לאחר שתאר את הנפש ולבושיה והזכיר גם את תמציתן הנשמתית של תכונות נפשיות, עובר הרב קוק לעסוק בשורשי התשובה בנשמה. הביטוי 'נפש' כולל גם את הדרגות העליונות 'נשמה' ו'רוח', המופיעות בנפש, במשמעותה המצומצמת. הנשמה היא הדרגה הקרובה ביותר למקור האלוהי: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). על כן הנשמה היא הביטוי האידאלי של האישיות, על פי מחשבת הבורא. האישיות המוחשית בתכונותיה ומעשיה שנעשים על פי הבחירה החופשית, היא הנפש. ההבדל בין שתי הדרגות הוא שמהות האישיות היא בחירה של הבורא, אך הדרך ואיכות ההגשמה של אותה מהות במציאות היא בחירת האדם. אם כן, האישיות מורכבת מן הכוח – זו הנשמה, ה'מה', ומן הפועל – זו הנפש, ה'איך'. המושג המקשר בין שתי הדרגות זו הרוח – היכולת להכיר ולהשכיל את עצמו ואת עולמו. בדרגת הנשמה אין לאדם בחירה, היא נתונה לו כתוצאה של הבחירה האלוהית; בדרגת הרוח האדם בוחר האם לעסוק באבחנות מוסריות וערכיות, כיצד לעסוק בהן ובאילו כלים להשתמש לצורך כך; ובדרגת הנפש האדם בוחר כיצד ליישם את התכונות שניתנו לו (ועי' 'נפש החיים' א, יד-טו). בתחום המוסר, ההבדל שבין הנשמה והרוח הוא ההבדל שבין תמצית הנטייה המוסרית של האדם לטוב, לבין ההגדרה והתיאוריה המוסרית, ואילו ההרגשה והמעשה המוסרי הם בדרגת הנפש. לכן לאחר הדגשת ערך היראה שבתשובה, מוסיף ומדגיש הרב קוק: ועם זאת, בנוסף ליראה שבנפש – קיים גם המקור העליון שממנו נובעת התשובה הנשמתית בגדולתה.
ועם זאת, הגדולה העליונה של בהיקות חסד אור קדמון ממלאת את כל חדרי הנשמה בִּטְחה עצומה. בדברים אלו אנו רואים כיצד הרב קוק מתאם באופן מדויק בין מושגים בחכמת הקבלה.[162] רמזים אלו מכוונים אותנו להבנת שורשיה העליונים של התשובה שקדמה לעולם. כך נוכל להבין שהתשובה איננה תוצאה של טעויות, חטאים וזדונות, אלא תכונה מהותית במבנה ההוויה, שנועדה להבטיח הן את הקשר הבלתי ניתן לניתוק עם המקור העליון והן את העצמאות המוחלטת של הבחירה האנושית (ראו: אורות התשובה ו, א; ב, ובמבוא שבמהדורתנו). רק כך יוכל להתגשם ייעודו של האדם להיות צלם אלוהים – להשתלם בבחירה בלתי פוסקת, בחירה שבאה לידי ביטוי לא רק בפעולה חד פעמית שאין ממנה חזרה, אלא גם בפעולות תיקון והתעלות, יצירה ועשייה לטובה בלא הפסק.
עניינה של התשובה הוא לשוב אל המצב הקדמון, המקורי ביותר של הרצון. שורשם של רוב החטאים הוא נטייתו הטבעית של האדם לבקש אושר ועוצמה. נטייה זו היא אור קדמון, נובעת מן הרצון הראשוני, שהוא צלם אלוהים שבאדם (עי' 'לנבוכי הדור' א') ומצבו הטבעי בנשמתו. אור ראשוני זה אינו מעוות, שאיפות היסוד של האדם נכונות, אך החוטא בוחר באמצעים שגויים שיוצרים סיבוך המתסכל גם אותו עצמו. התשובה היא אחד הביטויים המופלאים והמורכבים של אותו רצון מקורי, התנועה האינסופית של "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א, יד): במעשה החטא אדם רץ ופועל לכיוון אחד, ולאחר מכן הוא שב בתודעתו לאותה פעולה וחושב עליה. תנועה זו איננה נפסקת לעולם, שהרי לאחר המודעות והמחשבה נוצר מאמץ לתקן את הפעולה, והמחשבה חוזרת חלילה, וכן הלאה. לתהליך זה קורא הרב קוק "השתלמות" (עי' אוה"ק ח"ב, מאמר חמישי). השלמות העליונה והאינסופית מתבטאת באדם ובהוויה בתכונת השתלמות של תנועה בלתי פוסקת ההולכת ומיטיבה בכללותה.
עד שבגבורה נאמנה ובכל מלוא הנשמה יוצאת שירת קודש מקורית. הביטחון הגמור בעוצמת התיקון מביא את האדם לגבורה. הכוח להתגבר על מכשול וקושי חיצוני או פנימי נובע ממידת הביטחון שחש האדם בעצמו. גבורה נאמנה היא גבורה יציבה, אמינה וחזקה, לעומת גבורה הנובעת מהתפעלות מקרית, ועל כן חולפת בנקל. גם תשובה צריכה להיות יציבה וחזקה ולא מקרית וחולפת. הדגשת הגבורה מוציאה מן הלב את התפיסה שתשובה נובעת מרפיון וחולשה – רק אדם חזק, יציב ונאמן, יכול להיות בעל תשובה של ממש (ראו אורות התשובה טז, ד). למתבונן מן החוץ נדמה שדווקא החוטא בוטח בכוחותיו, ואילו בעל תשובה המכניע את ליבו לפני ה' הוא חלש וזקוק לכוחות חיצוניים לו. מחשבה מעין זו לעולם לא תביא לתשובה שלמה. רק אם אדם יתפוס את עצמו כנברא בצלם אלוהים ויבטח בעצמו דווקא מפני שהוא בוטח בבוראו שנטע בו כישרון, יכולת ורצון טוב – תהיה תשובתו מאהבה, תשובה שלמה וכוללת. אזי עוצמת התשובה נובעת מכל מלוא הנשמה, מתוך כל תכונות האישיות וכוחותיה, ולא רק מחלקם. לעיתים חש השב בתשובה כי עד עתה עסק בענייני חול, וכעת עם תשובתו עליו להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה ועיסוק בקודש, ולשם כך ממילא עליו לזנוח את כישרונותיו ותחומי עיסוקו הקודמים. ייתכן וזו הרגשה נכונה בתחילת תהליך התשובה, כאשר אדם מרגיש שעליו להשלים את שהחסיר. אולם אין לקבל את עזיבת אופיו היצירתי והמקצועי כדרך חיים תמידית. בבלי דעת מניח השב בתשובה שמאחר שבגסות ליבו חטא, הרי שעתה עליו להכניע את ליבו ולהדגיש את חולשתו לפני הבורא, כאילו שאם ידגיש את כוחו ייראה כמתחרה לא־ל המחליש אותו. התורה כמובן שוללת מחשבה אלילית זו מכל וכל, מקור כוחו וכשרונו של האדם הוא באלוהים אשר יצר אותו ואשר רוצה בטובתו, ודווקא משום כך מזהיר אותו להבין את יכולותיו ולהשתמש בהן כראוי. בפיתוי הנחש "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג ה) – שתהיו לא מוגבלים, טמונה תפיסה כאילו שצרה עינו של הא־ל בטובת האדם, ועל כן אסר עליו לאכול מעץ הדעת. תפיסה זו יוצאת מנקודת הנחה שהאדם החזק עלול להתחרות בא־ל ולאיים עליו. אולם דווקא ההכרה של האדם במגבלותיו, כמו גם בפוטנציאל הטמון בכוחותיו, מביאה את האדם לתהליך של התגברות מושכלת ומוארת על מגבלותיו, עד לתיקון שלם באחרית הימים. על השב בתשובה לחוש בעיקר בביטוי מלא של כישרונותיו ויכולותיו – המואר בקרבת אלוהים.
מכיוון שאותה גדולה העליונה, ממלאת את כל חדרי הנשמה – כלומר, שהיא הנטייה העיקרית שמתגלה באישיותו של האדם בתהליך התשובה, על כן גם ההתגברות על המכשולים והטעויות היא במלוא הנשמה. הנטייה הדומיננטית בנפשו כעת היא דווקא הגדוּלה ולא הרפיון, והיא יוצאת כפרי בשל, שהוא תוצאת כל תהליך גידול העץ וכוחותיו. באופן זה, תהליך נכון של תשובה מביא לנביעה טבעית של שירת קודש מקורית. שירת אמת היא תמיד תוצאה טבעית והכרחית של חווית אמת, וממילא היא תמיד מקורית ולא מלאכותית. שירה איננה תיאור מדעי של מציאות כלשהי, ואף אינה חוויה, אלא ביטוי לתודעת מציאות מפרספקטיבה שונה ובדרך כלל עמוקה ונשגבה יותר מן המציאות. השירה חושפת ומבליטה את התמצית המהותית של המציאות, ולכן היא נעה בין קטבים של ייאוש תהומי לבין שמחת גאולה נשגבה. שירת קודש מביעה את חווית המפגש עם הנעלם והנעלה בתוך המציאות, על כן סכנתה מרובה יותר מאשר בשירת חול – עלולים להיות בה טעות וזיוף של מקור חווית הקודש. בכך טמון ההבדל בין שירה אלילית, הנובעת מחוויה עמוקה אך מיוחסת למקור מזויף, לבין שירת קודש נבואית שבה גם חווית הקודש וגם מקור החוויה הם אמת, ועל כן היא מקורית. בדומה להבדל בין נבואת שקר לנבואת אמת: תוצאתה של נבואת שקר היא מבוי סתום מבחינה רוחנית ומעשית, לעומת נבואת אמת שמתקיימת ומביאה ברכה וגאולה.
שירת הקודש אומרת; השירה היוצאת מתוך הנשמה היא "רוח ממללא" (אונקלוס בראשית ב, ז) – תמצית רוחניות האדם היא האמירה, והשירה היא האמירה הנשגבה ביותר. אילו זכה האדם היה עיקר דיבורו שירת קודש. מוטב אילו היה כבד פה וכבד לשון ביחס לענייני חול ושגרה, שאינם מחוברים אל הקודש ומרחיבים אותו. על זאת אמר רבן שמעון בן גמליאל: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" (אבות א, יז). לעומת דברי חול ושירת קודש, שירת חול היא מצב ביניים. השימוש של המחזאים והמשוררים בכוח הדמיון, האמור לשמש את הנבואה – אמנם מרומם את האדם, אך לא לדרגת הנבואה עצמה. סכנתה הגדולה של שירת חול היא יצירת אלטרנטיבה לקודש, בייחוד כאשר מעמדו רעוע והיא אף נראית כעדיפה עליו.
האמירה של שירת הקודש היא בהדר. כשם ששירה נכתבת בצורה מיוחדת ולא כרצף מילים בשורות, כך גם באופן הביטוי של שירת הקודש יש יופי ושגב מיוחד, תמציתי ורב משמעי, היוצר השראה שרק הולכת ומתגברת גם לאורך דורות. 'הדר' הוא גם אחד הכינויים לספירת 'נצח' המזוהה עם משה רבינו (זהר פנחס רמג, א; 'אור נערב' ז). משה היה כבד פה וכבד לשון בענייניו הפרטיים, וזכה להיות כותב התורה – שהיא שירת הקודש המקורית ביותר מאז ומעולם, ובכך לנצח את כל גבולות הזמן.
בנוסף להדר, האמירה היא בחיים מלאים. כל מצבי החיים, ואפילו הירודים שבהם, כגון חטאים ועוונות, תחלואים ושחיתות – צריכים לבוא לידי ביטוי מלא בתהליך התשובה ותיקון העולם. לא ניתוק מן המצב הירוד, אלא תיקונו והעלאתו, טיהורו וזיכוכו, זוהי המטרה הגדולה והכוללת של התשובה. על כן גם הימים הנוראים, שהם מענה לחולשות האדם ותחלואיו, הם חלק אינטגרלי ממעגל השנה, ולא רק השבתות והחגים.
הפסוק שמביא הרב קוק מדגיש שתהליך התשובה אינו מסתיים רק בסליחה, שהיא החזרת המצב לקדמותו ומחיקת הכישלון. הסליחה היא רק תחילת התהליך שמאפשרת את התיקון ואת ההתעלות מתוך הכישלון: "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי, הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי" (תהלים קג, ג). ללא הסליחה שוררת תחושת אשמה ואימה מהמשך ההידרדרות, והסליחה משיבה לחוטא את הביטחון העצמי ואת התקווה. מתוך הסליחה נמשכת גם רפואה – תהליך ההחלמה והגלדת הפצעים המדממים, ריפוי תחלואי הנפש והמידות. "הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי" (שם, ד), אדם שמתוודע אל כוחו להירפא, מסוגל להביט באופטימיות אל הסיבות העמוקות שהשחיתו את רצונו הטוב והביאו אותו לידי הכישלון. על כן השלב הבא אינו רק רפואה מן המחלה המוסרית הגלויה, אלא גאולה מסיבת המחלות, מן ההשחתה העמוקה בנפש. "הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים" (שם), עטרת הגאולה מן ההשחתה, הכתר המעטר את חיי האדם – אלו רגעי התעלות של הפיכת הכוחות הרעים שהביאו לכישלון – לכוחות חיוביים המרבים חסד ורחמים. יציאת האדם מצרותיו עד שיהיה מסוגל להשפיע טוב על הזולת. חסד הוא הנטייה לפעול במציאות מעבר לגבולות חובת הדין והמוסר, והרחמים הם מידת הרגישות וההתחשבות בהפעלת החסד. תכונת החסד מצד עצמה היא ללא גבול. תכונת הרחמים לעומתה, משרטטת גבול, אך לא את גבול מקור ההטבה אלא את גבול מקבל ההטבה: המטיב מוכן להיטיב עד בלי די, אבל לא תמיד המוטב מסוגל לקבל הטבה זו, כדרשת חז"ל על דברי הנביא "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י) – "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (שבת לב, ב). "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ" (תהלים קג, ה). חסד ורחמים הם השיא והכתר של תהליך התשובה, רגעי התעלות מתקבעים והופכים להיות עדיים שמלאים בטוב. עדי הוא אינו רק תכשיט המייפה את האדם, אלא תכשיט שגם מעיד על האדם דבר מה. כתר, למשל, אינו רק יפה ומתאים לתסרוקתו של המלך, אלא גם מעיד על תפקידו ומעמדו של הנושא אותו, ותפקיד זה חשוב הרבה יותר מיופיו החיצוני של הכתר. החסד והרחמים בהם נעטר בעל תשובה הם כעדי, עדות נאמנה וקבועה שאותו אדם שב בתשובה שלמה ועתה הוא מלא בחסד ורחמים במקום חטאיו. "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (שם). תשובה איננה שינוי באופיו של אדם, אלא שינוי בהפעלת אופיו. אותן תכונות אופי המעידות על אישיות מסוימת הן־הן המביעות עתה את החסד והרחמים על פי אופיו הייחודי, בבחינת "חילך – לאורייתא" (עי' בבא מציעא פד, לעיל טו, ב). תהליך תשובה כזה מעיד על כושר ההתחדשות של האדם, על כך שהזמן וההרגל לא מטביעים אותו והוא מסוגל להתעלות אפילו מתוך מצב ירוד של כישלון. תמיד אדם יכול להשיר מעצמו את כל כובד החטא שלכאורה השתרש בנפשו.
עיקר כוח התשובה הוא כוח ההתחדשות. יש מי שזוכה שכוח ההתחדשות נוגע לא רק למעשיו בעולם הזה, אלא גם למורשת שנותרת לאחר שעבר לעולם הבא, וזכר אישיותו משמש מופת ומקור השראה ועידוד לדורות הבאים. מקור ההתחדשות והתשובה הוא ברצון האלוהי – תודעת קרבת אלוהים שבאדם והכרת התודה על כך, מחוללת את התשובה בפועל ואף מתבטאת בשירת הקודש של דוד המלך משורר התהלים, אשר הקים עולה של תשובה (עי' מועד קטן טז, ב).
הרב קוק מתאר את המשך תהליך התשובה וביטוייו בחיי האדם: והבטחון, שעיקרו חוזק ויציבות, הולך ומתגבר, מאפשר לעמוד בפני אתגרים קשים יותר ויותר וגם הופך למקור כוח וגבורה לשאר חלקי האישיות. הביטחון העצמי מאפשר שמחת חיים, רצון להתמודד עם אתגרים וסיכונים כדי להתעשר בכל תכונה טובה ולמצוא מענה לכל ספק ותהייה. נמצא שריבוי האתגרים והספקות מרבה את השמחה והצהלה, צהלת הניצחון והגילוי של עוצמות חיים גם במישורים ורבדים בחיים שהיו רחוקים ונעלמים לפני כן. בנוסף לכך מתרבה עם המשך תהליך התשובה גם זיו עדנים, התשובה מביאה אל האדם את הארת גן עדן מקדם, בו ראה אדם הראשון את המציאות כולה מסוף העולם ועד סופו (חגיגה יב, א). תהליך הריבוי מצרף עוד ועוד חלקים מן העולם להכרתו ושליטתו של השב בתשובה.
עד שהנשמה מתחילה להרגיש בהרגשה זכה, פנימית ועדינה, איך כל הזדונות לכל מדרגותיהם, וקל וחומר השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכויות גמורות. עיקר התשובה ושורשה הוא ההכרה התבונית. אך לא די בכך, גם ההרגשה צריכה להיות שותפה לתהליך זה. בתחילה עלול להיווצר ניגוד בין ההכרה היודעת מה ראוי ומה אפשר לתקן ולהעלות, לבין ההרגשה הנטועה עדיין בחוויות הקודמות ובצער הפרידה מהן. אך ככל שתהליך התשובה מתקדם והאדם מתחדש יותר, כך גם ההרגשות מזדככות ובמקום הצער והכאב תופסות מקום השמחה והצהלה.[163] שינוי זה בהרגשה איננו רגעי וחיצוני אלא שורשי. ככל שאדם מטהר את עצמו על ידי התשובה כך יותר ויותר בולט צלם אלוהים שבו, הוא חש יותר את העדן שבנשמתו. הרגשה עדינה מסוג זה פירושה שגם במציאות של העולם הזה הוא מסוגל להרגיש את יופיו, לבלובו וטעמו של גן העדן הבראשיתי. מסתבר שכשם שהחטא חשף שבגן עדן צפונות אפשרויות של כישלון, שגגה וזדון, כך גם בזדונות ובשגגות שבחיי אדם צפונות אפשרויות של זכויות גמורות. כשם שהמציאות יכולה להתעוות ולהתעבות כך היא יכולה גם להתיישר, להתעדן ולהזדכך. כוח מופלא זה של תשובה אפשר להשיג לא רק על ידי השכל וההכרה אלא דווקא על ידי ההרגשה.
ורכוש גדול ועושר רב מתגלה מתוך אוצרות חושך, כמו בני ישראל, שיצאו מתוך שבי ועינוי מצרים "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד). רכוש הוא סך החפצים על פי שווים כאשר הם נרכשים, ועושר הוא מצבו של האדם, בעל הרכוש. עושר זה היה רב דיו לא רק כדי לספק את צרכי בני ישראל במדבר, אלא גם כדי להפוך אותם לנדיבים – מתוך עושר זה נבנה המשכן על כל פארו, ולהבדיל, גם עגל הזהב. גם בהקשר לתהליך התשובה הרכוש הוא כל מה שהתנסה בו האדם כאשר חטא. העושר שמור לבעליו לטובתו (ע"פ קהלת ה, יב), להפוך את כל ההרגלים והידע שנרכשו בזמן החטא לאמצעים להעצים את הצדקות, הטהרה והקדושה מתוך נדיבות לב והרחבת הדעת (ראו אורות התשובה יב, ח*). חושך הוא אוצרות – פוטנציאל, כוח שמתוכו מתגלה האור, הבניין והממשות של הצדק, היושר והקדושה. תהליך התשובה השלם אינו רק שינוי של מעשים, אלא ראשית כל, למידה בלתי פוסקת שחותרת להבנה רחבה ועמוקה יותר. כל מה שמעבר להבנה ולתפיסה, הן בעולם והן בנפש, שרוי בחושך של חוסר פשר ומשמעות. ככל שמתקדם תהליך הלמידה שמצריך תעוזה, ביטחון עצמי ושאיפה לאושר, כך מתגלה אור מתוך החושך. האור הוא חכמה המאפשרת מימוש פוטנציאל השרוי בחושך שטרם התגלה, של צדק וטוב בחיים בפועל, כלשון הפסוק: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב) – מן התהומות המצויות בחושך נובעים כוחות המופיעים בעולם, כמעיין מאיר הנובע מחשכת התהום. מבחינה זו החושך עומד במעלה גבוהה יותר מהאור: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ" (ישעיהו מה, ז) – על פי מבנה העולמות שבתורת הקבלה, עולם 'הבריאה' עליון יותר מעולם 'היצירה', מפני שהוא האוצר שממנו נובע כל הקיום המואר. על כן הגאולה אינה בריחה מן החושך אלא הבנתו כאוצר וגילוי הטמון בו. כך גם התשובה, היא אינה בריחה מאותן התכונות השורשיות שהביאו לחטאים, אלא ישועתן של תכונות אלה ברתימתן באופן מושכל לבניין אישיות ראויה וחיים נאותים.
"וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּד' תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ" (תהלים לה, ט). הנפש, שכוללת כאן בְּמוּבָנָה גם את הרוח והנשמה, מכירה בתהליך מורכב ונשגב זה, ומתמלאת גילה וששון על כך שהמציאות אינה רק פרי עמלו של האדם אלא גם מתנה ממרומים: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהלים קיט, קסב). וכדברי חז"ל: "בא ליטהר – מסייעים אותו" (שבת קד, א). ו"כָל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (שם י) – לא רק הנפש כי אם גם העצמות, החומר הקשה שבאדם שעל פי טבעו עלול להישחק, להתייבש ולהישבר – מתחייה על ידי הנפש בתוכיותו. העמידה המתמדת מול כוחות חיצוניים הפועלים בחזקה לשבור את החומר, לפוררו ולגוזלו אל מוצאו שבאדמה – היא בעצמה אמירת תודה למקור העליון המחיה בלא הרף. "ד' מִי כָמוֹךָ" (שם), מבין הכוחות הפועלים בטבע אין את מי לדמות לך. אמירה זו מתאימה למבט חומרי כמו זה של העצמות, העורך השוואה בין הכוחות הפועלים עליו – לכאורה ה' הוא רק אחד מהם, אך לשב בתשובה מתברר שהוא העליון על כולם. לעומת המבט הבוחן ומשווה של העצמות, הנפש מכירה ויודעת שה' הוא המקור לכל הכוחות ועבורה אין השוואה לשום כוח אחר אלא שירה טהורה בלבד, גילה בה' וששון בישועתו. "מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ" (שם), העצמות מכירות לא רק בגדולת ה' המציל מן השחיקה, אלא גם בתהליך מורכב עוד יותר: פעולת כוחות הטבע על גוף האדם מתפרשת רק לכאורה כניסיון לגזול ולשבור, אך לאמיתו של דבר, העני – החומר, ניצל מן הכוח החזק הפועל עליו באופן שמרומם ומפתח אותו. כך לדוגמא, העמל הפיזי הקשה שהיה נחשב לקללה בעבר, כאשר אדם היה צריך לעבוד קשה על מנת לפרנס את עצמו, נחשב כיום לברכה רבה – אנשים רוכשים לעצמם מכשירי כושר ומשלמים למאמנים מקצועיים כדי שיעבידו את גופם, מתוך הכרה שרק כך ישמרו על בריאותם. בדורנו התגלה שמה שנחשב לחושך מאיים הוא אוצר של בריאות וחיים, כך שהאות מ' במילה מֵחָזָק איננה רק מ' ההשוואה, אלא מ' המתוך.
