ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

טז – שָׁרְשֵׁי הַתְּשׁוּבָה וּפְנִימִיּוּתָהּ, פסקה י.

רעיון התשובה עלול להיראות באופן חיצוני כסך מסוים של פעולות שיש לבצע, כמו תרופה פשוטה שמוכרים לכל מי שרוצה ללא מרשם רופא – והיא מיטיבה את מצבו של כל חולה. אך זה לא מדויק. כל אדם צריך לבחון את עצמו ולאמץ לעצמו דרך ייחודית של תשובה שתתאים למבנה האישיות שלו ולתכונות אופיו. משום כך לא תמיד נכון ליישם כל הדרכה מן ההדרכות המצויות בספרי מוסר ותשובה, שכן לא כל הדרכה רוחנית מתאימה לכל אדם.

בַּעַל תּוֹרָה אֵין לוֹ תַּקָּנַת תְּשׁוּבָה כִּי אִם בַּתּוֹרָה וְעַל יְדֵי הַתּוֹרָה. מכיוון שהתורה היא עניין מרכזי בחייו, לא ייתכן שכישלונותיו אינם באים על אותו הרקע. עליו לחפש את שורש כשלונו בתורה – אולי הבין דבר באופן לא נכון, או שהיה יהיר או פזיז מדי במהלך הלימוד, וכך התגלגל הדבר עד שהגיע לידי חטא מוחשי. על ידי עיון מחודש ועמוק יותר, העלאת סברות יותר נכונות ויתר שקידה, יוכל לתקן את חטאו. אך אצל אדם שאינו בעל תורה, שורש החטא יכול להיות במקום אחר – אולי ביתר תאווה או פגם אחר שעבורו יועילו סיגופים שונים. וּבַעַל מַחֲשָׁבָה פְּנִימִית אֵין לוֹ תְּשׁוּבָה כִּי אִם בְּמַחֲשָׁבָה זוֹ וְעַל יְדֵי מַחֲשָׁבָה זוֹ. על גבי מדרגתו של אדם שהתורה עומדת במרכז הווייתו, קיימת מדרגה גבוהה יותר, של אדם שתורתו עמוקה יותר – הוא אינו עוסק רק ברובד הפשט שבתורה, אלא מתעמק במשמעויות הפנימיות שלה. זהו הדבר שמעסיק אותו, ועל כן כישלונותיו ודאי נוגעים לכך. הרמב"ם ממשיל את האנשים שאינם עוסקים בתורה כלל, אך מקיימים מצוות – לאנשים הפונים אל ארמון המלך, אך מעולם לא קרבו אליו. את האנשים שעוסקים בתורה, אך ברובד הגלוי שלה בלבד, בהלכה ובמנהגים – ממשיל הרמב"ם לאנשים שסובבים סביב הארמון וקרובים אליו. ואלה שגם עוסקים במשמעויות ובעקרונות האמונה, נמשלים לאלה שנכנסים לתוך הארמון פנימה (מו"נ ג, נא). אלו הם בעלי מחשבה פנימית, שתשובתם לא יכולה להיות כמו זו של בעלי תורה העוסקים ברובד הנגלה בלבד ונותרים מחוץ לארמון.

וְאִם בַּעַל תּוֹרָה יֹאמַר: הֲרֵינִי מִתְעַנֶּה וְעַל יְדֵי זֶה אָשׁוּב, כפי שהדריכו ספרי המוסר לאורך הדורות, שכן על ידי תענית נחלש היצר הרע – אֵין בִּדְבָרָיו מַמָּשׁ וְלֵיכוּל כַּלְבָּא לְשֵׁירוּתֵיהּ (תענית יא, ב). יאכל הכלב את מנת האוכל שלו. זהו ההישג היחיד שמביאה תעניתו – תוספת מזון לכלב, שכן עבור בעל תורה דרך זו לא מקדמת את תהליך התשובה. אם יתענה, במקום להעמיק בלימוד התורה וכך למצוא את שורש חטאו ולתקנו, רק יתרחק מן התשובה, שכן כך יקשה עליו ללמוד תורה בצלילות וריכוז כראוי. ובהתאם לכך: בַּעַל מַחֲשָׁבָה פְּנִימִית, שֶׁאוֹמֵר: הֲרֵינִי שָׁב בִּשְׁקִידָה גַּשְׁמִית חִיצוֹנִית, אֵין לוֹ תְּשׁוּבָה. השקידה החיצונית לא יכולה להגיע לשורש חטאו של בעל מחשבה פנימית, שכן שורש חטאו נתון בשגב מחשבותיו, ולא בלימוד החיצוני הרגיל. על כן שקידה זו איננה הולמת את ייחודיותו, את העניין המרכזי בחייו, ומי שמתנכר לעצמיותו ודאי אינו יכול לשוב בתשובה (ראו לעיל טו, י).

תְּשׁוּבָתוֹ מֻכְרַחַת לִהְיוֹת עֶלְיוֹנָה, בכך שהיא תגיע אל הרובד העליון ביותר של הכרתו, לאותן מחשבות עמוקות של משמעות ופנימיות התופעות שבמציאות. רק שם נתונים שורשי חטאיו ותקנתם. לכן תשובה צריכה להיות גם רוּחָנִית, בניגוד לשקידה גשמית חיצונית. תשובתו צריכה להיות בתחום הרוח ולא רק סביב למציאות המעשית. עֲדִינָה, מדויקת, בדיוק לעניין שאותו האדם צריך לתקן כך שהבנתו תהיה דקה ובהירה, ולא בתפיסה גסה וחסרת הבחנה בין התחומים השונים. חָפְשִׁית, ולא כפויה לאילוצי המציאות החיצונית. ככל שהתשובה יותר עליונה, רוחנית ועדינה, והאדם יותר נאמן לעצמיותו הפנימית, כך התשובה גם יותר חופשית מתכתיבי המציאות. נטייתו של בעל מחשבה פנימית היא לשאוף תמיד להיות יותר ויותר חופשי, נאמן לעצמיות הדברים ולא כורע תחת נטל האילוצים שבמציאות החיצונית. על כן פעמים רבות יסוד חטאיו הוא ברצון להיות חופשי מכל מגבלה, לפרוץ מסגרות. אם אדם כזה לא ימצא את מקור החופש הנעלה יותר, גם אם יצליח לשמור את עצמו שלא לחטוא בפועל – הוא תמיד יהיה על סף החטא. הרצון הפנימי להיות חופשי תמיד, עלול להתגבר ולהתגלות באופן שלילי. לכן תקנתו היא שהתשובה תעשה אותו דווקא חופשי יותר ממה שהיה קודם לכן, ומציאותו של החופש הנעלה מתגלה כאשר האדם מוצא בעצמו ובתוך מחשבתו את העליונוּת, הרוחניוּת והעדינוּת. רק אז הוא יודע להבחין בין הטוב לרע באופן עצמי, המתאים לו, ולהתעלות. משום כך תשובתו צריכה להיות גם מְמֻלָּאָה אוֹר קֹדֶשׁ קְדָשִׁים, בניגוד לקודש הרגיל. הקודש הרגיל אמנם נבדל מן החול, מיוחד לה', אך יש לו גבולות קבועים, ולכלים שבו מקום מוגדר וברור. קודש הקודשים מוסתר וחשוך, ואין בו גבולות: "מקום ארון אינו מן המדה" (מגילה י, ב) – רחבו של קודש הקודשים היה עשרים אמות, ומכל צד של ארון הקודש, שהיה באמצע קודש הקודשים, היו עשר אמות – נמצא שאין מקום לארון עצמו. בקודש הקודשים יש הרבה פחות פער בין העצמוּת לבין הופעתה במציאות, המסגרת ותוכנה אינם נפרדים מדי זה מזה. כך צריך להיות בתשובתו של בעל מחשבה פנימית, שהעצמיות והתפקוד במציאות יהיו כמה שפחות רחוקים זה מזה. מְעֻטָּרָה בַּעֲדִי עֲדָיִים שֶׁל הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים. כשם שקודש קודשים הוא העצמיות שבקודש, כך עֲדִי עֲדָיִים הוא תכשיט שמעיד על העצמיות, על הנשמה העליונה שקיימת לעד – מסמל את העצמיות הנצחית במציאות הגלויה. המחשבה הפנימית נוגעת בקשר הנעלם שבין אלוהים לאדם – בנשמה, ומגלה אותה ברוחו של האדם, בתודעתו, ועל כן שם צריכה להיות תשובתו של בעל מחשבה פנימית – ולא במעשים חיצוניים.

כאשר תשובתו של בעל מחשבה פנימית היא כזו, אָז הוּא מֵבִיא רְפוּאָה לוֹ וְלָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כמאמר חז"ל: "גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם […] שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" (יומא פו). בזכות תשובתו המדויקת עבורו, מתחדש העולם כולו וזוכה ברפואה. אותו אדם סולל דרך מקורית לתשובה שלא הייתה לפניו, שכן אין אדם אחר שהוא בעל מחשבה פנימית כמותו. עצמיותו של כל אדם היא ייחודית, וכאשר הוא אינו מסתפק במעשים חיצוניים אלא תר אחר גילוי העצמיות שלו, הוא מוסיף גוון נוסף בעולם, מעשיר ומעצים אותו. וככל שתשובתו יותר עמוקה, כך ברכתו למציאות גדלה, בתהליכים פנימיים וחיצוניים.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן