בפסקה זו ובפסקאות הבאות ישנו פיתוח ופירוט של הפסקה הראשונה, שהייתה משפט כללי עקרוני. הרב קוק מנסח מעין מדרג לסוגי אהבה, גילויים שונים של האהבה שצריכה להיות מלאה בלב לכל: אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל. כל מעשי ה', כל הנבראים – ראויים ליחס של אהבה עקרונית, רצון להגביר ולהיטיב את קיומם. כל הדירוגים והסיווגים באים רק לאחר תשתית זו, על גבי האהבה. ומתוך אהבת כל המעשים, אחר כך אהבת כל האדם. מתייחד הוא מין האדם בכך שמתגברת כלפיו האהבה, שכן אדם הוא בריאה מיוחדת – הוא נברא בצלם אלוהים ועל כן הוא בעל בחירה חופשית, רצון, תבונה ומוסר. אהבת כל המעשים מתממשת על ידו, שכן האדם אינו פאסיבי כמו כל שאר יצורי העולם, והוא יכול לבנות ולשכלל את הבריאה. ומתוך אהבת האדם, אחריה אהבת ישראל, ישראל זוכים ליתר אהבה מאשר כל האדם, מפני שיש באהבתם ייחודיות שאינה קיימת באהבת כל האדם: שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. ועל כן אהבתם היא הדרך לשוב ולממש את אהבת כל המעשים. יכולתם של ישראל לתקן את העולם אינה רק ביחס לצד החיצוני של המציאות – כמו שיש לכל אדם, אלא גם ביחס לצד הפנימי שלה. ישראל ניחנו בתכונה נפשית שמאפשרת להם, ועל כן גם דורשת מהם – לחתור לתיקון כולל של כל המעשים. זוהי מטרת קיומם של ישראל: לגלות את הנוכחות האלוהית במציאות וכך לתקן אותה ולהשיבה למצבה הראשוני לפני שגורש האדם מגן־עדן, ולמעלה מזה.
מכאן מובן שאהבות אלו אינן סותרות זו את זו. בפרסומים של אגודות למען שמירה על הטבע ואיכות הסביבה למיניהן, לעיתים נדמה שקיימת מלחמה בין האדם לטבע. נשמעת טענה שהטבע אינו פחות חשוב מן האדם, ועל כן אסור לאדם שיפעל בעולם עבור עצמו באופן שיגרום נזק לטבע. אין לסלול כבישים שיגרמו לכריתת עצים, לא לבנות שכונות נוספות אם הדבר יזיק לזן מיוחד של בעלי חיים, וכיוצא באלו. אך האדם הוא חלק מן ההוויה, לא עומד בניגוד לה. כמובן, עליו להיזהר שלא להשחית לחנם את הטבע. לא לשרוף יערות לשם ההנאה ולא לצוד בעלי חיים בשביל האתגר שבדבר. תועלות אלה יכולות להימצא לאדם גם מבלי שיפגע בטבע. אך כל עוד יש צורך לאדם שיגרום לפגיעה מסוימת בטבע, שאינה משמעותית באופן מיוחד – אין סיבה לבכר את הטבע על פני האדם. כאשר האדם משתמש בטבע כראוי, הוא מתקן ומרומם אותו.
כך הדבר גם באהבת ישראל. יש חושבים שאהבת ישראל מתבטאת בשנאת כל יתר העמים, ושעל כן אהבת האדם היא שנאת ישראל. כביכול, מי שאוהב את כל האדם לא יכול לקבל את הרעיון שיש סגולה מיוחדת בישראל. אך אהבת ישראל אינה אומרת שבני אומות העולם הם פגומים וראויים להיות מושפלים או מבוזים, אלא אדרבא.[5] רק דרך ישראל יש אפשרות לרומם ולגאול את האנושות ואת ההוויה כולה, לשאוף לגאולת העולם כאידאה מכוננת, שיוצרת אופק מוסרי וקוראת לכל מין האדם להיות שותף לה. רק העם שקיבל את התורה בהתגלות מיוחדת ושקִיים בתוכו דורות של נביאים שניבאו על חזון אחרית הימים, קראו לתיקון מוסרי ועיצבו ערכי יסוד שהשפיעו על האנושות כולה – יכול להביא לגאולה שלמה.
וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות. באהבת הבריות כולן, באהבת האדם ובאהבת ישראל, אין די ברגש האהבה בלבד. יש לחפש ולעצב מעשים שיבטאו אהבה זו, כיצד לאהוב אותם במעשים. כל עוד האהבה נותרת בלי ביטוי מעשי היא אינה אהבה שלמה. לשם כך ישנן בתורה הלכות והדרכות שונות שמפרטות כיצד לאהוב, מהם היחסים הראויים בין אדם לסביבה, בינו לבין בן אומה אחרת ולבין בן ישראל. לעשות להם טובה. כלומר – להשלים חיסרון של רעב או מחלה, מעמד חברתי לא טוב או קושי אחר. ולגרום להם עילוי. לא רק להשלים חיסרון שקיים, אלא לסייע להם להוציא לפועל את הפוטנציאל הגנוז בהם, לבטא את כישרונותיהם וייחודיותם.
ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל. כבר בעצם קיומה בנפש, גם ללא ביטוי מעשי. בניגוד לאהבות הקודמות, בהן קיימים רגשות האהבה והעין החיובית, ובנוסף גם הביטוי לאהבה במציאות הגלויה – בהטבה מעשית למושא האהבה. ואילו באהבת ה' אין אפשרות של הטבה מעשית. לא שייך לעשות טובה לה' או לגרום לו עילוי: "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח" (איוב לה, ז). לא ניתן להוסיף לאינסוף. לכן אהבת ה' אינה גוררת בעצמותה שום דבר, מצד עצמה לא שייך לעשות כל פעולה מעשית. אמנם האדם רוצה לתת ביטוי לאהבתו, הוא מקריב קרבן ומתפלל, לומד תורה ומקיים מצוות. אך כל זה רק מצד האדם, ה' אינו נזקק לכך כמובן. "לא נִתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מד). כי־אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב. כשם שמושג האהבה הוא מורכב ומופשט, כך גם מושג האושר. אושר אינו הנאה מדבר מסוים, לא הנאה גופנית וגם לא רגשית או אינטלקטואלית – אלא מצב נפשי שנובע מתפיסת עולם של אהבה, נתינת אישור למציאות. יכול להיות שלאישור זה מתלוות גם ביקורת רבה כלפי המציאות ותחושת חיסרון מכאיבה מאוד. אך אין ניכור למציאות, העולם נשאר כדאי ורצוי, יחד עם הצורך לשכלל ולתקן את פגמיו. האדם מזדהה עם העולם וממילא רוצה להיטיב איתו, ולכן הוא מאושר. אדם שאינו אוהב לא יכול להיות מאושר. יכול להיות שהוא מסודר מבחינה כלכלית וחברתית, אך לתחושה הפנימית של אישור המציאות הוא לא יזכה. לעומת זאת, אדם שיש אהבה בליבו, גם אם הוא מסובל בייסורים – יכול להיות מאושר. אהבת ה' שהיא אישור המציאות, היא האושר היותר נשגב. שכן אהבת ה', מקור ההוויה כולה, היא אהבת ההוויה כולה שמגלה את רצונו. בניגוד לאהבה רגילה שמצריכה מעשים שונים, וכך גורמת לשמחה – אהבת ה' מביאה לאושר בלי צורך לפעול במציאות.
הרמב"ם כותב שכאשר אדם מתבונן בתופעות הטבע המרהיבות, ומתפעם ממעשי ה', "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" (הל' יסודי התורה ב, ב). אולם כדי להגיע להתפעמות ולאהבה כזו על ידי התבוננות בבריאה, אדם נדרש לדעת כיצד להתבונן בבריאה. זה עצמו אינו דבר פשוט. משום כך לא קל להגיע לאהבת ה', אופן ההתבוננות הראויה מצריך עבודה רוחנית ונפשית.
כאשר הלב מלא באהבת ה', הוא ממילא מלא באהבת ברואיו: המעשים כולם, כל בני האדם וישראל בפרט. אין דבר במציאות שיפגום את יחס האהבה התשתיתי שלו למציאות. על כן אושרו לא נפגם בעקבות נסיבות המציאות המשתנה. כך מתברר שדברי הרב קוק בתחילה, שהאהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל, עוסקים באהבת ה' – האושר הנשגב של קרבת אלוהים כולל בו את אהבת הבריאה כולה על כל הבריות שבה, בהדרגה ההולכת ומתעצמת, מבלי להתנגש באף חלק מן החלקים השונים במציאות.
