כמובן, צריך כוח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה. שהאהבה תהיה כה עזה ועליונה, עד שיהיה אפשר להילחם באדם עצמו כדי לגבור על הרע שבו, ועם זאת, לפעול מתוך אהבה כלפיו ותוך ניסיון להיטיב עמו כמה שניתן. לזאת קורא הרב קוק יחוד נשגב. התאחדות עם הכל מתוך הכרה בשורש הטוב שיש לכל, מבלי לטשטש את ייחודיותו של כל דבר, שעבורו נצרכת טהרה עצומה, התרחקות מכל אינטרס אישי שמעוות את האהבה העליונה.