נדמה שכאן מציין הרב קוק שלב חדש במהלך התשובה. אם בשלב הקודם הודגשו הגדולה והשירה הנשמתית – מעין חוויה פנימית של התרוממות ובהירות בנשמתו של השב בתשובה, הרי שעתה החוויה הופכת לדעה, לתפיסת עולם מודעת. שלב זה נחוץ בחיי היחיד כדי שהחוויה הנפלאה של התשובה לא תימוג עם תיקון החטא. בתפיסתו של הרב קוק התשובה היא תפיסת עולם שלמה שתיקון החטאים בה אמנם חשוב מאוד, אך הוא רק פן אחד בעניין התשובה. כך גם במעגל השנה היהודי, ימי התשובה הם קבועים ולא מזדמנים, והם גם הראש והשיא של מערכת הערכים היהודית. אפשר לומר שכשם שכישלון וחטא הם חלק הכרחי ומובנה בחיי האדם, לפחות עד לתיקון השלם והחזרה לגן עדן, כך גם תפיסת עולם רוחנית מוכרחה כיום לכלול את תיקון הכישלון והחטא כחלק אינטגרלי מחיי האדם הראויים. במצבנו בעולם הזה, ש"אָדָם אֵין צַּדִיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), הרי ש"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד, ב). אך לעתיד לבוא תפיסת התשובה לא תהיה בתיקון הרע והפיכתו לטוב אלא התעלות הטוב מתוך הטוב הקיים והוספת טוב על טוב (עי' 'שמונה קבצים' ה, נט; ז, סג).
הדעה מתעלה עד לרומי עוז של עולם עליון. חווית התשובה מרוממת את דעתו של האדם וגורמת לה להתבסס לא רק על הסקת מסקנות והפקת לקחים מן המצב הירוד הקודם, אלא משמשת לה כמניע רב עוצמה לשאיפה אינטלקטואלית תמידית של לימוד, הבנה, העמקה ומודעות עצמית. התעלות הדעה היא הישרת המבט כלפי מעלה, שלא יישאר רק במרחב גובה האדם. מבט כזה מייצר פרדוקס תבוני: מצד אחד, מי שמביט לשמיים מרגיש שאין כל גבול לראייתו, שהוא רואה את האינסוף. מצד שני, לאחר שוך ההתפעלות מגובה השמיים בא תור המודעות לכך שדווקא קיים גבול, אך הוא בכושר הראייה של האדם עצמו. כלומר, גדולים וחשובים הם הישגיה של התבונה, אולם ההישג העיקרי הוא שרטוט גבול יכולותיה, וממילא מיקוד המאמצים בביקורת התבונה עצמה וזיהוי מרחב ההשגה שלה. אדם שמתפתח מבחינה מוסרית, למשל, מאמץ לעצמו מנהגים, נימוסים ומעשים טובים, אולם עיקר ההתפתחות הוא בשיבה אל העצמיות ופיתוח הרגישות, העדינות, האומץ, שאיפת האמת והטוב.
עד לרומי עוז. כשם שבמילה עד קיים פרדוקס של גבולי ובלתי גבולי – היא מתארת גם נצח (כמו "לעדי־עד") וגם גבול (כמו "עד־אשר"); כך גם הביטוי רומי עוז – מצד אחד רום, ללא גבול והפסק, ומצד שני עזות של גבול יכולת ההכרה האנושית לחדור אל מה שנשגב ממנה. לכן הזהיר רבי עקיבא את חבריו: "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים־מים" (חגיגה יד, ב), כלומר – אל תחליפו מתוך התלהבותכם את עוז האבן שאין לעבור בתוכה, לנזילות המים שאפשר להשתמש בהם לצרכיכם ולשלוט בהם. אל תחשבו שביכולתכם לשלוט במה שמעבר לכם, אלא עליכם לשלוט במה שאתם. אמנם נשמתכם היא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), אך את האלו־ה כשלעצמו אתם לא יכולים ולא צריכים להבין.
כמובן שגבול ההכרה נמצא דווקא בעולם עליון, ולא בעולמות שההכרה האנושית משיגה. אדרבא – בכל אלו האדם מצֻוֶה לשאוף, לדעת ולתקן ללא מעצור. רק ביחס לעולם העליון ביותר האדם מצֻוֶה להכיר בגבול יכולת הכרתו ולבקש את עזרו מקודש. הרב קוק מגדיר את אותו עולם עליון: עולם שורשי ההוויות. ההוויות עצמן הן במידה רבה בשליטת האדם, בייחוד אם הוא מִבְּנֵי עלייה. שורשי ההוויות לעומת זאת, המקורות והכוחות הנעלמים של ההוויות – הם רום ההשגה וההכרה האנושית, ועל כן הם גבולה. כך לדוגמא במדעי הטבע, ההישג הגבוה ביותר הוא גיבוש תיאוריה אודות חוקי הטבע וניסוחם המדויק, אף שבפועל רק הטבע החומרי נתון לניסיונו החושי של המדען. אכן, התעלות הדעה מבחינה מדעית היא רק בתחום התיאורטי של ניסוח חוקים והבנתם, שהרי מבחינה מוחשית העולם הוא אותו עולם. ועם זאת, השימוש המושכל בעולם משתנה בעקבות הניסוח התיאורטי ובהתאם לעומק והיקף הבנת החוקים. גם בתחום המוסר, התבונה והרוח, העולם העליון הוא ניסוח הכוחות, החוקים והערכים, שבעת ובעונה אחת מהווים את שיא ההכרה וגם את גבולה. בצורתם האצילית – בניסוח כללי שלהם, האחדותי והמופשט ביותר, או כפי שנקרא הדבר בפילוסופיה הקאנטיאנית: הנחות יסוד סינתטיות־אפריוריות. בנעמם העליון. למרות עזות גבול ההכרה וצמצום השגת האדם, מה שהוא משיג משלים את קיומו, מרחיב ומעצים את יכולתו לעצב את המציאות לפי שאיפותיו וצרכיו. על כן הגבול קיים לא כדי להעליב ולהקטין את האדם, אלא כדי להגן על עצמאותו, להגביר את בטחונו העצמי ולגרום לו אושר של התעלות והשתלמות בלתי פוסקת. וכמו האופק הקיים תמיד, ועם זאת גם מאפשר להתקרב אליו עוד ועוד. נעימותו של כל דבר ועניין נוצרת כאשר ישנן התאמה והשלמה עמו. בעולם מתוקן הקודש מופיע לאדם בנעם ולא באימה. לכן לימוד תורה בארץ ישראל, ארץ גילוי הקודש, נקרא "נעם" לעומת לימוד תורה שבחוץ לארץ, שמורגשים בו דווקא צער ואי־התאמה, ועל כן נקרא "חובלים" (עי' סנהדרין כד, א).
ברמה העליונה של התשובה – תשובה מאהבה, אפילו זדונות הופכים לזכויות (יומא פו, ב). תהליך זה נקרא מהלך הסיבוב, שהרי לכל תוצאה ישנה סיבה, והזדונות, שהם תוצאה של רצון מודע לחטוא הופכים לסיבה – לתחילתו של תהליך ולא לסופו. סיבוב זה הוא המהפכה שפותחת פתח לתיקון עולם ולבניין עולם חדש וטוב יותר. מהלך הסיבוב מתחיל על ידי התעלות הרצון לטוב ולקודש ד'. המאמץ העיקרי לא מושקע אך ורק בשינוי המעשי, כי־אם קודם כל בהבנת השורש של המעשים– הרצון. הרצון בכללותו תמיד מכוון לאושרו וטובתו של האדם. מובן אם כן, שהתוצאה המעשית הנקראת "חטא", היא החטאת הכוונה המקורית של הרצון באושר. "חזקה, אין אדם חוטא ולא לו" (בבא מציעא ה, ב). מכיוון שאושרו וטובתו של היחיד תלויים ומותנים באושרו וטובתו של העולם, ממילא הרצון מכוון אל האושר והטוב הכללי. ההכרה בכך היא התעלות הרצון מן הפן הפרטי והחיצוני של השגת אושר על חשבון הזולת, אל האמת העצמית שהאושר הכללי הוא העיקר, ושללא תיקון כל העולם באופן רוחני ומעשי לא יוכל להתקיים אושרו של אף פרט. מכאן תהליך התשובה מביא למודעות לרובד עמוק ונעלה עוד יותר: העולם אינו יכול להגיע לאושרו ללא העצמת הקשר אל מקורו – לקודש ד'. כל תוספת ברכה וריבוי של כוחות החיים וחדוות היצירה על ידה, נובעים רק ממקור השפע והרצון האלוהי שהוא קדוש, נבדל במהותו מן ההוויה הברואה. אמנם, נבדלוּת זו אין פירושה ניתוק. אדרבא, דווקא קיום הקשר המתמיד בבחינת "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹש" (הושע יא, ט), ו"הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז) – אפילו בטומאתם, מחייב הבחנה מושגית ברורה בין המקור העליון, הטרנסצנדנטי, לבין ההוויה בפועל שמתחייה ממנו תדיר. התעלות הרצון, ומודעות להבחנה המושגית יחד עם המודעות לקשר המחייה, מאחדות את הטוב האנושי והעולמי עם הקודש הנשגב.
בתהליך התשובה, מהלך הסיבוב של כל חטא מתחיל ללכת באורח חיים המסבב ברכה ושמחת עולמים בכל היצור כולו. מנקודת הראשית של התעלות הרצון נמשך תהליך של בניין החיים בכל הרבדים שבהם: הרוחני, המוסרי והמעשי. הליכה זו מתגבשת על ידי מודעות ותפיסת הקודש במציאות – להלכות מבוררות ולמעשים מדויקים. אולי לא בכדי משתמש כאן הרב קוק בשמו של החלק הראשון של ה'טור' וה'שולחן ערוך' – 'אורח חיים', החלק הכולל בתוכו את עיקרי ההלכות המקיפות את פרטי חיי היחיד במהלכם היום־יומי. אחת הסיבות לטעויות, חטאים וזדונות, היא ההשתנות המתמדת של החיים. כל שינוי מביא את האדם לנקודת בחירה ומבוכה וממילא לסיכון לבחור באופן מוטעה. החיים הם מהלך מתמיד, ועל כן האדם נקרא מְהַלֵּךְ – "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז). התגוננות מפני סיכונים מתוך שמרנות יתירה ומלאכותית נוחלת כישלון, מפני שהיא נוגדת את טבע ההוויה. צריך להיות פתרון מסוג אחר המסבב את כל המקרים המזדמנים והבלתי מתוכננים לברכה וההופך את כל החידושים לשמחת עולמים. דרך חייו של האדם יכולה להתאפיין בעיקר על ידי פעולה מכאנית של דריכה במקום, ויכולה גם להיות אורח חיים, בו כל מקרה וחידוש הוא כאוֹרֵח הנכנס אל הבית. גם אורח בלתי צפוי ובלתי קרוא יכול להיהפך לידיד כאשר מבררים בדעה צלולה ובנחת מה עניינו, עד אשר מגיעים לנקודות השקה והשלמה הדדית. "שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג). ריבוי ההלכות נועד לברר את עניינו וערכו של כל דבר בעולם, וממילא את מקומו ותועלתו. כך מתוך ריבוי סיכונים ומבוכות העלולים להיות לריבוי חטאים ומלחמות, אנו מגיעים לריבוי זכויות: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות ג, טז). חידוש ומפגש איננו רק סיכון, אלא גם סיכוי של זכות וברכה. שמחה הנובעת מגישה זו איננה רק שמחת היחיד אלא שמחתם ותיקונם של כל ה"אורחים" המתראים עמו. ומפני שכל אחד מהם אף הוא עולם מלא, הרי זו שמחת עולמים. והשמחה איננה רק שמחת הפרטים הרבים, אלא גם בממד הכללי המאחד את כל הפרטים, בכל היצור כולו – בלשון יחיד, כי כל הפרטים הם חלקים המשלימים אלו את אלו לכלל אחדות של יצירה אחת.
"תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (איוב לז, ג). המילה שָׁמַיִם בלשון רבים מבטאת ריבוי המתאחד למושג אחד. הפצת אור השמים עַל כַּנְפוֹת המציאות התחתונה, הָאָרֶץ, מגלה שעם כל המרחב והריבוי שבארץ זו עדיין מציאות אחת, שיש בה מרכז וקצוות, גוף וכנפות. האדם חי בין הארץ והשמים, השמים בשבילו הם העליונוּת ללא גבול, שמעניקה השראה לצמיחה והתעלות בלתי פוסקת, והארץ המוצקה והגשמית היא חומר גלם לתכונת רוחו היוצרת. על ידו הארץ מתאחדת עם השמים, כך שהאור הבא מהם גורם לצמיחה של הנטוע בארץ וכל הנטוע בארץ שואף להתעלות אל גובה השמים. שמחת התשובה וברכתה היא אותה צמיחה של שורש המוסתר במעבה האדמה, שנדמה שהוא מגושם וחשוך, אך כוחו הפנימי מצמיח אותו לקראת האור העליון והופך את המר למתוק, את החושך לאור ואת המבוכה של הצמצום לשמחת המרחב והשגב.
עתה, לאחר הבנת תהליך התשובה מתוך רצון מודע, הרב קוק חוזר ומדגיש את שמחת התשובה. גילוי כוחות החבויים במציאות על ידי התבוננות מושכלת וניתוב הכוחות לתוספת חיים וקרבת אלוהים, מאפשרת ביטוי נשגב, אסתטי, של חווית העולם הבאה עם התשובה – שירה: והכל פותח שירה, שירת אדם הראשון, בכוחה של תשובה. בעקבות המודעות לכוחה של תשובה שמח אדם הראשון ואמר שירה (עי' ב"ר כב, יג; אורות התשובה טז, א). גדולה שמחה זו של בעל תשובה מן השמחה הראשונית הפשוטה על עצם הקיום והחיים. אדם הראשון חטא ובעקבות כך גורש מגן העדן של שמחת קיומו הראשונה. נדמה היה שמעתה הוא ידע רק עצב, יאוש ואימת מוות. כאשר גילה שיש בעולם גם כוח תיקון ותשובה שמח שמחה גדולה, כי בכוחה של התשובה להוסיף עוצמה, אושר ומשמעות על המצב הראשוני, אף יותר ממה שהיה בגן עדן. מכאן ששמחת התשובה מקיפה וכוללת את שמחת החיים הראשונה ולא נוגדת אותה. התשובה מגלה שאפשר לתקן כישלונות שנבעו מן השמחה הראשונית והגולמית, ומתוך הכישלונות עצמם אפשר ללמוד כיצד להפוך את הגולמיות לתיקון ואת הבוסריות לבשלות.
"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהילים צב, א). במידה מסוימת הבנה זו מאירה את מושג השבת. לעומת שמחת העשייה וחדוות היצירה, באה השבת ומפסיקה את אותה שמחה. לכאורה שביתה זו היא נגד טבעו הרוחני של האדם כיוצר, ואף נגד כוונת הבורא שעיצב כך את האדם; אולם השבת גם מביאה התבוננות חוזרת אל מה שכבר נעשה ונוצר, ומאפשרת את בחינתו מתוך ריחוק ומנוחת הדעת. בחינה זו מאפשרת לאתר את הכשלים והטעויות שנפלו תוך כדי עשייה, וממילא נוצרת מחשבה חדשה שיכולה להביא להשלמת מה שנחסר. על אחת כמה וכמה אם הכישלונות והחסרונות כבר התגלו והביאו עימם צער ואכזבה, במצב כזה אין דרך אחרת כי אם לעצור את תהליך העשייה ולשוב ולבחון מחדש את אפשרויות התיקון. על כן שביתה היא תנאי יסוד של שיבה ושיבה היא חלק אינטגרלי מקדושת השבת וייחודיותה.
"כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ד' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן" (שם, ה). ייתכן שבציטוט פסוק זה מבקש הרב קוק לרמוז להבדל הקיים בין המונח 'פעולה' לבין המונח 'מעשה', שהוא כעין היחס בין המושגים הגיאומטריים קו ונקודה: שמחתו של בעל תשובה היא על עצם אפשרות התשובה הקיימת תמיד, כבר בטרם בריאת העולם ועד אחריתו. "תשובה קדמה לעולם" (פסחים נד, א), כלומר – מקורה אינו העולם, אלא המקור העליון, הקב"ה. הדבר מקביל למונח 'פעולה', שמשמעותו – המשכיות והתהוות. הפעולה אמנם כוללת גם מעשים, כגילויי ביניים, אך אינה מתמצה רק בהם. הבריאה היא פעולה מתמשכת, שראשיתה ברצון האלוהי העליון ואחריתה בהתגלות מתמדת לכלל ולפרט. בבריאה מתקיימת תכונת התשובה, ההשתלמות, כפעולה מתמדת של שינוי ושיפור לטובה. וכך מדייק הפסוק: "כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ד' – בְּפָעֳלֶךָ", ולעומת השמחה על פעולת הבריאה, "בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ – אֲרַנֵּן". רינה היא גם שמחה, הנאה וניגון, אך גם תפילה[164] שנובעת מתוך מודעות למה שעדיין טעון תיקון, השלמה וגילוי. העולם מורכב מאינספור נקודות מסוימות ומוגבלות, המוגדרות על פי קטגוריות של זמן ומרחב. על כן הוא מיוחס למעשה הידיים, לאותה תכונה ברצון העליון, שבתוך פעולת הבריאה הממושכת מעצבת באופן מסוים כל נקודה ונקודה בפני עצמה (ועי' מהר"ל, תפארת ישראל יד).
