ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

טז – שָׁרְשֵׁי הַתְּשׁוּבָה וּפְנִימִיּוּתָהּ, פסקה יא*.

בפסקה הקודמת התבארה עצם חשיבות החיבור בין שתי התשובות, התשובה העצמית והתשובה המעשית־חיצונית יותר, ובפסקה זו מתבאר כיצד הן מתחברות בפועל: עַל יְדֵי אוֹר הַדַּעַת מִתְחַבְּרוֹת הֵן שְׁתֵּי הַתְּשׁוּבוֹת, הָעִלָּאָה וְהַתַּתָּאָה. כשם שבסדר הספירות שבדברי המקובלים ספירת 'דעת' מחברת בין הספירות הקודמות לה – 'חכמה' ו'בינה', כך גם ברעיון התשובה: דווקא על ידי הדעת מתחברות שתי התשובות המביאות לידי ביטוי את ספירות 'חכמה' ו'בינה', השניוּת ביניהן מתבטלת, והן נַעֲשׂוֹת לַחֲטִיבָה נִפְלָאָה אַחַת. דעת אינה רק הכרה אינטלקטואלית של מושגים, אלא הבנה עמוקה, הזדהות וחיבור נפשי ומוחשי שיוצר דבר חדש: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְתּוֹ" (בראשית ד, א). אוֹר הַדַּעַת, ההבנה העמוקה שאדם מפתח גם במציאות החיצונית לו וגם בעצמו – חודר לפינות מוחשכות בהכרה ומאיר אותן, כך שהוא מגלה את מקומה של כל אחת משתי התשובות ומתברר שהן כשתי צדדים של אותו המטבע. בכך, על ידי זיווג ה'חכמה' ו'הבינה' שעושה ה'דעת', נולדת הארה חדשה בעולם: וּמְחַדֶּשֶׁת אָז בַּגּוּף וּבַנְּשָׁמָה, בָּאֻמָּה, בָּעוֹלָם וּבָעוֹלָמִים כֻּלָּם, בכל מקום ומציאות אפשרית, שכן אין דבר שאינו קשור בתשובה, הֶאָרָה נוֹסֶפֶת וַחֲשׁוּבָה, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לַעֲבֹד עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה, מַדָּעִיּוֹת, מוּסָרִיּוֹת, מַעֲשִׁיּוֹת וְטִבְעִיּוֹת־מִזְגִיּוֹת – שקשורות במזג של האדם, במיזוג של תכונות טבעו היסודיות. יש לעבוד בכמה שיותר תחומים בנפש ובמציאות, כְּדֵי לִדְלוֹת מְעַט מֵהַרְבֵּה, מֵאוֹצְרוֹת מַעֲמַקֶּיהָ של אותה חטיבה נפלאה המורכבת משתי התשובות, אוצרות מְלֵאֵי הַחַיִּים וַעֲשִׁירֵי הָאוֹרָה וְהַשִּׂמְחָה. מתוך הבנה עמוקה של דעת, הזדהות וחיבור עם עצמו ועם המציאות החיצונית לו, אדם מגלה יותר ויותר נקודות השקה ואחדות בין עצמיותו לבין סביבתו. ככל שיעבוד יותר עבודות בתחומים שונים, כך המציאות תשתכלל יותר והוא יוכל למצוא אפשרויות נוספות למימוש עצמיותו באופן שיתאים למציאות החיצונית, כך ששתי התשובות ישלימו זו את זו ולא תהיינה מנוגדות.

כך הולך ובטל ההכרח של אילוצי החיים, שבגללם נוצרת סתירה צורמת בין התשובה העילאה לתשובה התתאה, והחיים מתרבים ונעשים מוארים ומאושרים, שכן האדם יכול לפעול במציאות בהרמוניה, לא מתוך קרע נפשי. על כן אוֹצְרוֹת מַעֲמַקֶּיהָ של אותה חטיבה שנולדת מן החיבור בין התשובות, הם מְמֻתְּקֵי הָעֹנֶג וְהַנִּצְחִיּוּת. עונג הפעולה ההרמונית במציאות ממתיק את הגבוליות שבכל דבר. שאיפת האדם להתגבר על המוות, לזכות בנצח, גורמת לו מועקה מסוימת בחייו. כל שמחה מואפלת במחשבה שיום אחד היא תיגמר. אך כאשר האדם מפתח את המציאות על ידי עבודה נפשית, מוסרית או מדעית, הוא מוצא שהוא יכול להגיע לשלמות נפשית עם ההוויה. הוא מגלה שגם אחרי מותו יישאר ממנו זכר, שהוא מקושר לנצח. ממילא גם הסופיוּת המובְנֵית בהוויה נעשית פחות מוחלטת בעיניו ופחות צורמת ומעיקה: "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה).

ללא הדעת, כל דבר אחר, זר ונפרד מאיתנו, יכול להיות שונה, רע ועל כן מנוכר או אפילו מאיים. כאשר נוספת דעת, הבנה ורגישות – מתברר שהאחר הוא גם אח, שבשורשם של כל הדברים, אפילו אלה הנראים רעים, יש אחדות וטוב ושיש להתקרב כמה שאפשר לאותו השורש. מסופר על דוד המלך, שתהה פעם מדוע נבראו העכבישים, שכל חייהם טווים קורים – לכאורה ללא כל תועלת. לאחר זמן, כאשר התחבא במערה מפני שאול שרדף אחריו, הבחין בעכביש שטווה קורים בפתח המערה. כאשר הגיע לשם שאול, ראה את קורי העכביש והסיק שדוד אינו נמצא באותה מערה, שהרי אילו היה נכנס אליה היה קורע את הקורים. בזכות קורי העכביש ניצל דוד, וכך התברר לו שאין ברייה חסרת משמעות ותועלת, גם עכביש מאוס (אלפא ביתא דבן סירא; אוצר המדרשים מז'). אפילו מארס קטלני של נחש ניתן לייצר תרופה, וגם זדונות יכולים להיהפך לזכויות. לכל תופעות המציאות, הרעות והטובות – יש שורש אחד, שמאפשר להן להתאחד שוב ולהתהפך לטובה. זהו הגילוי המענג שאדם זוכה לו על ידי אור הדעת, המחבר בין התשובה החיצונית והתשובה העצמית.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן