כרקע לדברים הבאים של הרב קוק אודות התשובה בתקופה זו, יש להזכיר בתמצות את הקווים האופייניים של התקופה מבחינה היסטורית, חברתית ופילוסופית. בתקופתו של הרב קוק הנמשכת למעשה עד ימינו, יהודים רבים זקוקים לתשובה לאחר שנעזבו דרכי התורה ושמירת המצוות. התרחקות זו איננה מצב פרטי אלא בעיה עמוקה, שרוב מניינו ובניינו של העם היהודי לא רואה באורח החיים היהודי המסורתי את דרך חייו. במצב זה לא ניתן לעסוק בהוראת התשובה ולא ניתן לחדש תובנות כלליות לאדם הפרטי או לדור כולו, ללא הבנת ההוויה הכוללת של המציאות – לאור השינויים המופלגים אשר עברו על התרבות האנושית ועל העם היהודי במאתיים וחמישים השנים האחרונות.
המהלך הרוחני הייחודי אשר עיצב את התקופה המודרנית כולה עד לימינו, השפיע עמוקות על כלל אורחות החיים של רוב בני החברה באירופה. נעשו שינויים לבלי היכר במבנה החברה, מעמד האדם ואף בשיטות המשטר והמשפט. מושגים מרכזיים בימינו, כמו זכויות האדם והאזרח, הנחלת השכלה לכל, ניידוּת חברתית, חופש תנועה, הבעת דעה ומעורבות הולכת וגוברת בעיצוב החברה – התגבשו, נוצרו והפכו למציאות ממשית בתקופה זו. גילויים מדעיים והמצאות טכנולוגיות העניקו כר נרחב להוציא אל הפועל את הבחירה החופשית וזכויות היחידים, הקהילות והעמים בתקופה זו. מלבד זאת, ההצלחות המרשימות בשדה המדע מיקדו את התודעה הכללית בשאלות פילוסופיות, מעשיות וכלכליות חדשות. תחושת האדם כריבון, ולא כעבד, התחזקה והתגבשה לעמדת יסוד של האדם המודרני. השיטות הפילוסופיות החדשות העניקו בכורה לתודעת האדם והכרתו בעיצוב המציאות החיצונית והפנימית שלו עצמו. הודגש שהאדם הוא אוטונומי בעצם טבעו, ועל כן רק בידיו מצויים המפתחות לאושרו ולחייו. ברור שהנחות יסוד חדשות אלו, ועוד יותר מכך – חווית המציאות החדשה שהייתה יותר ויותר לנחלת רבים באירופה, סתרו את חווית המציאות של ימי הביניים ואולי אף של ההיסטוריה האנושית כולה. על כן נוצר משבר רוחני, תודעתי, דתי וחברתי עמוק.
עולם הדימויים האנושיים בנוי על אינטראקציה עם המציאות המעצבת את הכרתו הפנימית, הרוחנית והערכית. ככל שתעמיק הבנתו של האדם בתחומי המדע השונים תתגלה לעיני שכלו מציאות אחרת. מושגים ותופעות שבעבר נתקבלו בפשטות יתבעו הבנה ועיון מחודשים. הבנה זו מחלחלת, משפיעה ומעצבת את האדם: את מושגיו היסודיים, דימוייו הפנימיים, שאיפותיו וגבולותיו. העולם החדש שינה גם את תפיסתו של האדם ביחס למוסר ולצדק. האדם היחיד, יהיה אשר יהיה, מושפע עמוקות מהלכי הרוח הכלליים, בין ברצון ובין תוך היגררות. אם נתעלם ממשקלם ועוצמתם לא יושגו התוצאות הרצויות עבור היחיד ועבור המציאות בכללותה.
בעיצומה של טלטלה זו ניכר העם היהודי, שלא זו בלבד שרבים מבניו השתתפו ואף הובילו תהליכים אלו, הוא אף סיים באותה העת את תקופת גלותו והקים מחדש את גופו הלאומי בתהליך הדרגתי וטראגי בחלקו. מלבד אלו אשר הובילו במודע את התהליך, רבים מצאו את עצמם במרכזו של מאורע היסטורי רב עוצמות ורווי תהפוכות, אשר שבר ושינה גורלות של מיליוני יחידים ומשפחות לבלי היכר. בתי כנסת וקהילות נתלשו ממקומן, ונסדקו ונשברו מסורות ומנהגים. הגירת מיליוני יהודים העמידה אותם בקשיים רוחניים, קהילתיים ודתיים שלא ידעו כמותם לפני כן. חלק מן החידוש היה שקשיים אלו באו לצד רווחה כלכלית וזכויות פוליטיות יתירות. הטוב והרע שימשו בערבוביה וגרמו למבוכה ותסכול, תקוות לצד אשליות והתקדמות לצד נסיגה. לנוכח המציאות החדשה, נדרשו מנהיגי העולם התורני לעסוק באתגרים חדשים, ותשובת העם לערכיו, תרבותו, מולדתו, חזונו ושאיפותיו, לאחר דורות רבים בהם עסק בעיקר בהישרדות – יצרה אפשרויות חדשות בכל תחום. במרכז התהיות השונות עמדו שאלת היחס לחידושי החברה הכללית בעת החדשה בתחומי האמונה, החברה, המוסר והמדע, וכפועל יוצא של שינויים אלו עלתה שאלת היחס להתעוררות הלאומיות החדשה ומקומה במסורת היהודית והחזון הקדום של תקומת ישראל.
שנות הגלות הקשות שינו את דימויי הגאולה בעולם היהודי. מחזון מעשי של תשובה הדרגתית – הפך החזון לדימויים פנטסטיים של גאולה בדרך נס. המשיח הצטייר כהופעה של גואל הרוכב על ענני שמיא ומקבץ נדחי ישראל תוך רגע אחד מופלא ומזעזע. דימויים אלו העניקו תקווה לחייהם של דורות רבים יושבי חושך וצלמות. אולם במידה מסוימת, הדימויים הניסיים גם מנעו מאותם דורות וצאצאיהם בתקופה הנידונה להכיר במשקלם של תהליכים היסטוריים טבעיים, כדרך התקדמות עיקרית של האנושות ושל העם היהודי. לכן כאשר קמו אנשי הגות נאמני מסורת היהדות, בעלי שאר רוח והשכלה, וביקשו להחזיר את מושגי העתיד לפרופורציות ריאליות – נדחו רעיונותיהם בחריפות בגלל ההתנגשות עם עולם הדימויים הגלותי. גם אם לעיתים גישות שונות הקצינו והגזימו, ולפעמים ויתרו יותר מדי על ערכי היהדות, המאבק לא נוהל באופן ענייני בנושאים שונים, אלא כמלחמה כוללת בגישה כולה.[166] דחייה זו טפחה על פני הציבור היהודי אשר נשאב בעל כורחו למערבולת עוצמתית של משבר קשה הנמשך עד ימינו אנו.
ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ד' אשר יעץ להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחנים, – ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע, וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון רוח ומוגת לבב, כליל יחלוף, ורוח מעודד, ממלא חיי ישע ועונג ד' בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עז, יקח את מקומו בכל הלבבות הנגשים אל ד' בהר הקודש, להצמיח פדות, בהכשרת החיים, לאומץ אלוהי המבשר צבא רב של יצירת נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, ההולכות מחיל אל חיל בגבורות ישע ימין עליון.
בדברים אלה פונה הרב קוק לעסוק בתשובת כלל ישראל, וחשיבותה ביחס לתשובתו של כל יהודי ויהודי לאור ייחודיות התקופה. ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה, אם נבקש להפיק תובנות כלליות לאדם הפרטי ולדור כולו, לעסוק במטרות נשגבות של תשובה כשינוי פני המציאות והשראת שכינה בגלוי במעשי ידיו של האדם. לא רק כהתאמה של אורח החיים הפרטי והקהילתי לתביעות ההלכה. בזמן הזה שינוי בתפיסת התשובה הכרחי לאור הרעיונות והתנועות האידאולוגיות, שבעיקרן באו לשנות את פני העולם ולהאיר את מושגי הצדק, היושר, החירות והיצירה כדרך חיים לאנושות. ממילא מובן שהצעה יהודית לתיקון עולם ואורח חיים מוסרי ונכון לא יכולה ליפול בדרגתה הרוחנית והמוסרית מן הרף שהועמד על ידי העולם החדש.
תכונתה המרכזית של העת החדשה בעולם היהדות היא היותה הקץ המגולה, המתואר בדברי חז"ל כתקופה בה ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה (סנהדרין צח, א, ורש"י שם). זהו הקץ המוחשי והגלוי לכל אדם. דברת הקץ המגולה, דברו ומסרו, הוא בשורת סיום הגלות – קיצו של עידן הבנוי על שורת ערכים והתנהגויות שהתגבשו לצורך הישרדות בדורות של ציפייה בלבד. יחד עם זאת, הקץ הוא גם סימן לאור הישועה הזרוחה. כשם שקרני השחר משנים כליל ומסלקים את חווית החושך והלילה, כך זריחת הישועה משנה כליל את חווית המציאות בעולם כולו. לא בכדי הרעיונות וההישגים של התקופה החדשה נקראו 'הנאורות': שחר של מציאות חדשה האיר את פני האופק ההיסטורי על כל היבטי המציאות האנושית. דווקא על רקע זה מזכיר הרב קוק שהפרידה מן הגלות, מושגיה ואורחותיה, אינה בשום פנים ואופן פרידה מן האמונה ומדבר ד' המתגלה בתורה. דווקא בעידן זה יש לקרוא לתשובה, להזרחת אור הישועה על המושגים היסודיים של אמונת ישראל – גדולתה ונצחיותה של התורה שבכתב. עומקה ורבגוניותה של התורה שבעל־פה, שיכולים להתגלות בכל כישרונות האדם. וגדולת האדם היהודי והאדם בכללו כצלם אלוהים השואף לקרבת אלוהים בכל מחשבותיו ומעשיו. אם להוגי הנאורות היה נדמה שהיא באה במקום האמונה, הרי שלדעת הרב קוק הנאורות דווקא בונה תשתית לאמונה גדולה הבאה מתוך בחירה, רצון וכוונה. אמונה שכולה קרבת ה' ויצירה עד לפסגת הנבואה של כל יחיד ויחיד באחרית הימים.
מי שלא יביט ולא יהיה שותף לחוויה ותפיסה זו, לא יוכל לכוון שום דבר לאמתתה של תורת אמת. גם אדם בעל רצון טוב לתיקון, לא יוכל לממש את רצונו אם לא יבין מהי הבעיה ומה מקורה. למרות רצונו הטוב והעז, הוא עלול להזיק במקום להועיל. איש רוח שלא מבין את אופייה הייחודי של התקופה שבה הוא חי ואינו מבין את התהליכים ששורשם בעצם טבע הנפש האנושית, לא יוכל להביא מזור ותקנה לאותם החוליים שהוא רואה. באופן מוזר ומבלי שיבין, כל מאמציו יביאו דווקא להעמקת הבעיות, לשנאה ולבוז כלפיו, ותסכול נורא יהיה מנת חלקו. הכלל שטבעו חכמים בשם אהרון הכהן אחי משה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב), תקף מאז ועד ימינו. אולם אהבת הבריות איננה רק מבע רגשי של אכפתיות ורצון להועיל, אלא בראש ובראשונה הבנה עמוקה של הזולת, הקשבה אמיתית למאווייו, ושותפות וכבוד לערכיו ולשאיפותיו. באופן זה נוצרת קרבה אמיתית שיוצרת הזדמנות להקשיב ולהבין את דברי הזולת, להיות שותף לערכיו, שאיפותיו, אמונתו ותורת חייו. אמנם תהליך זה עשוי להיות מורכב, הדרגתי ואיטי, אולם רק הוא מבטיח שתוצאותיו לא יינדפו לכל רוח עם כל משבר חדש, אלא יהיו תשתית לתפיסת עולם שלימה ולבניין של חיים. רבדים רבים יש לאמתתה של תורת אמת ולאמת בכלל, הבנתו של כל אדם בדברי תורה ובחיים בכלל היא מעין רובד ייחודי של אמת המתגלה דווקא אליו. בוודאי ובוודאי שכל דור ותקופה הם רובד חדש של תפיסה, חוויה וניסוח האמת הגדולה הכתובה והמסורה. הוראת התורה לקיום מצוותיה היא על פי "הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים יז, ט), מתוך הדגשה ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה, ב). משפט התורה צריך להיות מובן ורצוי לבני אותו הדור, על כן משמעותן ופרטיהן של המצוות השונות נתונים לבית הדין הגדול המכיר לעומק את דורו וחש את בעיותיו, שאיפותיו והישגיו. נצחיות התורה והאמונה מתבטאת בריבוי הפנים והטעמים, שבמיזוגם עונים לאתגרי דור מסוים באופן שונה מאשר בדור אחר. אמנם ישנם קווי גבול ברורים ומנוסחים של דרישות התורה מן היחיד ומן העם, אך רב המרחב הפרשני והתודעתי בתוך גבולות אלו. מרחב זה אינו רק מאפשר יצירתיות, הוא אף תובע אותה מחכמי הדור, מלומדי התורה וממכווני כוונות המצוות. הניסיון לדבוק באחד מרבדי האמת מבלי לתת את הדעת על מכלול הרבדים על פי המצב והעניין, לא יוכל לכוון שום דבר לאמתתה של תורת אמת. על כן במשפט מוטלת חובה לדון "דין אמת לאמיתו" (שבת י, א) – לבחון את המכלול המתאים למציאות הקונקרטית שלפני הדיינים. משום כך זקוקים הדיינים להשראת שכינה בכל מעשה ומעשה של דין ולא רק בחקיקת דין פורמלי.
שכל זמן מאיר בתכונתו. המשימה המוטלת על חכמי הדור ומנהיגיו היא להבין את תכונת הזמן בו הם חיים ולראות את הצד המאיר שבה, למרות שבוודאי בתכונה זו יש גם צדדים שליליים של פרצות ונגעים. החשיבות בראיית הצד המאיר היא בכך שרק על בסיס זה ניתן לחזק את בני הדור ולבנות עתיד טוב יותר. רק מתוך כך אפשר וצריך להזהיר מפני הפגמים, החולשות והקשיים בהם כרוך תהליך בניין זה. זוהי תפיסה היסטוריוסופית יהודית המדגישה את הארת פני ה' גם במציאות של הסתר פנים, ואת משמעות החורבן כהכנה לקבלת הייסורים בתור כפרה והכוונה מן השמים לתיקון ולהעמקת האחריות המוסרית. על אחת כמה וכמה כאשר המציאות עצמה מזמנת את ניצני הבניין והופעת הכוחות הנפשיים והחומריים לצורך בניין כזה, הגם שהנצו רק זה עתה והם מוקפים בהמון נגעים וסכנות של בוסריות וחוצפת נעורים. ועצת ד' אשר יעץ להחל אור גאולה היא סיבת הייחודיות של דור זה. אין שום הופעה רוחנית חדשה שאינה נובעת מעצת ה'. ערכים ורעיונות של כל תקופה ניטעו כזרעים בששת ימי בראשית, וכל התקופות הן הופעה של אותו עץ הדעת הצומח ומגלה את גזעו, ענפיו, עליו ופירותיו. התהליך ההיסטורי כולו משול לאותו העץ של קורא הדורות מראש, ובכל תקופה ותקופה הגילוי הוא על פי עצת ד' אשר יעץ עם בריאת העולם. בדורנו ותקופתנו העצה העליונה היא צמיחת אור הגאולה כשלב חדש ורב עוצמה בהתקרבות האדם לצלם אלוהים שבו – כישרונותיו היצירתיים ושאיפותיו המקיפות את היקום החומרי והרוחני כולו. אמנם תהליך זה עודנו בתחילתו יחסית, ועל כן הוא מעולף במטמוני מסתרים, רובו עודנו בכוח ולא בפועל. ואף האור שהתגלה בפועל מוקף בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחנים. עניות הדעת אף היא ממאפייני תקופה זו, בה הדעת עצמה מתחדשת ועוד לא נצבר הניסיון הראוי שמביא לעשירות, ועושר הדעת של תקופות קודמות לא מסוגל לשרת נאמנה ובאופן מלא את הדעת החדשה. החלאים הרוחניים הם תוצאה של עניות הדעת מפני שמושגי האמונה, המוסר, החברה, הזכויות והחובות, תמונת העולם והיקום – כולם התחדשו והשתנו, אך טרם הגיעו לשלב הבשלות של חיבור ראוי אל המושגים הקודמים והבנה בהירה של החידוש, ערכו ומשקלו. מצב זה מזמן התרוצצות של רבים מהוגי הדעות ומחפשי האמת מקצה של נוסטלגיה שמרנית כלפי העבר ועד לקצה המנוגד של בוז וזלזול כלפי העבר וניסיון להעמיד חזון ללא בניין איתן. ממילא עולמם הערכי והמושגי תלוי על בלימה.
במצב זה ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה. כל ההתרוצצות של חיפוש תובנות והגדרות חד־צדדיות למצב החדש. מאמץ אשר בא לידי ביטוי בתנועות אידאולוגיות ומפלגות שונות ומשונות. לא ניתן למצות את אופייה ותכונתה של התקופה ללא הארה אמונית ותשובה גדולה אל הערכים המתגלים בתורה לדורותיה, ללא מבט המדגיש הן את האחדות והרציפות של העולם ותקופותיו, והן את הייחודיות והחידוש של כל שלב ושלב בהתפתחות רציפה זו. עולם נטול אמונה המאחדת אותו על כל חלקיו וזמניו, אינו אלא הבל הבלים, ומחשבת האדם שלא יונקת מתפיסה אמונית גדולה אינה יכולה אלא להתרשם מהבלוּת זו. לאחר ההתלהבות מן החידוש ומן היכולת האנושית מגיעה חווית חולשה הנובעת מאי היציבות שבזמן ובעולם. דווקא עוצמת התחדשות העולם היא גם הסימן למידת נזילותו ואי יציבותו. ללא אמונה שכל אלו הם שלבים בצמיחת מחשבת הבורא שקדמה לעולם, העולם נותר עירום ועריה, הבל הבלים על כל יופיו, חוכמתו ופריחתו. בתפיסה היהודית, העולם כולו מתפתח ומשתלם מששת ימי בראשית, בהם כל שלב נוסף של התפתחות מאופיין בביטוי: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א, י) – למרות החידוש ובגללו, בעת ובעונה אחת. תפיסה זו מפקיעה את ממד ההבלוּת ומבליטה את ממד הטוב, היציבות וההמשכיות של יתר חיים, יתר יצירה ויתר קרבת ה', אשר "דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, כט). דבר הא־ל בתורה ממשיך את הטוב של מעשה בראשית. מי שיאמין בבשורה זו ויעמיק בה דעת ומחשבה ינחל טוב, לא רק בפועל כי אם גם בתודעה ובתחושה. הטוב של השראת השכינה בארץ ישראל ובעם ישראל יתפשט על כלל האדם והעולם, והר בית ה' יהיה לראש ההרים ובית תפילה לכל העמים (ע"פ ישעיהו ב, ב; נו, ז).
לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו. כינון הגאולה ומימושה יבוא דווקא על ידי דרך חיים הנטועה במסורת הנצחית של התורה, על ידי שאר עמו – קודם כל בעם ישראל ובארץ ישראל, ובדרך ערכי היהדות, ומתוך כך גם לכלל האנושות בקצווי תבל. אמירה עקרונית זו של הרב קוק מדגישה את ההבלוּת שבאידאולוגיות החדשות הרווחות, בין זו הסוציאליסטית ובין זו הקפיטליסטית, אשר ביקשו לערער את הזהויות הקדומות ולהעמיד הכל על הישגי האדם או המעמד בתחום החומרי הכלכלי או בתחומי הרוח. אולם כשם שבני אדם אינם זהים וכל אחד מבטא את גודל כשרונו ואישיותו בתחום מסוים, כך גם בין העמים – דווקא עם ישראל מבטא את האמונה הרוממה ומבשר עליה לשאר העמים. ללא אמונה זו יגיעו כל תפיסות האדם ומחשבותיו אל מושג ההבל שבחיים ובעולם, ועל כן בשורת הגאולה והטוב יכולה לצאת אל העולם דווקא על ידי נושאה העיקרי והמיוחד – עם ישראל. כל כך הכרחי וראוי הדבר, שאף אם לאחר היסטוריה ארוכה ורוויית דמים וייסורים נותר רק שאר עמו, מי שנשאר נאמן מתוך עוז רצונו ולעיתים אף מתוך טוב מזלו – בו ועל ידו תתגלה הגאולה, יאיר אורה ותבושר לכלל העולם.
העתידים להיות כולם שבי פשע. הממד המוסרי של הגאולה הוא ביכולת ההכרה בחולשת האדם ופגמיו ומתוך כך התגברות בכוח הרצון והאמונה על פגמים אלו. תהליך מורכב זה עומד בתשתית החורבן, הגלות והפיזור. וכדי להכיר בעוונות שהביאו לגלות ולהיטהר מהם, יש לשוב אל ערכי החיים הגדולים והנשגבים לאחר הכפרה, הייסורים ועונש הגלות. ההשלמה עם הגלות שבראשיתה הייתה נכונה כקבלת ייסורים באהבה, יכולה להיהפך לחטא נורא של הסרת האחריות לתיקון העולם, ליישוב הארץ ולבניין המקדש. הדביקות בגלות, לאחר שנפתחה אפשרות לשיבת ציון, היא עצמה פשע של המרת הדבקות בה' ובתורתו בדבקות במצב רגיל של ייסורים ושפלות. משימת התשובה בתקופה זו היא שיבה אל דבר ה' ברעננות כפי שהיה בראשיתו, כי הנה ניתנה הזדמנות לקיום חזון הנביאים ומצוות התורה כבתחילה. בל נחטא בחטא הרעיה בשיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה" (שיר השירים ה, ג), הפיכת האהבה לטרגדיה של געגועים. התשובה כוללת חרטה על ההתרחקות מתורת ה', על ההתבוללות והכפירה, ובניין חיים יהודיים מתוך חשבון נפש והסקת מסקנות באשר לסיבות שהביאו לכפירה ולטמיעה בעמים.
וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון רוח ומוגת לבב, כליל יחלוף. הרב קוק מונה תכונות אופייניות לקיום היהודי בגלות, כפי שתארה אותן התורה.[167] תכונות אלו נובעות קודם כל מחולשת נפש, הקיימת בהכרח במצב של ריסוק הגוף הלאומי, פיזורו והפיכתו לנרמס לכל עוברי דרך. הביטוי המרכזי של חולשת הנפש בגוף שאמנם חולה ומשותק אך חי עדיין, זו פחדנות. לא פחד בריא של כל אדם המביא לידי זהירות מחושבת, אלא התנהגות שכולה פחדנות וחרדה מכל אחד, מכל דבר ובכל מצב (ראו 'הפחד', אדר היקר עמ' קיט). מצב זה לא נשאר בגבולות החולשה הגופנית או הפחדנות הנפשית, אלא מעמיק אל רובד חשוב יותר – רפיון רוח. עם התמשכות הגלות ועומס משא הייסורים רפתה התקווה, והיצירה הלכה והצטמצמה בד' אמות של הלכה מעשית, ללא אומץ לחשוב מחשבות גדולות, להעמיד חזון ולהעז לשנות את המציאות באופן שורשי. הפתגם העממי האופייני לזקנה: 'העיקר שלא יהיה גרוע יותר', אפיין את כלל החיים היהודיים המאורגנים בגלות. אותם צעירים שחשו אחרת, כמעט בהכרח נאלצו לנטוש את קהילתם, ולעיתים קרובות גם את מורשת העם והתורה. ומוגת לבב. אפילו הלב הפועם של חיי האומה התכווץ בפרפורי החרדה וכמעט נמוג בים הייסורים ואש האימה. כל זה, כליל יחלוף. דווקא אל מול המצב הנורא אפשר להבין את עוצמת המפנה לכיוון הישועה והגאולה. אפשר גם להבין שלמרות שמפנה זה בא בדרך הטבע על ידי אישים, תנועות ואידאולוגיות מתחדשות – שורשו בעצת ה' העליונה, מפני שרק כוח אלוהי יכול לא רק לעצור את המגמה הרעה של טמיעה וחידלון, אלא להפוך אותה לכוח יוצר ובונה, למסירות נפש עבור האידאל הגדול של בניין האומה, הארץ והתורה. מכאן הביטוי ההחלטי כליל יחלוף – לא במעט אלא לגמרי, למרות שבפועל רבים מאוד היהודים שלא הצטרפו למפנה התחייה וחששו ממנו, אך עצם הופעת הכוח החדש מראה שהשינוי הוא חד משמעי וכולל.
ורוח מעודד, ממלא חיי ישע ועונג ד' בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עז, יקח את מקומו בכל הלבבות הנגשים אל ד'. במקום אותה חולשת נפש נחלת הגלות, שיצרה רוח נכאים, רפיון, נמיכות קומה וחוסר חזון בחיים היהודיים, מדבר הרב קוק על רוח מעודד – רוח של עוד ועוד, הממריץ להסתכל באופטימיות על החיים ולבקש יותר עוצמה, שמחה, בניין, טובה וגדולה. רוח מעודד הוא התלכדות כל הכוחות למען מטרות גדולות ולמען חזון תיקון העולם, באמונה גדולה שחזון זה הוא אפשרי. זהו רוחו של רעיון הגאולה בדרך הטבע ובידי אדם, שכן במצב זה האדם אינו מבקש מן השמים את הגאולה עצמה, כי אם ברכה, סיוע וכוח לעשות חיל בעצמו (עי' דרשות הר"ן י'). אופי החיים הנובעים מרוח מעודד הוא חיי ישע ויצירה ולא רק חיי הישרדות והתגוננות. כאשר מתנוצץ הישע, ההתחדשות בתחומי החיים השונים, נוצר גם עונג ד'. מכיוון שההישגים הם במימוש חזון התורה והנביאים אודות תיקון העולם, הרי שהעונג הוא דווקא עונג ה'. והואיל וחובתו של האדם בעולמו להתענג על ה' (עי' מסילת ישרים א'), קיום החובה והמצווה לא מביא להכבדה וטרחה אלא לסיפוק ועונג הנובעים מיושר ויצירה. ממילא נוצרת הזדהות עמוקה יותר עם דבר ה' שהאדם מוציא אל הפועל. תחושות הסיפוק והעונג יהיו לתיקון ראוי לתוכחת התורה: "תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז). מי שאינו מבין את ערך עבודתו לעולם לא יהיה שמח וטוב לב, אלא יגע ומתוסכל. הרצי"ה קוק היה אומר בשם האר"י שבפסוק זה טמונה סיבת הגלות – שגם אם נעשים המעשים הראויים, אם ערכם אינו ברור ומובן למי שעושה אותם, הרי שהוא לא ימצא בהם סיפוק ושמחה וממילא תוחלתם מועטה. על כן התשובה הגדולה מן הגלות כרוכה דווקא בשיבה אל השמחה ואל טוב הלבב, אל ההזדהות עם ערכי התורה והמצוות – בגודל לבב, לא במורך לב ופחד העונש אם לא ייעשה הדבר הראוי. בגדלות רגשי הלב של הכרה בגודל הערך של הבניין הנבנה, אפילו אם הוא עולה במאמצים רבים ובמסירות נפש. ורוחב דעה והגיון עז. בהשלמה לרגש הרב, גם הדעה צריכה להיות רחבת אופקים, ועל ההיגיון להיות עז ונוקב את כל הקושיות, רק כך תוכלנה להיבנות תוכניות רבות מעוף ועמוקות מחשבה לשינוי פני העתיד.
הרוח המעודד שהביא לכל אלה יקח את מקומו של רוח הנכאים שאפיין את חיי הגלות. רוח זה יהיה הדופק בכל הלבבות של בני הדור הצעיר הנגשים אל ד' בהר הקודש. המעזים להתקרב שוב לאחר עשרות דורות של גלות, התרחקות, פיזור ודיכוי, אל ארץ מולדתם העתיקה ולחדש את פניה. בני הדור המגישים את עצמם, כוחם וכשרונם אל ד' בהר הקודש, אל הגדלות האדירה שבבשורת דבר ה' לעולם. נכונות זו מזכירה את מסעם של אברהם ויצחק להר המוריה, וכוללת את אותה נכונות להקרבה יחד עם אמונה שלמרות אי הוודאות והקשיים זוהי עליה אל ההר ולא ירידה ואיבוד עצמי.[168] נכונות מעוררת השראה זו מופיעה גם בתהליך התשובה, בהחלטת האדם לשנות את כל אורחות חייו וללכת למרות כל הפחד, החששות והקשיים, מתוך אמונה שהוא עולה בהר ולא מרסק את חייו לחינם, ומתוך אמונה שבצער הקושי שבתשובה הוא מפנה מקום לדברים גדולים יותר.
הרוח המעודד הדופק בלבבות הניגשים אל הר ה', אפילו אם הם מעטים, נועד להצמיח פדות, לגלות ולהראות לרבים הנשארים מאחור דגם של חיים שיש בהם פדות מן השבי והעבדות שהתקבעו במשך דורות רבים בגלות. "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו לה, י), ברינת היצירה והבניין. בהכשרת החיים. דגם זה של חיי פדות מכשיר את כל ענפי ותחומי החיים לרבים הצופים מרחוק ולמען הדורות הבאים. פלא הוא שהמינוח הציוני 'הכשרה' נטבע מאוחר יותר, כדי לסייע לאותם הניגשים להתמודד עם המטרות והצרכים שבהפרחת השממות ובניין הארץ. המונח 'הכשרה' הוא גם השבתו של כלי שנטמא או נפסל לייעודו העיקרי ולטהרתו הטבעית, כדי שימשיך ויפעל בחיים, וזהו גם תהליך התשובה בקרב הנפשות. לאומץ אלוהי. לצורך הגאולה שבתשובה דרוש אומץ רב. פחדנות וחולשה מביאות בדרך כלל לשמרנות קיצונית ולניסיון שלא לשנות דבר מן הקיים. לעומת זאת, תשובה מאהבה שהיא הגדולה והאמיתית שבין סוגי התשובה, נובעת מאומץ לחדש ולרצות דברים שעוד לא היו מעולם, אך ראוי ורצוי שיהיו. אומץ כזה הוא אומץ אלוהי, נובע מן הנשמה שהיא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), ולא רק "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ג, ז) הנוטה למנוחה מגונה תחת השפעת חוק הכבידה. זהו נס שבדרך הטבע (עי' רמב"ן ויקרא כו, יא), כאשר הנשמה מתבלטת על פני טבעו הגשמי של האדם ומביאה להתגלות הרצון האלוהי בדרך הטבע. בזה הופך האדם לשותף ליצירה האלוהית ושב אל מהותו כצלם אלוהים.
למעשה, בכל אומץ יש מן ההתגלות האלוהית. במאמרו 'לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו' מציין הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל א, לז) שעיקר עניינו של יום העצמאות אינו דווקא הניצחון הצבאי שהגיע רק כחצי שנה לאחר מכן, או הכרת האומות שהייתה כחצי שנה קודם לכן. דווקא אומץ הלב שהתגלה בהכרזה על הקמת המדינה היהודית, "…הוא הינהו יסודם ושורשם של כל הניסים והנפלאות אשר בהתגלותו זאת עלינו בהגיעו אותנו אל זמננו זה ואל קיומנו זה…" (שם). ניצחון האדם את עצמו והמהפך שמחולל האומץ בנפש האנושית, הוא שמביא את הניצחון על כל הקשיים הסובבים אותו – הניצחון על הקרקע השוממה, על השלטון העוין ועל צבאות האויבים. במצב זה דווקא האומץ הוא שורשם האלוהי של ההצלה והגאולה.
גילוי תכונת אומץ זו מבשר צבא רב של יצירת נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, בשורה מכוננת של המשך התעצמות תהליך הגאולה, יצירה וחיבור של עוד ועוד נפשות ההולכות מחיל אל חיל. כמובן שתהליך זה מצריך בירורים מעמיקים ולעיתים רוויי קושי, כאב ואכזבות ממחשבות שווא אודות סוגי גאולה וישועה המתבררים ככזב, וכפי שאכן מתברר מן התהליך ההיסטורי שמאז כתיבת הדברים על ידי הרב קוק. העבודה הגדולה והקשה של תחיית האומה משיגה הישגים ובו בזמן מתגלה שאין בהם די, ושיש להוסיף עליהם תחומים נוספים, לעיתים אף כאלה המנוגדים לתחומים אשר הביאו את ההישגים הקודמים. אם בתחילה חשבו שעיקר בניין הארץ הוא בעבודת האדמה – הרי שלאחר זמן גילו שחסרה תעשייה. לאחר מכן התגלה צורך במסחר, ואף בכל אלה לא היה די עד שהתגבשה פקידות האחראית לניהול וסדר תקין. אם בעבר ברור היה שדי במטרות ציוניות ולאומיות פשוטות של הפרחת השממות והשגת ביטחון ועצמאות מדינית – הרי כיום ברור שלא די בכל אלו ושיש צורך ביותר ויותר משמעות רוחנית וערכית, ובהבנת מקומו של כל יחיד בזהות הכללית. אם בעבר חשבו שהעיקר הוא להגדיר את צרכי העמל והעבודה, הלך והתברר שלא פחות מהם ערך חיי הפנאי, אמנות וחופש, ושתחומים אלו אולי עמוקים יותר. אם פעם חשבו שדי בתודעה של הקשר ההיסטורי אל מורשת היהדות – הרי שהלך והתברר שבתוך דורות אחדים קל לאבד קשר זה. חכמי הדור מצאו עצמם עומדים מול מציאות שבה הזהות היהודית צנומה כל כך עד שכמעט ואפשר להגדירה כחולת "אנורקסיה רוחנית", ושיש לשקם את הנפשות על ידי יצירת יחס בריא ומרווה אל אוצר שפע החכמה, המוסר והאמונה של מסורת ישראל. אלו רק דוגמאות מן המגוון הרב של ההליכה מחיל אל חיל, מתכונה לתכונה, ממטרה למטרה ומעניין לעניין בחיי האומה. מעברים אלה לוו תמיד ועודם מלווים באכזבות, קשיים ומבוכה, מפני שלצד ההישגים הרבים מתגלה גם מוגבלותם, לצד החסד הרב מתגלה גם הדין הקשה, בגבורות. אך אל ייפול לבבנו אל מול האכזבות והקשיים ובל נחשוב שמאמצינו לשווא, מפני שגבורות אלו הן ישע, אף אם חלקי – אך מצטרף לגאולה שלמה, שכן מקורו בימין עליון. מקור החסד העליון של גילוי, גאולה ותשובה, "יְמִין ה' עשָה חָיִל" (תהלים קיח, טז).
