בפסקה הקודמת הוצגה אהבת ה' כהכרח נפשי שאינו תמיד מודע, שהיא תשתית היחס למציאות והשאיפה לאושר. ואילו בפסקה זו מבאר הרב קוק את חשיבות העלאתה של אהבת ה' למודעות כיסוד ראשי בהוויית האדם.
שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא. שלהבת אש נוהגת בניגוד לכוח המשיכה – במקום להימשך לקרקע היא נוטה כלפי מעלה. כך היא גם אהבת ה' שיש באדם: אף שהווייתו של האדם היא סופית, שהוא נתון למגבלות החומר, הוא לעולם אינו מסתפק בצרכי החיים החומריים. באדם יש שאיפה פנימית מתמדת להתקרב למקורו האלוהי הנשגב, שהוא מעל ומעבר לכל הישג חומרי. כדי שיהיו לאדם אנרגיה, חיוניות ויכולת להתקיים ולהתרחב, הוא מוכרח שיהיה לו קשר עם המקור האלוהי העליון. זו הכרחיותה של אהבת ה', שמבלעדיה אין קיום לאדם. על כן, אהבת ד' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת, באופן לא מודע. הנשמה היא האידאל של האדם, הרובד העליון של אישיותו שמרוב גובהה הוא כמעט אינו חש בה. הנשמה "יודעת" את מקורה ורוצה לחבור אליו, וכפי שמתארים חז"ל את ירידת הנשמה לעולם: "משל למה הדבר דומה – לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה. למה? שהיא מן העליונים" (קהלת רבה פרשה ו). הנפש היא הביטוי המוחשי של הנשמה באדם. יש בנשמה כעין "שאיפה" להתחבר מחדש למצב שהיה בטרם המציאות הגופנית והחומרית המוגבלת.
מתוך בערת הנשמה שלהבת אהבת ה' מקרינה חום גם אל רובד נמוך יותר מרובד הנשמה: מחממת היא את הרוח. הרוח היא תודעת האדם, ערכיו, תרבותו, תפיסת המוסר שלו – כל מה שנוצר בהכרת האדם מתוך התבוננות בעולם, בלימוד ובחוויה. שאיפת הנשמה העליונה לקרבת ה' נותנת לרוח דחף ליצור ולארגן את החיים, להבין אותם ולהעמיק בהם, לזקק ולטהר אותם באופן כזה שיהיה דמיון־מה למציאות העליונה והבלתי מושגת שאליה מתגעגעת הנשמה. כאשר אדם חוטא נשמתו אינה מושפעת מכך, אהבת ה' תמיד בוערת בה. רק דרגות הנפש והרוח נעות ונפגמות בעקבות חטאים. על כן מושג התשובה שייך דווקא לתודעה[7] – רק מתוך תודעתו אדם יכול לשנות את מצבו הרוחני. על פי המשל שאמרו חז"ל על בת המלך, אפשר לומר שהרוח היא הקישוטים שמעטרת על ידם בת המלך את הבקתה בה היא חיה. אין לה שם יהלומים וחפצי נוי כפי שהיו לה בארמון אביה, אז היא מקשטת אותה בפרחים נאים שהיא מוצאת ביער.
דברים אלה הם דימוי כמובן, כמו גם המושג המופשט 'נשמה', שהוא מלשון נשימה – זהו דימוי מן העולם המוחשי שאנו חיים בו. תופעות מן העולם המוחשי מוכרות לנו ואנו משתמשים בהן כדי להתייחס למושגים מופשטים שלא ניתן להבין במלואם.
האש מחממת מה שקרוב אליה, וככל שמתרחקים מן האש היא מחממת פחות ופחות, עד שלא מרגישים בה כלל. אולם הארתה של האש משפיעה למרחקים יותר גדולים, לכן אחרי דרגות הנשמה והרוח – בדרגת הנפש, אש אהבת ה' רק מאירה את החיים. הארת החיים באהבת ה' גם היא חשובה כמובן, אך פחות מורגשת, עד כדי כך שיש מצבים שאדם מרגיש שחייו אינם מוארים כלל: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג, ו). הארה היא הבנה שיוצרת תחושה טובה, לא בכדי בכל השפות האירופאיות תנועת ההשכלה נקראה "נאורות" – התלמידים מרגישים שחייהם מוארים יותר בעקבות רכישת השכלה ויתר הבנה של המציאות. ככל שהאדם זך יותר ו"קרוב לנשמתו", היא יותר מאירה לו את חייו – הוא מבין את ערכם של דברים, מתוודע יותר למהותם וכך יכול לסלול לעצמו דרך ברורה, האופק מתבהר לו.
ועינוגיה אין להם סוף. הארת הנשמה נוסכת ביטחון ושלווה באדם, וכך מאפשרת לו להתענג בחייו בכל מציאות שיהיה בה – זוהי התענגות על ה', כאשר אדם רואה את ערכו ויופיו של פרט במציאות. השאיפה לקרבת ה' משפיעה מן הנשמה לרוח וממנה לנפש, לחיים המוחשיים, וכך בפועל מדריכה את האדם בחייו. הוא מרגיש את הערך העצמי של מעשיו, גם הפשוטים ביותר, ובאופן זה מתענג מהם. אין מידה מתארת את נֹעמם. על ידי אהבת ה' המאירה את חייו, יש נעימות מופלאה לאדם כזה בחברה, בעבודה ובמנוחה, שכן הוא מרגיש כיצד הכל מחובר למקור העליון, לכל יש משמעות ותכלית נעלה. ממילא, גם מִתקם של עינוגי אהבת ה' מורגשים לאדם בכל המציאות – הפרטים השונים במציאות משלימים ומַפרים זה את זה ולא נאבקים זה בזה, על כן אדם מרגיש בהם גם מתיקות של התאמה וקרבה. זוהי "אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז, ז), שכן היא גורמת לאדם להיות מחובר לחייו ולשמוח בהם. הוא מרגיש שלכל יש ערך עצמי, ותחושותיו אינם כזב או אגואיזם. כל עונג ונועם הוא אמיתי, גם אם הוא חולף – משום שיש לו קשר לנצח. אהבה אמיתית אינה חולפת, גם על ידי המוות.
ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים. "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי: אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט). נטייתו הפנימית של האדם היא להיות ישר – לנהוג בהתאם לנשמתו ולהתעלות, שאהבת ה' תאיר את חייו מתוך נשמתו והוא יחפש להיטיב ולשכלל, לראות את העומק המאחד שבכל פרטי המציאות. אולם בניגוד לנטייתו הפנימית, התפיסה החומרית והשטחית של המציאות גורמת לאדם שלא לחוש בנשמתו, "וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (שם). אדם מבקש ובוחר לשקוע במחשכי החיים, להיות מוטרד בחשבונות ולהתעלם מנטייתו הפנימית להתעלות.[8] תמיד יש בחירה חופשית ואחריות מוסרית לאדם. גם אם הוא נולד למשפחת פשע, יש לו אפשרות להכיר בכך שאורח החיים של משפחתו אינו ראוי, והוא יכול בניגוד לסביבתו להיות אדם טוב וישר. לעיתים זה קשה מאוד. לעיתים אילוצי החיים גוברים על נטיית הנשמה לטוב, כאשר הם כמעט לא מאפשרים לאדם מרווח נשימה להתבונן במהות ובעומק המציאות. אבל תמיד יש לו בחירה האם לנסות להיאבק בהם או להיות פאסיבי, ובכך להתעלם מנטייתו לגדלות. האם להכריז על מה שנגלה לעיניים שרק הוא מה שקיים, או לחפש אם יש משהו מעבר לו. לכן אם אדם מחליט להשתקע בצדדים השפלים של החיים, זו אכזריות כלפי נשמתו.
ואת חיי החיים, מה שמחייה את החיים – הקשר למקור האלוהי, שהוא עדן יסוד החיים, החלק המרומם והעדין שביסוד החיים. אותם ערכים נעלים שאדם מוכן למסור למענם את חייו. בימי הביניים היו יהודים שמסרו את נפשם כפשוטו, עלו על המוקד מתוך נאמנות לאמונתם. כיום יש המחרפים את נפשם במערכות ישראל, ולצד אלה יש גם שמוכנים להפריש צדקה ממשכורתם או להקדיש מזמנם למען הזולת מתוך ערכי אכפתיות ואחווה. גם זו מסירות נפש בזעיר אנפין. את כל אלה האדם האכזרי משכיח מלבבו, מתוך שיקועו במחשכי חייו הפרטיים המצומצמים, ובשביל כך אין לו חלק בו, בעדן יסוד החיים.[9] האדם ניתק מן הכלל ומן הערכים המרוממים שיש בקשר עם המקור האלוהי, והרי הוא הולך שחוח מתגרת יד החומריות הגסה המתגברת עליו. במקום שמחשבותיו ורגשותיו, ראשו ולבו, יופנו כלפי מעלה – יעסקו בחלקים המרוממים שבחיים, הם עוסקים בענייני החומריות הגסה. בדרך זו הוא נעשה עוד יותר ויותר שחוח, הולך וקרב אל האדמה ואל סופיות חייו, באין אור ואין זוהר. כאשר נחסם הפתח עבור שלהבת אהבת ה', כך שהיא מוטה כלפי מטה במקום נטייתה הטבעית לשאוף מעלה, האור מתעמעם. האדם מאמץ את עיניו כדי שיוכל להמשיך לצעוד בחשכת חייו, ומה שיש לו לגשש כדי למצוא את דרכו זו רק האדמה. הוא זוחל ומחפש את פירורי הקיום שלו, מכיוון שלא מאיר על חייו אור הערכים הנעלים שהשכיח מעצמו. כך הוא הולך ומסתבך במבוך נוראי של רגשות סותרים – כעס שמתחלף באדישות, לצד געגוע וכיסופים מעורפלים למדרגה נשגבת שאינה מוכרת לו, ייאוש ורחמים עצמיים.
אמנם דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההוויה כולה הוא. טבע ההוויה בכללה ונפש האדם בפרט, לרצות תמיד את הטוב יותר, לשאוף אל המצב המענג והמאושר ביותר. על כן השְכּחת הקשר למקור האלוהי לא יכולה להימשך. הנפש מתמרדת בשלב מסוים, וחסד עליון מוכרח הוא להתפרץ ממסגרותיו. בהיגיון פשוט נדמה שחסד והכרח אלו שני הפכים, חסד שנעשה מתוך הכרח כבר אינו חסד. אך לאמתו של דבר החסד הוא יסוד הקיום, כלשון הפסוק בו הסתיימה הפסקה הקודמת: "חֶסֶד ד' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהלים לג, ה). יסוד בריאת העולם הוא האהבה והחסד, ועל כן יבוא שלב בו החסד יהיה מוכרח לפרוץ את מסגרות ההוויה, המגבלות והאילוצים, וקדושת החיים תסלול נתיבות לשפעת העדן להופיע. כאשר החיים יהיו קדושים, שִפעו של גן עדן יוכל להופיע בהם. הגבולות בגן עדן הם עדינים, לא חוסמים באופן בוטה וצורב, כפי שמתארים חז"ל: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו" (חגיגה יב, א) – ההארה הייתה כה רבה, כך שהגבולות היו מעודנים ואפשר היה לראות דרכם. זו השיבה העתידית של העולם לגן עדן, שלא היו בו גבולות מלבד איסור אחד. אדם הראשון התפתה והחליט לנתק עצמו מן הקשר למקור האלוהי, וכך גרם לעצמו ולעולם שיהיו אסורים בתוך הכרחים ומסגרות – שחוח וקודר הוא עובד את האדמה המוציאה קוץ ודרדר, ורק בזיעת אפיו הוא יכול להפיק את לחמו. יצרו הרע מסיט אותו לרוע, והוא הולך ושוקע במחשכי החיים. אך זהו שלב זמני בלבד. בתהליך היסטורי ארוך האדם מתקן את עצמו אט־אט. על ידי התורה הוא מגלה שוב את הקשר למקור האלוהי בכל תחומי חייו, ויש לו יותר ויותר מודעות לקדושה ובחירה בה, קבלת עול באהבה ותשובה. כך שפע העדינות של גן עדן הולך ומופיע בעולם בכל שלל צבעיו. העדינות של הגבולות החומריים לא תגרום לטשטוש ואיבוד הגוון הייחודי של כל פרט ופרט בעולם. ובכל רעם הדר גבורותיו. בעוצמה אדירה של חיים, לא קטנוניות של קיום תלוי ומוכרח. הגבורה לא תאבד מן העולם, ואף תהיה רועמת וכבירה יותר ממה שהיא – אך בעדינות והשלמה הדדית של חלקי המציאות, לא בהשתלטות ונזק. על המציאות האידאלית אמר הנביא: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלוֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיהו סד, ג. עי' ברכות לד, ב). המחכה לאלוהים, להופעתו המלאה והמאירה – יזכה להיות באותה תקופה נשגבה של שיבה לגן עדן, שכיום אין עין שיכולה לראותה. אי אפשר אפילו לדמיין.
