בדברים האלה מציג הרב קוק ניתוח בהיר של קוטביוּת פעולותיה של התשובה על הנפש – קוטב היגון מחד, וקוטב שמחת החיים והעוצמה, מאידך. רוב ספרי התשובה עוררו את עניין החרדה והיגון שצריכים להיות לאדם, שיתן אל ליבו כמה הוא לא בסדר ושאינו יכול להמשיך את חייו בשלוות הנפש לאחר שחטא. לעומת זאת, הרב קוק מדגיש כמה צריכה להיות גם שמחה גדולה בתהליך התשובה – אחרת, זו לא תשובה שלמה. הדבר חשוב הן מן הבחינה המעשית, שמרוב חרטה וצער אדם עלול להתייאש מן התשובה, והן מן הבחינה העקרונית, שראוי וצודק לאדם שישמח בתשובתו.
גוונים שונים לתשובה. יש ואדם מתעורר לתשובה מתוך לימוד תורה, המאיר את עיניו על כך שחטא בתחום מסוים. הלימוד ברור לו ובהיר, והוא מבין במה בדיוק חטא וכיצד עליו להתנהל כדי לתקן את דרכיו – אך רצונו בתשובה אינו גדול. הוא לא מספיק מרגיש כמה נחוץ שיתקן את חטאו. מנגד, יכול להיות אדם שחפץ בכל מאודו לשוב בתשובה, אך אינו יודע כיצד, אינו מבין מהן דרכי התשובה הראויות לו, כך שתיקון החטא נעשה עבורו כמעט בלתי אפשרי. זו וזו אינן תשובות שלמות, שכן חסר בכל אחת מהן מרכיב מרכזי – מוטיבציה בזו הראשונה או יכולת ושליטה במצב בזו השנייה. בתשובה שלמה לעומת זאת, קיימים שני המרכיבים גם יחד, רצון ויכולת. משום כך, כָּל תְּשׁוּבָה שֶׁהִיא שְׁלֵמָה, מֻכְרַחַת הִיא לִפְעֹל שְׁתֵּי פְּעֻלּוֹת נֶגְדִּיּוֹת עַל הַנֶּפֶשׁ: מִצַּד אֶחָד חֲרָדָה וְיָגוֹן עַל הַחֵטְא וְהָרַע שֶׁבְּתוֹכוֹ, ומתוך כך – רצון גדול בתשובה, וּמִצַּד הַשֵּׁנִי בִּטָּחוֹן וְשִׂמְחָה עַל הַטּוֹב, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם בְּתוֹכוֹ אֵיזֶה חֵלֶק מִמֶּנּוּ. מצד ההכרה שהתשובה אפשרית ונתונה לרצונו. הכרחי הדבר שתחושות נגדיות אלה יתקיימו בתשובה שלמה גם יחד, מכיוון שתשובה שלמה חושפת בפני האדם את מלוא אישיותו על כל חלקיה, גם את הפגמים וגם את הטוב והפוטנציאל שבה. אם האדם לא יכיר בטוב שגם קיים בו לצד החטא, וישמח בו – לא יהיה לו די כוח נפשי הנצרך על מנת לשוב בתשובה. מנגד – אם לא יראה בעצמו גם את מומיו וחוסר מימוש הפוטנציאל שלו במציאות, לא ירגיש בצורך לשוב בתשובה.
וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלּוֹ הוּא כָּל כָּךְ מְעֻרְפָּל אֶצְלוֹ, עַד שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא בְּתוֹכוֹ מְאוּמָה מִן הַטּוֹב. יכול להיות חשבון נפש שבו מתעצם מאוד דווקא הצד הרע – הכישלונות והבושה עליהם, עד שהצער והחרדה מטשטשים את הטוב שגם קיים. האדם אינו מתכחש לטוב שבו, אך ערכו פוחת מאוד בעיניו. במקרה כזה לכאורה אין מוצא והאדם עלול להתייאש, שכן הצער נעשה דומיננטי מדי לעומת השמחה והביטחון – אולם הֲלֹא אָז, מַה שֶּׁהַחֲרָדָה וְהַיָּגוֹן, הֵם מַקִּיפִים אוֹתוֹ מִצַּד הַכָּרַת הַחֵטְא וְהָרַע שֶׁבְּתוֹכוֹ, כמו עטים עליו מכל צד, שכן הוא מכיר בחומרת חטאיו או ריבויים, עד שהם מחשיכים עבורו את כל הארת הטוב – הֲלֹא גַּם זֶה עַצְמוֹ הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ טוֹב גָּדוֹל, וְצָרִיךְ הוּא מִיָּד לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, בּוֹטֵחַ וּמָלֵא עֹז וְעָצְמָה, גַּם עַל הַטּוֹב הַזֶּה. עליו להבין שהעובדה שהוא מרגיש בעוצמה כה רבה את הצער על חטאיו היא סימן לטוב הרב שעוד יש בו, שהוא עוד רגיש לרע בגלל שמעלתו הרוחנית, המקורית והפוטנציאלית – גבוהה הרבה יותר ממצבו הנוכחי. זה עצמו דבר גדול שראוי לגרום לרוב שמחה וביטחון, עַד שֶׁיִּמְצָא אֶת עַצְמוֹ תָּמִיד, גַּם בְּתוֹךְ הַדִּכּוּי הַיּוֹתֵר גָּדוֹל שֶׁל רִגְשֵׁי הַתְּשׁוּבָה – אותו דיכאון שנובע מצער על החטאים – מָלֵא רוּחַ חַיִּים, שהרי רגישותו הרוחנית עוד לא מתה, כאב הוא סימן לחיים. וְחָמוּשׁ בִּיסוֹד הַמִּפְעָל וְהַמַּעֲשֶׂה – זהו לא המפעל עצמו, המימוש המעשי של התשובה. אותו אדם עוד אינו יודע מה לעשות על מנת לתקן את חטאיו הגדולים או המרובים, אך יסודו של המעשה נמצא – הרצון העז להיטיב את דרכיו ולתקן את קלקוליו. אם יש רצון גדול, תִּמָּצֵא גם דרך מעשית למימושו. ומכיוון שהיסוד נמצא, קיימת גם שִׂמְחַת הַחַיִּים, שמחה על כך שיש חיים ושאפשר לשנותם לטובה, וַהֲכָנַת בִּרְכָתָם. רצונו מכין את האפשרות לברכה ותוספת של תיקון וטוב. יכול להיות שברכה זו תתגלה רק אחרי החיים הפרטיים שלו, אצל צאצאיו או אצל אחרים שיקחו ממנו דוגמא של חרטה על העוונות ובזכותו יצליחו לתקן את עצמם, כך שחייו יימשכו דרכם במובן מסוים. אצל רבי אלעזר בן דורדיא למשל (עי' ע"ז יז, א; לעיל יד, כא), רצונו לשוב בתשובה היה כה חזק, עד שהוא זכה שתשובתו נעשתה מופת לדורות – אף שיצאה נשמתו באותו זמן ששב בתשובה כך שלא ראה בחייו על פני האדמה את פירות רצונו הגדול.
