בדברים אלה מסביר הרב קוק את המשימה החשובה של ביאור ענייני התשובה בכל רחבה ועומקה, עבור האדם הפרטי והציבורי בישראל, למדרגותיו של הציבור ולאופני ההתחברות שלו לעניין התשובה. אמנם עבור ביאור כזה יש צורך בחיבור מסודר ורחב יריעה הדורש זמן הגון ופנוי. חיבור כזה עדיין לא יצא אל הפועל באותה העת, מפני חוסר הפנאי. זו התנצלותו של הרב קוק לנמען האגרת, הרב יעקב משה חרל"פ, על כך שהוא כותב דברים חשובים אלה רק בראשי פרקים.
וכל אלה הדברים לפרטיהם, כל אותם ענייני התשובה שביאר הרב קוק לפני כן, עד כדי להביאם עד מקום המעשה – כלומר, לבאר כל עניין כללי ונשגב עד לפרטי העצה המעשית כיצד ללמדו וליישמו בחיי היחידים והציבור ככלל, ולהתאימם לכל המדרגות כולן – צריך זמן הגון. גם הצד העיוני וגם העצות המעשיות צריכים להתאים למדרגת השומע והעושה. מדרגות אלו רבות הן ושונות, לא דומה עניין התשובה אצל אדם ירא שמיים שמעד, לעניין התשובה אצל אדם שאיננו ירא שמיים. לא דומה אדם אידאליסט באופיו המוכן לשינויים כבירים בחייו עבור הגשמת האידיאלים, לאיש הנטוע כולו בעולם השיקולים הכלכליים והחברתיים של ממון, כבוד ומעמד. לא דומה אדם מוכשר מבחינה אינטלקטואלית או רגשית, לאדם שרוחו נמוכה והוא מתקשה לקלוט ולהבין עניין חדש, מורכב ומסובך. לא דומה אדם צעיר הפתוח מטבעו לשינוי וחידוש, לאדם מבוגר שהרגליו נעשו לו טבע וקשה לו מאוד להיפרד מהם ולאמץ גישות חדשות. וכך עוד חילוקים רבים ושונים ישנם בין סוגי אופי, דרכי התנהגות והשתייכות חברתית.
כדי שהתשובה תהיה מעולה לא מספיק לשכנע את האדם שהוא צריך שינוי ואף לא מספיק להראות לו מהו השינוי הנצרך. תהליך התשובה צריך לחדור לעומק נפשו, עד כדי כך שכל שינוי יהיה תוצאה של התעלות רוחנית, מחשבתית, מוסרית ומעשית. עלייה כזו מעמידה את האדם על מסלול חיים חדש, מסלול של התעלות וחתירה למיצוי כל הטוב והראוי שבכישרונותיו ותכונות אישיותו. זהו האתגר הלימודי והמעשי של תהליך התשובה האמיתי. אמנם, בחינות רבות יש לכל סוג של טעות, נפילה או זדון, והתשובה המעולה והשלמה צריכה להעלות כל בחינה של נפילה, של כל אחד מישראל, את כל הבחינות השונות של כל אחד ולא רק אחת מהן. אולם מכיוון שבפועל אי אפשר לגרום לעלייה כוללת ובעוצמה שווה של כל הבחינות בבת אחת, יש לבחור קודם כל את הדברים המרכזיים ולאחר מכן להתפשט ולהתרחב על כל השאר. מדובר בתהליך ארוך שתופס את כל האישיות, הפרטית או הציבורית. הבסיס להצלחת משימה נכבדה זו, הוא ההתייחסות אל ישראל כאל עם חביב. הבא ללמד ענייני תשובה ולתת עצות מעשיות בה, צריך לחוש חביבות כלפי שומעיו. על כל תלמיד חכם שבא להורות את עניין התשובה ודרכיה מוטל ללכת בדרכו של הקב"ה, שחיבה יתירה נודעת לישראל לפניו (אבות ג, יד). מכאן כלל גדול בענייני תשובה, אך גם בכל עניין מוסרי, עיוני או מעשי: אי אפשר להנחיל אף אחד מעניינים אלו אלא על ידי חיבה מעומק הנפש כלפי מי שבאים ללמדו ולהדריכו, בבחינת "אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (שם א, יב). חיבה הנובעת מלב טהור יוצרת חיבור ואווירה נאותה, כדי שגם ליבו של הזולת ייפתח ויהיה מוכן לקלוט. עם קדוש זהו הבסיס האובייקטיבי של טבע העם, כלומר, הנטייה הטבעית המולדת לשאוף לקרבת אלוהים ולהתחבר לכל נשגב וקדוש. בכך מציין הרב קוק גם את הבסיס הסובייקטיבי של הכשרת הנכונות להתחדשות והתעלות, וגם את הבסיס האובייקטיבי של הכישרון המולד והנטייה הטבעית לכך.
העלאת הבחינות השונות של הנפילות צריכה להיות מכל מקום שהוא, מכל עומק עומקים של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון. בדברים אלה מדגיש הרב קוק שתהליך התשובה יכול וצריך לחול בכל מצב אליו מגיע האדם. גם אם נדמה שהוא מצוי בשפל עמוק ושלכאורה אין לו שום עניין בתכנים רוחניים וקדושים – אין להתייאש ממנו, ואפשר להגיע אליו על ידי דברים נכוחים שבאים מלב חפץ ודעה ברורה. מצב ירוד כזה עשוי להתקיים בבחינה המעשית בלבד, ועשוי להיות גם בדעותיו וערכיו של האדם. בין כך ובין כך אין להתייאש מן הרחמים, ו"אפילו חרב חדה" – חיי מעשה שחרבו, או דעות כוזבות בכל חדותן, "מונחת על צווארו של אדם" או מקיפה אותו מכל צדדיו – אין להתייאש ולהתנתק ממנו (ע"פ ברכות י, א), אלא לנסות ולהחיותו על ידי תשובה. אפילו אם נדמה שחורבן מעשי או חדוּת של תפיסת עולם ודעתנות הגיעו עד לקצה שאין קיצוני ונורא ממנו, עדיין יש מקום לנסות ולפעול כדי לעלות מבירא עמיקתא לאגרא רמא (ע"פ חגיגה ה, ב). מו"ר הרצי"ה קוק היה מספר על רבי פנחס מקוריץ,[165] שנהג לומר "צדיק שאינו גמור, אוהב רשע שאינו גמור, אך צדיק גמור אוהב גם רשע גמור".
העלאת הנפילות היא לאור החיים. במילים אלו מסמן הרב קוק את יעד התשובה – הארה לחיים. חיים המתנהלים על פי נסיבות שונות עולים על ידי תשובה וקרבת אלוהים לתפיסה של הארה, כלומר – להבנת משמעות החיים. בדרך זו, חיים של כורח המציאות, "שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת" (אבות ד, כב) – מוארים להיות חיים של ייעוד, משמעות וערך. הארה זו איננה נוחתת על האדם במפתיע, כמעין מטמון המתגלה פתאום, אלא היא תוצאת מעשי האדם השב בתשובה. בכך, לא זו בלבד שהוא זוכה לעונג ונחת, אלא שהוא מתקרב אל בוראו, מפני שחשף בתוכו את היכולת לברוא את עצמו ולחדש את נעוריו. מבחינה זו, גדולה לאין ערוך גאולה בידי אדם מאשר גאולה בידי שמיים בלבד.
הרב קוק עובר מתיאור של בעל התשובה על מדרגותיו ומצביו, לתיאור של אופן התשובה הנכון ביותר: ודווקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב וברוח עז וגבורת רעם, במסילות קודש סלולות ומסוקלות. הדברים נאמרים לעומת המחשבה המקובלת, שהשלב הראשון של התשובה – החרטה, פירושו דכדוך, עצבות ונמיכות קומה. אף שממדים מעין אלו קיימים בתחילת תהליך התשובה, עיקרו נמצא דווקא בייעוד הגדול והנשגב המחובר לערך הגדול של האדם, נפשו ותכונות אופיו. לכן הדרך העיקרית המובילה את השב בתשובה היא בשמחות וגיל, שמחה בכל הישג חדש וכל שינוי לטובה, והדגשתו כהוכחה שיש למה לקוות ולצפות. בכל הישג בדרך התשובה העולה אל על יש שמחות על פתרון הספק המלווה כל שינוי, וגיל על גילוי היכולת ומימושה בכל צעד על דרך התשובה. כאשר אדם מתעלה ומצליח לסלול את דרכו החדשה, אל לו לשקוע בחשבונות מעציבים על אפשרויות שונות שלא יצאו לפועל בעבר או שעלולות לצאת אל הפועל בעתיד, אלא ילך ברוח עז. רוח מלאה מחשבות טובות צריכה להוביל אותו באומץ ועוז אל מול המכשולים, ההרגלים והדעות הקדומות. גבורת נפשו היא מעין רעם המבשר גשמי עוז וברכה וחידוש פני האדמה. כך גם באופן רוחני – כל כוונה ומחשבה טובה המדריכה אותו היא מעין גבורת רעם המכריז על התחדשות חייו והצמחת פרחים ופירות חדשים בהם. חווית ההתחדשות שבתשובה עלולה ליצור רושם שהשב בתשובה הוא ראשון ובודד בדרכו, ושלפניו נערמים הררי קשיים ומכשולים. על כן חלק מן העידוד והשמחה הוא מכך שדרכי התשובה הן מסילות קודש סלולות. שכבר נקבעו כללים גדולים וחשובים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה כיצד ללכת מן החשוב אל החשוב פחות, ולעתים דווקא מן הקל אל הכבד, מן המובן ובהיר אל המעורפל עדיין, וכן הלאה. ואף במסילות סלולות אלו חובתו של המדריך את השב בתשובה להביאו לדרכים מסוקלות – לסקל באופן פרטי ובהתאמה אישית את אי ההבנות, הקשיים והתמיהות שיש בדרך.
הרב קוק מדגים כיצד מסקלים את מסילות הקודש של התשובה בהתאם לזמן ולתקופה של בעל תשובה פרטי, וביתר שאת בהתאם למצב העם בכללותו: בכוח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת בארץ החיים. התגשמות חזון הנביאים והתרחבות שיבת ציון ויישוב הארץ, למרות דורות על גבי דורות של גלות וכל צרותיה האיומות, עד כדי ייאוש מן הגאולה וממילא מן התורה ומן התשובה – זהו האור המציץ מבין החרכים ומאיר את הדרך, וזהו כוח התשובה. הקב"ה שב ומגלה את פניו בחיבה לעמו ולארצו, שב ועונה לתפילות של דורות, שב ומראה שיש מקום קדוש הראוי לעם ישראל להיאחז בו ולייסד בו את תקומתו. תשובה זו של הקב"ה אין למעלה ממנה כדי לעודד את תשובת העם אל התורה ואל נותנה. אין למעלה ממנה כדי להראות שדרכו ההיסטורית של עם ישראל ועצם חיוניותו נובעים ממקור הקודש, ושייעודו לגלות את הקודש בכל הדרכים האפשריות. הארה זו היא בבחינת ניצוצי אורות של יום גאולה, בכל יום ויום מתגלה ניצוץ נוסף וחדש של גאולה, המוסיף כוח להולכים בדרכה. כוח זה של הארות מתגלה בכל עת, בכל דבר ועניין – הן במצב רוחם והתעוררותם של יהודים רבים שעוד יושבים בגלות, הן בכל בית שנבנה בארץ ישראל ובכל חלקת שדה שמניבה, והן בכל עולה חדש המגיע לארץ ומייצג את הרעיון הגדול של קיבוץ גלויות. כך מצטרפים העולים, הבתים והפעולות, הענפים והפירות, לכדי דרך שלמה, מסילת קודש, "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת" (תהלים יט, ג).
הופעת ניצוצי הגאולה היא כמובן בארץ ישראל, ארץ החיים. וזהו תורף התשובה – ארץ שהייתה שממה מוסיפה ומגלה את כוחות החיים שלה מדי יום ביומו. כך גם בעל תשובה שהיה רחוק ושומם מן הקודש, בכל מעשה ובכל מחשבה חדשה מגלה בתוכו את כוחות החיים המחיים אותו גם להבא. גילוי אור החיים של התשובה והגאולה הסמוכות זו לזו ויונקות זו מזו בא לידי ביטוי במה שנקרא בדברי חז"ל קץ המגולה (סנהדרין צח, א). קץ הגלות שהוא תחילת הגאולה המגולה לעין כל, דווקא על ידי העובדות הפשוטות שהן גם נאדרות בקודש. בהרי ישראל הנעבדים ונזרעים ובגילוי התוצאות על ידי פרי וענף. ביטוי זה מתאר תוצאות שיש להנות מהן באותה השעה, כפֵּירות, וגם את ההכרה באמצעים שיביאו לפירות נוספים – הענפים, בהתרחבות ועושר הגילויים והתכונות של הקודש, ברוח ובמעשה. וזאת, לעם ד' אשר דרשוהו. תנאי אחד יש לכל אלה: "…כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף" (כוזרי ה, כז), דרישת ציון. יש לדרוש, לבקש ולהתאמץ כדי שמה שחבוי יצא אל הפועל ומה שטמון ייגלה לעין כל. וזהו גם התנאי לתשובה. הרצון והדרישה הפנימית לחיי קודש, חיי משמעות וערך, ודאי יביאו לתוצאות ברוכות לחיי שעה ולחיי עולם.
לברר כל אלה באופן מספיק צריך זמן הגון ופנוי, כדי לסלק את כל יתדות הדרכים ולהוציא את האור הגנוז בכל המחשכים הפרטיים, שעדיין איני מוצא לעת עתה את היכולת לזה. הרב קוק מציין שצריך זמן הגון ופנוי לא רק לעצם מאמץ הכתיבה הברורה. בנוסף להבנה הכללית של עניין התשובה, בעל התשובה ומצבו, וביאור התשובה מתוך הבנת תקופת חיינו, ישנם עוד פרטים רבים וזוויות רבות הדורשים מחשבה ומאמץ רב לבררם. אולי דומה הדבר למעבר מגילוי מדעי תיאורטי אל רעיונות מבריקים שהופכים אותו למדע מעשי, ומביאים אותו לתהליך תעשייתי מועיל לרבים. למרות ההארה הגדולה, הרעיונות הגדולים והבהירים בכלליותם, ישנם עדיין מחשכים פרטיים שדורשים עבודה מפורטת מתוך נפש הפנויה רק לשם כך, על כל ממד, סעיף ומעבר מן הרוחני אל הגשמי ומן הכללי אל הפרטי. על כן בעת כתיבת האגרת עדיין אין פנאי ויכולת בידי הרב קוק כדי שיוכל לפרט כראוי.
