בפסקה זו חוזר הרב קוק ארבע פעמים על קביעת ההכרחיות שיש בסוגי אהבה שונים: אי־אפשר שלא לאהוב. ישנם סוגים רבים ושונים של הכרח. ישנו הכרח חיצוני – כמו עונש מצד ישות חזקה שמאיימת ומרתיעה, או חוקי הטבע שאדם מוכרח להיכנע להם. וישנו גם הכרח פנימי – כמו חוסר היכולת של האדם להיות אדם אחר. אדם מוכרח להיות הוא־עצמו, ועל כן כמה שינסה לחקות אנשים אחרים, לא יוכל להיות כמותם באופן מושלם. בשלב מסוים לא יוכל להתעלם מאישיותו המקורית. ההכרח שיש באהבה, בו עוסק כאן הרב קוק, גם הוא הכרח פנימי.
אדם קשור למקור האלוהי ונכסף אליו באופן שאינו תמיד מודע: אי־אפשר שלא לאהוב את ד'. כמה שאדם ינסה להתכחש לאותה תחושה אינטואיטיבית עמוקה שקיימת בו, הוא לא יוכל לברוח ממנה. בכל אדם יש הכרה מסוימת בנקודה עליונה ואידאלית שנמצאת מעבר לכל השגה, וכיסופים להתקרב אליה. הוא אינו יכול שלא לחוש בתוכו קשר לעניין נעלם, שהוא נעלה ועמוק מן המציאות המוחשית הסובבת אותו. ואת הקשר הזה הוא רוצה לגלות ולממש באופן מוחשי. האדם מפרש כיסופים אלה באופנים שונים ומחיל אותם על עניינים מסוימים מתוך העולם המוכר לו, אך האהבה אינה יכולה להתמצות בשום חפץ מסוים בלבד. עם הזמן האדם משתעמם וחש שביעה ורוויה מאותו החפץ, ועל כן מתחיל לחפוץ בחפץ אחר. "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, יג). העניין העצמי שבכל אהבה הוא הכיסופים לה', לאינסוף. לכן היא אינה מתממשת בשלמותה במושגים סופיים הקיימים בעולם המוגבל. עבודתו של האדם היא להעלות את אותו תת־מודע להכרה בהירה באופן מזוכך ככל האפשר, על ידי התורה והמצוות.
לאותו הקשר החזק של אהבה, יש צדדים שונים: ישנה אהבה לה' שהיא "אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז, ז), אהבה שמלאה סיפוק ונחת. וישנה אהבה שהיא "עַזָּה כַמָּוֶת" (שם ח, ו), אהבה מלאת ייסורים. אך לא יכול להיות שהאהבה לא תתקיים. לאורך אלפי שנות קיומה של התרבות האנושית לא הייתה חברת בני אדם שלא היו בה רגשות דתיים מאורגנים בפולחן מסוים. ברוב המקרים הרגשות הדתיים התבטאו באופן לא מבורר, אלילי ואכזרי, שגרם גם להשחתה רבה. אך עצם הקשר לאלוהים והרצון לממש אותו מעולם לא נפסק. וכמו בכל כישרון, ישנם אנשים יותר רגישים לאותה תחושה עמומה של הקשר לאלוהים, היודעים גם לבטא אותו באופן נאות יותר, וישנם שכישרונם בעניין זה פחות בולט, אך הוא קיים אצל כל אחד.
ואי־אפשר שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי. מתוך הכרה בפער שבין מצבו האידאלי של העולם, לבין העולם במצבו הנוכחי על כל חסרונותיו – נוצר אצל אוהב ה' רצון לרומם את העולם למדרגתו האידאלית. להתקרב לה' ובכך להיות שותף ופועל עמו בתיקון העולם. המעשים הטובים הם תוצאה הכרחית של אהבת ה'. בכך מובן ריבוי המצוות שיש בתורה – התגלות ה' לישראל שעוררה את אהבתו ויראתו מצריכה ביטוי מעשי, פעולות שיביאו את האדם שוב לאותה קרבה מופלאה, שהאירה את כל תחומי החיים של העם ושל היחיד בישראל, שהן התורה והמצוות. על ידן ניתן להאיר את העולם באור ה'. על כן משמעותה של אותה נטייה מעשית היא לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחש להשגת אור ד'. לאהוב את כל מאורעות המציאות, המעשים והמאמצים לקרבת ה' ותיקון העולם. והרב קוק מפרטם: אי־אפשר שלא לאהוב את התורה והמצות, שהן כל כך קשורות בטוב ד'. בנוסף לכך שהמצוות הן האפשרות להביא לידי ביטוי את אהבת ה' ולרומם את העולם והאדם לקרבה אליו, יש בהן גם עניין לימודי. וכמו בצירוף שהפך להיות ביטוי בפני עצמו בתרבות ישראל: 'תורה ומצוות'. עיסוק במצוות על פרטי עשייתן המבוארים בתורה, כל תחום ההלכה שמפורט בתורה שבעל פה ותחום טעמי המצוות ומשמעותן. בלימוד התורה ומצוותיה ניתן לפתח באופן נרחב יותר את יחס האהבה לה', לממש אותו באופן אינטלקטואלי ולהגדיר לו מושגים ורגשות שיאפשרו לו אחיזה במציאות. טוב ד' זו ההשפעה המורגשת של הנוכחות האלוהית במציאות, שיש להכין לה כלים על ידי המצוות. ללא כלים, מושג האלוהים יישאר כפי שהוא מצד עצמו – נעלה ונעלם מכל השגה אנושית. על ידי התורה והמצוות ניתן לחוש בהשפעתו בחיי האדם. עניינה של ההלכה הוא לסמן דרך לאדם בה יוכל ללכת בדרכי ה'. כל המצבים האנושיים קשורים באותה הליכה, לכן לימוד פרטי המצוות מאפשר לאדם להמשיך לצעוד בה בכל מצב אליו ייקלע, לחוש בטוב ה' ולהאיר את אורו בעולם.
אי־אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק. מן המעשים שנועדו לבטא את הקשר לה' – התורה והמצוות, עובר הרב קוק אל עניינים יותר חברתיים, השייכים גם אל חיי החול: היושר והצדק, שאינם מבטאים דווקא את מאמציו של האדם להתרומם מעל עצמו אל האלוהי, אל העליון המופלא. היושר והצדק קיימים בנפש האדם באופן אינטואיטיבי. עליו רק להיזהר, ללמוד ולעבוד על מידותיו כדי לבטא אותם כראוי במציאות. ולמרות הניגוד העקרוני שבין התורה והמצוות ליושר ולצדק, הניגוד אינו קיים מבחינה מעשית – התורה והמצוות באות להשלים את היושר והצדק. וגם ביושר ובצדק הטבעיים מתגלה הקודש באופן עמוק, כך שגם בהם אדם פועל כדי לבטא את אהבת ה'. את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל. הטבה היא הביטוי הבולט והישיר של האהבה. הטבה זו באה בשני ממדים בעולם: בקודש ובטבע, וכנגדן – בחוכמת התורה ובחכמה האנושית. בדברי המקובלים, הטבע מכונה 'עיגולים' והתורה מכונה 'יושר'. בניגוד להתגלות האלוהית שבתורה – המופיעה באופן ישיר כקודש גלוי שנושא עמו ציוויים בלשון בני אדם, ההתגלות האלוהית שבטבע מופיעה באופן עקיף, על ידי "סיבוב הסיבות". הכרת החכמה האלוהית שבטבע. מתוך אהבת התורה והמצוות הקשורות בטוב ה', מגיעים לאהבת המוסר הקיים גם בטבע. גם הוא גילוי של טוב ה'. וכדברי חז"ל: "אמר רבי יוחנן, אלמלא לא ניתנה תורה, היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה" (עירובין ק, ב). שהוא – היושר והמוסר שבטבע, קשור יפה באמיתת המציאות – במהותה האמיתית של המציאות, שהיא בריאה אלוהית. המציאות שלא באמיתתה, קיימת בפני עצמה, ללא משמעות רוחנית ומגמה אלוהית. ואילו אמיתתה היא גילוי מסוים של הרצון האלוהי המקדם ומשכלל את המציאות למגמתה הנעלה; הנפרדוּת שבין הבורא לבריאה אינה מוחלטת. וברעיון הלב, בנוסף למציאות האובייקטיבית מצד עצמה, ישנה המחשבה הסובייקטיבית של האדם, רעיון לבו – שאיפתו הפנימית שהכל יתאחד ללא פירודים ותחרות. שלא תהיה "ישות" אלוהית מצד אחד, וישות אחרת, העולם, מצד שני. כאשר אדם תופס באופן דואלי ופירודי את היחס בין הבורא לבריאה, הוא מדמיין איזו "תחרות" סמויה ביניהם או כמין כניעה של הבריאה לבורא. תפיסה זו יוצרת לאדם אופי של חולשה וכפיפות קומה.[6] ואילו כאשר רעיון הלב הוא ביחש המעולה, תופס את המציאות באמיתתה באופן אחדותי עם הבורא – אזי המוסר הטבעי לפי גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו ומתגלה בו חפץ ד'. איננו קובעים שזהו חפץ ה', אלא קוראים לו כך בלשוננו. הרצון האלוהי עצמו הוא נעלה מכל תפיסה אנושית, אך יש לנו השגה סובייקטיבית מסוימת בו. על כן אנו מכנים את מה שנראה כמגלה את הרצון האלוהי, מבחינתנו: חפץ ד'. אף שאנו משתמשים בכלי ההכרה שלנו, במוסר ובהיגיון האנושי, ועל כן מתייחסים למוסר הטבעי כגילוי של רצון ה' – אנו יודעים שכשלעצמו הוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה. מכל השגה אנושית והגדרה אנושית למוסר: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה" (ישעיהו נה, ח). ומרווה נעימות לנשמת כל חי יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא. מכיוון שהרצון האלוהי נעלה מכל השגה אנושית, הוא גם יכול להיטיב ולהרוות את צימאונה של כל נשמה יותר מכל מה שיוכל רעיון אנושי להיטיב לעולם. משום כך תמיד צריך לתת את הדעת לשני דברים הנוגדים זה את זה: הראשון גלוי וברור – ההשתדלות האנושית להיטיב כמה שניתן עם המציאות, כפי שהיא במצבה הנוכחי. והשני נעלה ונסתר – הציפייה לטוב האלוהי שמעבר לכל השגה אנושית, שגם הוא משכלל את העולם ומיטיב עמו.
אדם צריך להיות איש מעשה ואיש חזון כאחד: לעשות את כל הטוב האפשרי, ויחד עם זאת להתאזר בענווה ולשאוף לגילוי הטוב האלוהי שמעבר להשגתו, אף שנדמה שהוא כלל לא אפשרי והגיוני. גדולי המהפכנים שביסוד מחשבתם הייתה שאיפה גדולה לתיקון עולם, פעמים רבות בפועל הפכו להיות עריצים אכזריים שגרמו חורבן, הרס ואומללות נוראיים. וזאת מכיוון שהאידאל הגדול סִנְוֵור אותם וגרם להם לזלזל במצב הקיים, עד כדי השחתתו. אין להקריב את הקיים למען הראוי להתקיים, אף שהקיים הוא חסר ופגום, ואין לשכוח מן האידאל הגדול הראוי להתקיים – למען הקיים בהווה.
על כן אי־אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה כמות שהיא. גם הבריות החסרות והפחוּתות ביותר, שיש לעמול רבות בתיקונן – יש לתקנן מתוך אהבה ורחמים. שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר. בחסר כמו בשלם, ברע כמו בטוב, הוא כבר מאיר. אמנם, כמובן שגם צריך להביא להארה שלמה וטובה בכל – אך לא על ידי כך שמחשיכים את האור שכבר קיים. רק על ידי אהבה לַקַיים אפשר למצוא את דרך השינוי וההתפתחות לקראת האידאל הנשאף, מבלי להעיב על שפע אור ה' שמאיר בכל. והכל הוא התגלות חמדת נועם ד'. כדברי חז"ל, המשווים בין תלמידי חכמים שבארץ ישראל לתלמידי חכמים שבבבל על פי הפסוק: "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים" (זכריה יא, ז) – "נֹעַם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, חֹבְלִים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א). גם כאשר כולם רוצים את הטוב והאמת, כשכולם רוצים להתקדם ולתקן – הדבר יכול להיות באופן של חבלה ומלחמה, ויכול להיות בנעימות מתוך ניסיון להגיע אל האמת בדרך נעימה עבור כולם. לצד חוסר הוויתור על האידאל הנשאף, מתאמצים שגם השינוי יהיה נעים. באופן זה מתקיימים דברי הפסוק: "חֶסֶד ד' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהלים לג, ה). הארץ כבר מלאה בחסד ה', אין דבר שלא גנוזה בו מגמה אלוהית והטבה לעולם. לכן יש לתקן את העולם מתוך חסד, באהבה יסודית לכל.
אהבה היא דבר מורכב כמובן, ולעיתים הופעתה היא דווקא בדרך של תוכחה והרחקה, אך היא השורש לכל. בכך אחרי כל הפירוט אודות האהבה הראויה להיות ביחס לכל פרט מפרטי המציאות, באופן הדרגתי, שבים לקביעה הכללית שפתחה את סעיפי האהבה: האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל. וכעת באופן הכרתי ומודע יותר – מכיוון שהכל מגלה את טוּב ה'.
