בפסקה זו, המסיימת את י"ז פרקי 'אורות התשובה', מסביר הרב קוק מדוע אנו מתעכבים מן התשובה, כציבור וכפרטים. אחרי שהתבארה לאורך הספר מעלתה של התשובה וכמה טובה וחיונית היא עבור האדם והעולם, עולה השאלה כיצד זה שהאדם אינו רודף כל ימיו אחר התשובה. מדוע הוא אינו נותן את הדעת כראוי על מקור כישלונותיו ושואף לתיקון, שזהו דבר כה מוסרי וראוי.
בהסברו של הרב קוק לכך, הוא מצביע על הַחֲרָדָה הַיְתֵרָה שיש לאדם מלהתעמת עם החטאים ומקורם. הפחד מונע מן האדם, לעיתים באופן שאינו מודע, להתמודד עם כישלונותיו ולחקור אותם. יש בנפש מנגנון של הדחקה, כפי שמתואר בפסיכואנליזה של פרויד – אדם נוטה להתעלם מטעויותיו וכשליו, שכן ההכרה בהם גורמת לו מבוכה וצער, ומגבירה את חששוֹ שמא ייכשל שוב. התמודדות עם החטא מצריכה אומץ לב ויציבות נפשית חזקה.
במשך כל הדורות מאז החורבן יהודים מתפללים על השיבה לציון, לעיתים בדמעות אמיתיות, מתוך צרות הגלות וכיסופים לגאולה. בתקופת חייו של הרב קוק הכמיהה לשוב לציון נעשתה יותר אפשרית: החל להתפתח יישוב יהודי בארץ ישראל, ומבחינת דעת הקהל הבינלאומית הרעיון אודות כינון מדינה ליהודים היה נראה יותר ויותר ריאלי. אולם למרות זאת, עם ישראל לא מיהר לשוב ולהתקבץ בארצו ולכונן בה ישות מדינית ועצמאית משלו. הגם שהוא היה נתון לרדיפות קשות בגלות, מפוזר ומפורד, משוסה ומושפל. הברון רוטשילד[157] הציע תמיכה כלכלית וחלקת אדמה עבור יהודים שיחליטו לעלות ארצה, ולמרות זאת, ההיענות לתנועה הציונית הייתה בקול ענות חלושה. מאות אלפי יהודים היגרו למדינות שונות בתוך אירופה ומחוצה לה, נדדו לאמריקה ולארצות נוספות – ולעומתם רק מעטים עלו ארצה. באופן תמוה לכאורה, ויתרו על השיבה ארצה שאליה כספו אלפי שנות גלות. ויתרו על רעיון התשובה המופלא.
כמו ההימנעות מן התשובה אצל היחיד, כך גם ההימנעות מן השיבה לציון אצל עם ישראל ככלל – היא נובעת מחרדה: הִנְּנוּ מִתְעַכְּבִים בְּדֶרֶךְ הַהַשְׁלָמָה, אנו לא לוקחים חלק בהשתלמות ההוויה, לא בוחנים כיצד נוכל להשלים את עצמנו למרות שאנו מכירים בחסרונותינו. ומכיוון שאיננו עוסקים בכך, ממילא הִנְּנוּ מְפַגְּרִים בָּהּ, נוצר פער בין הרצוי למצוי, אנו מאחרים את הגעתנו לשלב ההתפתחותי שראוי שנהיה בו. מִפְּנֵי הַחֲרָדָה הַיְתֵרָה שֶׁהִנְנוּ מַרְגִּישִׁים בַּנֶּפֶשׁ בְּעֵת אֲשֶׁר רַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה עוֹבֵר לְפָנֵינוּ. התשובה נתונה לבחירתנו, חולפת על פנינו שוב ושוב ועלינו מוטל רק לגשת אליה. אך הדבר מעורר חרדה – קשה ומרתיע להתייצב מול "פניו" של ריבון העולמים, לבחון האם מעשינו תואמים את רצונו בקידום העולם, להכיר בחטאינו ולנסות לתקן אותם. אנו לא יודעים אם התשובה תהיה שלמה, אם לא ניכשל שוב בחטא, האם נצליח לחיות חיים טובים ללא עוונות. לכן גם לאחר שאדם הראשון חטא ואכל מפרי עץ הדעת, לכאורה הוא היה צריך לבקש מיד מריבון העולמים שיראה לו דרך תשובה, שידע כיצד יוכל לתקן את החטא. במקום זאת הוא הסתתר, כמו ילד קטן שמכסה את פניו וחושב שכך לא יראו אותו. זוהי תופעה נפשית שיש לה דוגמאות אינספור בחיי יחידים, קהילות ועמים, שכן היא נוגעת לחיי הגוף, הנפש, התרבות, המוסר והדת. אנשים מתרגלים למציאות שלילית כמחלה, עוני או חברה רעה, ואינם פועלים לשנות אותה, בגלל אותה חרדת־התשובה.
לחרדה מפני הקושי שבתשובה מצטרפת גם חרדה מפני הצער שהתשובה מביאה עמה: הִנְּנוּ נִשְׁאָרִים מְלֵאֵי חַלְחָלָה וּמְחֻסְּרֵי אֱיָל – ללא כוח, מִשִּׁפְעַת דַּכְאוּתָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. התשובה בתחילתה גורמת דכאות, שברון לב ודכדוך רוח, שכן אנו נזכרים כמה רחוקים אנו מן השלמות האידאלית הראויה לנו, כמה שפלים מעשינו וכמה נהגנו בטיפשות כשלא השכלנו לבחור בטוב. כאשר אנו רואים עד כמה איננו מסוגלים להתמודד עם פיתויי היצר ואף לא לשוב ולתקן את מעשינו כשנכנענו לו, מתערער הביטחון העצמי, אנו מרגישים שפלים בעיני עצמנו, חלשים וירודים. באופן זה, במקום לגרום לנו להתעלות ולרומם את חיינו, כפי שאמורה לעשות התשובה – היא דווקא גורמת לשפלות ומרחיקה מאיתנו עוד יותר את התיקון הראוי. וּבִשְׁבִיל כָּךְ עַצְמוֹ דּוֹחִים אָנוּ אֶת הָרַעְיוֹן הַזֶּה, בגלל החולשה והקושי הנפשי שיוצרת תביעתה של התשובה להכיר בחטא ולתקנו, אנו דוחים אותה, אף שהיא מְקוֹר כָּל הַהַצְלָחוֹת. רק מי שמוכן לשוב בתשובה, להתמודד עם המצב כפי שהוא ולנסות כמה שאפשר לתקן אותו – יזכה בסופו של דבר להגיע להישגים אמיתיים והצלחות. ברובד עמוק יותר, אדם רואה כיצד התשובה היא מקור הצלחותיו כאשר הוא שב בתשובה ומשתמש בכל ניסיונו כחומר להתעלות, גם בכישלונותיו: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א). כישלון הוא בסיס להפקת לקחים וכך הוא מגביר את הסיכוי להצלחה הבאה. פעולה מוצלחת בנויה על תשובה, על חכמת הניסיון מטעויות העבר.
כאשר גוברת החרדה מפני התשובה, אנו דוחים את התשובה מֵרִשְׁמֵי נַפְשֵׁנוּ, מכל יחס נפשי אליה, וְהִנְנוּ נִשְׁאָרִים תּוֹעִים בְּמִדְבַּר הַחַיִּים – במקומות שאין בהם חיים וצמיחה, במציאות יבשה וריקה. בדומה לחטא המרגלים, בו העדיפו להישאר במדבר – מתוך פחד מן השינוי הגדול של הכניסה לארץ. קַבָּלַת האחריות והאתגר להילחם בבני הענק שהיו בארץ, לעבוד את אדמתה ולייסד בה ממלכה, מבלי שירד מָן משמיים מדי יום, בלי עמוד אש וענן – הטילה מורך בלב. חטאי בני ישראל במדבר גרמו לתחושת קטנוּת ורפיון: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" (במדבר יג, לג), וממילא היה פחד שבני ישראל ישובו לטומאת מצרים בחטאיהם, ואל מול אתגר הכניסה לארץ הפחד התעצם. כך היה גם בדורו של הרב קוק, כאשר יהודים חרדו מן הרעיון הציוני והסכנות שהוא עלול להביא עמו, ובשל כך נשארו תועים בגלות.
אֲבָל לֹא יוּכַל מַצָּב כָּזֶה לְהִתְקַיֵּם. להישאר באופן תמידי, כפי שכתב המהר"ל מפראג[158] על הגלות – שמעצם הגדרתה היא מציאות שאינה טבעית, ולכן היא עצמה ערובה לכך שישראל ישובו למקומם הטבעי. היא אינה חלק מעצמיותם של ישראל אלא מקרית, לוּ הייתה נעשית עצמית לישראל היא כבר לא הייתה נקראת גלות ('נצח ישראל' א). אמנם החרדה מן התשובה היא חלק מטבע האדם, אך מנגד, היא נוגדת את עיקר טבעו כנברא בצלם אלוהים. האדם נוטה לפעול ולשכלל את המציאות תדיר, שואף בכל דרך לממש את יכולותיו ולא להישאר פסיבי. כשם ששעבוד נוגד את טבע האדם גם כאשר הוא נוח, ולכן בטווח ארוך אדם רוצה לצאת מן השעבוד, כך גם ביחס לתשובה. ככל שמצטברות יותר תחושות החיסרון וכמיהת הנפש לתשובה, הולך ומתגבר הצורך לשוב בתשובה וגובר על החרדה מפניה.
לכן אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהִתְאַזֵּר בִּגְבוּרַת נְשָׁמָה, בגבורה שמקורה בנשמה. החרדה והחלחלה קיימות רק בדרגות הנמוכות יותר של האדם – בנפשו ובגופו, שחבוטים ממגבלות העולם ומכאוביו ועל כן לא בכדי חרדים מפני התשובה והשינוי. אולם הנשמה שייכת לגדוּלה האידאלית – אין לה מוות, היא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), מעבר לכל המגבלות הקיימות בעולם. וכשמתאזרים בגבורת הנשמה אפשר לראות בתשובה לא רק את קשייה ודכאותה אלא גם את היופי שבה, וכך להתאזר אף בְּכֹחָהּ שֶׁל שִׁירַת הַתְּשׁוּבָה – בכוח הבא מציור החיים האידאליים והיפים שאליהם מכוונת התשובה. לעומת שמחה, שהיא חד משמעית, שירה כוללת בה גם יגון וצער. אלא שהשירה מבטאת את היגון בצורה נעימה ומושכת, ואז הוא נעשה רצוי במידת־מה, כמו תבלין חריף מאוד בפני עצמו שממתיק ומשביח כאשר מוסיפים אותו לתבשיל. שירה מרוממת את האדם משגרת חייו האפרורית והקשה בכך שהיא פותחת עבורו צוהר אל מציאות אחרת, יפה ממציאות החיים הרגילה, והוא מתמלא בהשראה ומוטיבציה לפעול בעולם. כך גם בפנייה אל גבורת הנשמה – האדם מכיר בכך שיש בו צד נעלה שלא נפגם בחטא, ומתמלא שאר־רוח ויכולת לגבור על חרדתו, להתמודד עם כישלונותיו ולשוב בתשובה. וממילא כָּל הַיָּגוֹן שֶׁלָּהּ, הדכדוך והצער שהתשובה גורמת בתחילתה, מֻכְרָח לְהִתְהַפֵּךְ אֶצְלֵנוּ לְשִׁירָה רַעֲנַנָּה, שירה של חיים, יצירה וציפייה, הַמְחַיָּה וּמְעוֹדֶדֶת. כאשר אדם מבין מדוע חטא וכיצד הוא יכול לממש באופן ראוי ונעלה את רצונותיו העמוקים שהביאו אותו לחטא – היגון הופך לתחושת שמחה ותקווה הַמְנַחֶמֶת וּמְרַפְּאָה את הדכדוך שגורמת התשובה בתחילתה. כך בעל תשובה יכול גם לסייע לאחרים לשוב, כאשר ילמדו מניסיונו.
באופן זה אנו מתייחסים לאנשים צעירים שהלכו לעולמם: הצער והיגון על מותם הוא נוראי, אך הם גם מעוררים בנו כוחות אדירים ומוטיבציה ללכת בעקבותיהם. לגלות את אותן תעצומות נפש, להגיע לאותו שגב של אישיותם הנעלה. בכך נהפך היגון לשירה, שגם מחייה ויוצרת שאיפה וחזון, וגם מנחמת ומרפאה. ההליכה לאורם היא מעין נחמה על קטיעת החיים הצעירים, על כל הצער והסבל שבה. מבחינה לאומית כוללת, עוד לא הסתיים התהליך, עודנו מתמודדים עם יגונות שונים שיש בתהליך התשובה של תחיית האומה, עדיין אנו במלחמה מול אויב מר ואכזר. גם המאבק הרוחני שבתשובת האומה עודנו בשיאו, השאיפה לנבואה רחוקה ומטושטשת, ומן המקדש והשראת השכינה עדיין אנו מסתייגים, כאומה, ולא מעזים להתקרב אליהם. עלינו לגאול גם את ערכי הקודש ושאיפת הגאולה משפל הגלות, לשוב ולרצות בפועל בהגשמת הקדושה בחיים. לימוד תורת הגאולה והתשובה מקרב אותנו להגשמה זו.
וְאָז תִּהְיֶה לָנוּ הַתְּשׁוּבָה עִם כָּל הֶגְיוֹנוֹתֶיהָ, כל המחשבות השונות והתהליכים הנפשיים שגורמת התשובה – חֲטִיבָה נְעִימָה וּמְתוּקָה. אחדות כוללת, שאף שתחילתה ביגון ומרירות, סופה הנעים והמעודד ממתיק את כולה. שֶׁנֶּהְגֶּה בָּהּ תָּמִיד, כי תמיד נרצה לצאת לעוד מסע של תשובה, תמיד נרצה להתחדש ולשכלל, להוציא לאור את הטוב הגנוז ומכוסה באבק ולגלות את מה שקיים מעבר לאופק. וְעַל פִּיהָ נְסַדֵּר אֶת כָּל מִצְעֲדֵי חַיֵּינוּ. נהיה תמיד ערוכים לשלב הבא, לעולם לא נתעלם מן הצורך לשכלל ולשפר יותר ויותר, בלי גבול. לְטוֹבָתֵנוּ הַפְּרָטִית כאומה, וְהַכְּלָלִית, טובת ההוויה בכללה – שגאולתה וטובתה תלויות בתשובת ישראל (עי' לעיל טז, ח). ההכרה שבבסיס רעיון הגאולה זהה להכרה שבבסיס רעיון התשובה – אין כישלון מוחלט, אין שום מפלה שאין אחריה תקומה, ועל כן חלק מחזון הגאולה הוא גם תחיית המתים. בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שכן התשובה הכללית של תיקון העולם הזה היא הכנתו לקראת העולם הבא, העולם שיופיע בעולם הזה כאשר יהיה מתוקן. וְלִגְאֻלַּת הַפְּרָט וְלִגְאֻלַּת הַכְּלָל כֻּלּוֹ, זהו תהליך משותף ליחיד שמתמודד עם קשייו, פגמי אישיותו וכישלונותיו, ולכלל, הציבור שבהווה ולדורותיו. לִתְחִיַּת הָאֻמָּה וּלְשִׁיבַת שְׁבוּתָהּ, המתחילה את תחיית המתים הכללית, את בשורת הגאולה השלמה לכלל האנושות. "כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת" (מלאכי ג, ד). כאותו הפוטנציאל שהיה גנוז מאז מעולם בהוויה, אותה שלמות אידאלית שהייתה קיימת כאפשרות לא ממומשת כבר בשנים קדמוניות, ורק מחכה להתגלות על ידינו. במהלך תולדות ההוויה היו הרבה משברים, כישלונות וחטאים, נדמה היה שעצמות המתים כבר יבשו לגמרי ואין תקווה להוויה, אך לא כן חזה יחזקאל הנביא: "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לז, ה-ו). בכך התשובה ברבדיה השונים מאפשרת לאדם את ההתחברות העליונה עם אלוהים, שאין לפניו מוות וגבול מכל סוג שהוא.
