לעומת הפסקה הקודמת, שעסקה באופיים של אנשים מסוימים, פסקה זו עוסקת בתהליך התשובה במובן כללי. כאשר אדם חושב על מעשיו, באופן טבעי הוא נותן את דעתו בכל מעשה בעיקר בצד מסוים – או בגורם הנפשי שהביא למעשה או בתוצאותיו הגלויות במציאות, ולא בשניהם יחד. כך הדבר גם בתהליך התשובה, אדם נוטה לתת את דעתו על תיקון צד אחד בלבד באישיות. אך לכל אחד מן הצדדים יש חשיבות בפני עצמו, לכן על מנת לשוב בתשובה שלמה יש לתקן את שניהם יחד.
שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת יֵשׁ לָהּ לְהַתְּשׁוּבָה, שני פנים, שהם שני אופנים של תשובה. אופן אחד הוא התשובה מצד עצמה – תְּשׁוּבָה עִלָּאָה, עליונה, כשלב בתהליך של התעלות והתקרבות למציאות נשגבה שהאדם מחובר אליה בשורשו. זוהי הַתְּשׁוּבָה בְּעַד עַצְמוֹ, תהליך שהאדם עושה בינו לבין עצמו, ללא אינטראקציה עם המציאות החיצונית לו. לא במובן של אגואיזם ופרטיות, אלא של הכרה בכך שעליו לעסוק בעצם החטא, בתהליך הנפשי שהחטא נכלל בו – ולא בהופעותיו הניכרות במציאות הגלויה. בתשובה זו רצונו הכללי של האדם הוא להיות מוסרי וזך, לזכות בקרבת ה', ועל כן הוא חפץ בכל מאודו לתקן את חטאו מן השורש – לגלות מהי נקודת האמת והטוב שגנוזה בתהליך שהביא אותו לידי חטא, וכך להתעלות ממצבו ולהשתלם. אולם באופן השני של התשובה האדם עוסק בעיקר במה שמתרחש ברובד הגלוי שבמציאות, על כן הרב קוק מכנה אותו תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, תחתונה, שכן היא משמשת כאמצעי לפתרון בעיות וקשיים שיש באופן גלוי בעולם: הַתַּתָּאָה הִיא בְּעַד הָעוֹלָם, ביחס למועקות שיצר החטא, הדורשות טיפול ותיקון. בתשובה זו התוצאות הגלויות הן העיקר, ולא התהליך הנפשי. ההבחנה בפגם שבמעשיו גורמת לאדם לחשוב על הקלקול שנוצר במציאות בעקבות כך, תוצאת החטא גורמת לו הרגשה רעה, ועל כן הוא חושב כיצד לתקן את הקלקול החיצוני – אך עצם החטא אינו מפריע לו. תשובה זו היא תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, שכן היא עוסקת בתוצאות הגלויות של החטא ולא בחטא עצמו.
שתי הנקודות שיש בתשובה כוללות בהן פרטים רבים, ולעיתים אף מעורבות זו בזו. לא מדובר בהבדלים תיאורטיים בלבד, שכן אלו שני סוגים של חשיבה שמובילים למעשים שונים. אדם שחי בחברה לא טובה וחוטא בחטא שרבים חוטאים בו, גם אם יכיר בפגם שבחטא מצד עצמו – מכיוון שבאותה חברה הדבר מקובל או שאינו מגונה מאוד, הוא לא ימהר לשוב עליו בתשובה, אם בכלל. מנגד, אם באותה חברה יעשה דבר שאינו מוצא חן בעיני הציבור – במדרגת תשובה תתאה הוא ישתדל לתקן אותו, ולעומת זאת במדרגת תשובה עילאה יתעמק במחשבתו בדבר, ויכול להיות שיגיע למסקנה שאין כל פגם במעשה זה ושעליו דווקא להתחזק בו ולהמשיך לעשותו.
איננו מכירים את האמת האובייקטיבית במלואה. היא למעלה מהשגת אנוש. אך נטפים שלה אנו כן יכולים להכיר – דרך עצמיותנו. ככל שאדם מכיר יותר את עצמיותו, הוא יותר קרוב לאמת העצמית הנשגבה. כשהוא פונה כלפי חוץ, ממילא מתמעטת מידת האמת, העצמיות המקורית שלו (ראו לעיל טו, א; י). על כן, לְעוֹלָם הַנְּקֻדָּה הָעַצְמִית הַמְיֻחֶדֶת שֶׁל הָאָדָם בְּתוֹכִיּוּתוֹ הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר גְּבוֹהָה, נִשְׂגָּבָה וְנַעֲלָה, מִכָּל מַה שֶּׁהוּא שׁוֹפֵעַ מִמֶּנּוּ וְלַחוּץ. פנימיותו של האדם נעלה מחיצוניותו, שכן היא אמיתית יותר, קרובה יותר למקור העצמי.[131] הדרך לקרבת אלוהים עוברת בהתקרבות לעצמיות, בהכרת האדם את עצמו. משום כך עליו לברר מהי האמת העצמית שלו, מהן תכונותיו המקוריות, אופיו והערכים הקרובים יותר לאישיותו, ולאחר מכן יוכל לפעול במציאות החיצונית לו על פי אישיותו. אם לא יעשה כסדר הזה, אם יפעל רק לפי תנאי המציאות והמוסכמות החברתיות, הוא לא יוכל לממש את הפוטנציאל הייחודי לו ולתרום באופן מירבי למציאות. כך יהיה אומלל ונבוּל, כמו עץ שניטע באדמה שאיננה מתאימה לו.
יֵשׁ אָדָם, שֶׁכְּשֶׁהוּא בָּא לִידֵי הַתְּשׁוּבָה הָעַצְמִית שֶׁלּוֹ הָיָה צָרִיךְ לְהַרְבּוֹת בְּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בָּא לְמַעֵט בְּלִמּוּד, ולכן גם לְהַרְבּוֹת בְּצִיּוּר, וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְמַעֵט בְּמַעֲשֶׂה. כשאדם רוצה לעמוד על התוכן העצמי שלו, להבין את עצמיותו, מה גורם לו לנטות דווקא לצד מסוים ולא לצד אחר, להיות נדחה מן האחד ונמשך אל האחר – הוא צריך להכיר מה קורה בתוכו, מה משפיע עליו וכיצד מעוצב האופי היסודי שלו. ממילא עליו לְמַעֵט בְּלִמּוּד של תכנים שעוסקים בדברים חיצוניים יותר, ולְמַעֵט בְּמַעֲשֶׂה שנוגע למציאות החיצונית לו, על מנת לְהַרְבּוֹת בְּמַחֲשָׁבָה ובְצִיּוּר, לדמות לעצמו מה מתרחש בתוכו. דברים רבים מתרחשים בתת־מודע, מרכיבים את עצמיותו של האדם, ועליו להעלותם כמה שאפשר אל המודעות, אל ההכרה הברורה, ולשם כך להקדיש מחשבה ודמיון. בְּעִקָּר, לְזַכֵּךְ אֶת תּוֹכִיּוּתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד צָרוּף – נקי מכל מיני השפעות חיצוניות לו, גם אם הן טובות – רק שאינן מתאימות לו. כך יהיה גם חָפְשִׁי בֶּאֱמֶת. רק מי שנאמן לעצמיותו נעשה חופשי. אחרת, הוא עבד לדברים חיצוניים. וגם אם בחר בהם מרצונו החופשי – בפועל זהו אינו חופש אמיתי, שכן רק "עבד ה' הוא לבדו חופשי" (ריה"ל, 'עבדי זמן'), משום שעבודת ה' הראויה מתקיימת כאשר האדם נאמן לעצמו, ולא מחקה חיים אחרים וזרים לו.
וְכָל זֶה הוּא נוֹהֵג בַּתְּשׁוּבָה הָעִלָּאָה, הַתְּשׁוּבָה הָעַצְמִית. התשובה אל העצמיות, האמת שתמיד תִּיבָּחֵן בנפשו המסוימת של כל אדם ואדם באופן הייחודי לו, שאינו מתאים לאחרים.
בדברים אלה ניתן לראות כיצד הרב קוק תופס את החברה האידאלית: כאשר כל אדם מתבונן בעצמו בעמקות, בכנות ובאומץ לב, ואז פועל מתוך נאמנות לעצמו ויודע גם להעריך את הזולת השונה ממנו. אנשי חינוך לעיתים פונים לאנשים צעירים בציפייה שיהיו אידאליסטים ויפעלו למען הכלל בדרכים שונות, שחלקן חשובות ביותר ודורשות מאמץ רב. אולם פחות מעודדים את הצעירים לקיים בנפשם תהליך של תשובה עליונה – של הכרת העצמיות. אין די לאדם שישליך נפשו מנגד בכל פעם שקיימת סכנה, על מנת שהוא ייפגע ולא האחרים. זהו מעשה אמיץ, אך אינו תמיד נכון – נכון לנצח, לא למות. צבא טוב מנצח כאשר כל חייל עושה את הטוב ביותר שהוא מסוגל לעשות, לפי כישוריו ונטיותיו האישיות, ולא כאשר כל החיילים רצים לספוג בגופם את כדורי האויב מתוך תודעת שליחות והקרבה עצמית למען הכלל. כמובן, כל אדם צריך לעשות גם דברים שהוא אינו תמיד נמשך אליהם באופן טבעי ואינם נוחים לו. יש מסגרות בסיסיות שהאדם מחויב אליהן, המגבילות את שדה הפעולה שלו – שלא כפי שזכו האבות, שבחרו בטוב וקיימו את התורה באופן אינטואיטיבי, מתוך עצמם (עי' בראשית רבה צה, ג). כלל האומה צריך סטנדרט מינימלי של קיום מצוות. אך הבסיס המעשי המשותף לכלל ישראל אינו הכל, יש מקום רב לכל אדם לבטא באופן אישי את עצמיותו במסגרת התורה והמצוות: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה־זרה יט, א). עבור היכולת להבחין בין נאמנות לאמת העצמית לבין חולשות ועצלות נדרשת עבודה נפשית ומוסרית רבה, שכן אדם בנקל עלול לטעות ולזהות דבר מסוים עם עצמיותו רק משום שהוא נראה קל יותר או נאה יותר מדברים אחרים, ולהתכחש לעצמיותו האמיתית. אך רק באופן זה נוצרת החברה האידאלית.
לֹא כָּךְ הוּא, אָמְנָם, בַּתְּשׁוּבָה הַתַּתָּאָה, הַתְּשׁוּבָה שֶׁכְּלַפֵּי הָעוֹלָם – כאשר אדם רוצה להשתלב בסדר העולמי המקובל, מתוך הכרה שפעל שלא כהוגן וחרג מכללי ההתנהגות הישרה והטובה. כָּאן הַדָּבָר מִתְחַלֵּף, וְהֶכְרֵחַ הוּא לְהַרְבּוֹת בְּתַלְמוּד וּבְמַעֲשֶׂה. כדי לדעת במה להשתלב וכיצד, יש לרכוש תכנים חיצוניים, ללמוד ולאמץ גם מעשים שאינם נובעים מעצמיות האדם באופן טבעי. אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עַל יְדֵי זֶה מִעוּט בְּהִגָּיוֹן – הגות, וּמַחֲשָׁבָה על כל דבר, מהו ערכו העצמי והאם הוא תואם לעצמיות האדם. יש להתאים למקובל והמוסכם בחברה, אף שיש בכך התנכרות לייחודיות האישית. כששוטר אומר לאדם שעליו לפעול באופן מסוים משום שזהו החוק, אין מקום להתפלפל עם השוטר בכוונת המחוקק או להתחיל לדון האם החוק תואם לאופיו העצמי של האדם. יש לבצע מיד וללא שאלות, אחרת, החברה אינה יכולה להתקיים.
וְלִפְעָמִים מִעוּט הַבְּהִירוּת שֶׁל הַהִגָּיוֹן וְשֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה עַצְמָהּ הוּא תִּקּוּן כְּלַפֵּי הָעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעוֹלָם הַחִיצוֹנִי תּוֹפֵס אֶת הַתֹּכֶן שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה הַנֶּאֱצֶלֶת וְאֶת בְּהִירוּת הַהִגָּיוֹן, עַל כֵּן מִתְקָרְבִים אֵלָיו דַּוְקָא עַל יְדֵי הַחֲשָׁכַת הַמַּחֲשָׁבָה בְּאֹפֶן יָדוּעַ, כלומר – במידה מסוימת. לשם תיקון העולם ושימור הסדרים הנאותים לעיתים צריך דווקא להתנכר מעט לעצמיות, להמעיט את המחשבה עליה, שכן העולם לא יכול להכיל את ייחודיותו של כל אדם בכל מצב. וכמו שאומרים לילד קטן שיעשה מה שאומרים לו, וכשיגדל יבין מדוע. לעיתים מוכרחים לדלג על כל שלבי המחשבה, ההכרה הפנימית וההזדהות – אף שהן עיקר האדם וחשיבותן עצומה – שכן בגללן אדם עלול לאבד את הקשר הראוי למציאות. בדומה לכך, בהקדמה לספרו 'אמונות ודעות' כותב רבי סעדיה גאון[132] שבאופן עקרוני ניתן היה להגיע לחשיבות קיום המצוות גם אלמלא הייתה ניתנת התורה, אלא שללא מתן תורה היה חולף זמן רב עד שהאדם היה מגיע להכרה זו, ובינתיים הנזק מחוסר קיום המצוות היה רב.[133] כורח המציאות מאלץ לוותר במידה מסוימת על העיון השכלי העצמי, על מנת להתנהל בעולם באופן נכון.
במקום אחר כותב הרב קוק על מעלתה של הסכלות, שחשוב מאוד שלאדם יהיה מעט ממנה. לכאורה האידאל הוא להיות חכם תמיד, ללמוד ולפעול באופן מושכל בכל מצב – אלא שאז חסרה החיוניוּת הטבעית, דחף החיים והחפץ להתפשט ולכבוש. גם הם נחוצים עבור בניין המציאות ושכלולה, ועבורם נצרכת מעט סכלות, הכרה במוגבלות השכל והחשכתו.[134] וכשם שבעניין הסכלות אין הכוונה לוותר על החכמה והביקורת השכלית כליל, כך גם כאן – זו לא קריאה להתעלם מן העצמיות, אלא לצמצמם מעט את הביטוי המעשי שלה, בגלל חשיבות ההתאמה אל העולם, הדורשת הקרבה מסוימת.
אֲבָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת הוּא, שֶׁתָּמִיד הִנְּנוּ קְרוּאִים לֶאֱחֹז בִּשְׁתֵּי הַתְּשׁוּבוֹת הָאֵלֶּה בְּיַחַד, וְהַתְּשׁוּבָה הַתַּתָּאָה הִיא כְּמוֹ גּוּף וּכְלִי לְהַתְּשׁוּבָה הָעִלָּאָה. הגוף מוגבל ומצומצם, אך הנשמה צריכה אותו על מנת להיאחז במציאות ולהתעלות. ומנגד, גם הגוף כמובן אינו יכול להתקיים בפני עצמו, שכן הוא יהיה נבוב וחסר משמעות ללא הנשמה הייחודית שלו. שני סוגי התשובה חיוניים, ועל כן יש לקבל בכבוד ובענווה את ניסיון הדורות והמוסכמות החברתיות, ובו־בזמן גם לבחון את הנחות היסוד המבססות את התרבות והמנהגים, וכך אולי לגלות גם אופקים אחרים שישחררו אותנו מן ההכרח להשתעבד למקובל והמוסכם. אם תתרחש השתחררות כזו היא צריכה להיעשות באופן איטי, מושכל וזהיר, אך אין לוותר עליה. על ידה באה לידי ביטוי העצמיות, עיקר האישיות.
וְצָרִיךְ לְכוֹנֵן אֶת הַמַּעֲמָדִים בְּצוּרָה כָּזֹאת, שֶׁכָּל הַעְתָּקָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הָעִלָּאָה תַּעְתִּיק גַּם כֵּן אֶת הַתְּשׁוּבָה הַתַּתָּאָה לִדְחֹף אוֹתָהּ כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְכָל הַעְתָּקָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הַתַּתָּאָה הִיא גַּם כֵּן תְּאַמֵּץ וְתִתֵּן עֹז לַתְּשׁוּבָה הָעִלָּאָה. היחס בין התשובות צריך להיות כזה שכל התגברות של אחת מהן תביא להתגברותה של האחרת. ככל שאדם ירגיש יותר בטוח בהתנהלותו במציאות החיצונית, הוא גם ירגיש יותר בטוח לבחון ולחקור את עצמיותו וכך גם לשנות את מעשיו על פי זאת. וכן להפך – התעצמות הבנת האדם את עצמו תקל עליו לשנות את התנהגותו במציאות החיצונית, שכן בזכות ההבנה הוא נינוח יותר, הדברים ברורים לו ולא יוצרים ניגוד ומאבק. גדולת העצמיות צריכה את הלבוש והמעשים שיש בעולם החיצוני. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבְּחִיצוֹנִיּוּת צוּרָתָן הֲרֵי הֵן כְּסוֹתְרוֹת זוֹ אֶת זוֹ – בִּפְנִימִיּוּתָן הִנָּן תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין (זהר ויקרא ד, א). שני רֵעים שאינם נפרדים זה מזה. כך נאמר בספר הזהר על שתיים מן הספירות העליונות שבעשר הספירות, המתוארות בדברי המקובלים – 'חכמה' ו'בינה': ספירת 'חכמה' היא כגרעין שנראה חסר פשר, בטלה לאינסוף האלוהי – כמו העצמיות שאינה גלויה בפשטות כלפי חוץ. ספירת 'בינה' היא פירוט וריבוי שמתגלה, כדברי חז"ל על אדם נבון – שהוא מבין דבר מתוך דבר (חגיגה יד, א). בתורת האר"י, ספירת 'חכמה' מכונה 'אבא' וספירת 'בינה' מכונה 'אמא', שדווקא בגלל השוני ביניהן, זיווגן מוליד חיים חדשים. על ידי חיבור הרמוני בין התשובה העילאה והתשובה התתאה יכולה להיות יצירה, העולם מתפתח. יצירת אומנות מפוארת מצריכה גם את כשרונו ומקוריותו של האמן, וגם את חומרי הגלם שבהם יביא את רעיונותיו לידי ביטוי מוחשי. כך צריך להיות היחס בין התשובה העילאה, העצמית, לבין התשובה התתאה, החיצונית.
