טז – שָׁרְשֵׁי הַתְּשׁוּבָה וּפְנִימִיּוּתָהּ, פסקה ו.

על מילות הפסוק "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ו), יש שמבססים תפיסה מוטעית אודות החיים: כדי שאדם יוכל לממש את תכלית חייו, עליו לסבול. אדם צריך להסתגף ולמרר את חייו, ורק כך יוכל להגיע לתכליתו, להיפתח לאיזו השגה גדולה ולזכות בקדושה. זהו העולם, הוא מלא צער ופגמים, ותכלית התשובה היא לגרום לאדם להתפכח ולא לצפות להנאה בעולם. ישנם פיתויים רבים במציאות, תאוות וסכנות שונות שעלולות לגרום לאדם להיכשל בחטא, ועל כן אם האדם מרגיש הנאה – כנראה הוא חוטא, וודאי לא יוכל להתעלות ולהיות צדיק כך.

בניגוד לתפיסה זו מבהיר הרב קוק: הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ בָּאָה לְמָרֵר אֶת הַחַיִּים כִּי־אִם לְהַנְעִימָם, משום שהחיים צריכים להיות נעימים, טובים והרמוניים. אדם נולד להיות מאושר. ברור שהנעימות שבחיים אינה יכולה לבוא מתוך הפקרות, מימוש כל תאווה בלי ריסון, שכן גם אם אלה גורמות לנעימות – זו נעימות חולפת שמשאירה אחריה ריקנות ועוגמת נפש. העולם רחוק מלהיות מושלם, והאדם צריך להיות מודע לכך ולפעול כדי לתקן את פגמי המציאות כמה שניתן, דבר שלעיתים כרוך בהימנעות מאופנים שונים של נעימות זמנית והתגברות עליהם. אך מתוך כך נולדת נעימות אמיתית. זוהי התשובה.

נְעִימוּת־הַחַיִּים הַבָּאָה עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה הִיא מִתְגַּלָּה מִתּוֹךְ כָּל אוֹתָם גַּלֵּי הַמְּרוֹרוֹת, שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִסְתַּבֶּכֶת בָּהֶם בִּתְחִלַּת מִצְעָדֶיהָ בְּמַהֲלַךְ הַחַיִּים שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. המרירות שבתשובה קיימת בעיקר בנקודת המפנה. כאשר משנים את אורח החיים ומתגברים על הנטייה לחטוא, כאשר אדם מתרחק מן הדברים שהעניקו לו סיפוק מיידי, על מנת להיות נאמן לערכיו ועקרונותיו – כמו גלים של מרורות שוטפים אותו: יחד עם הקושי להימנע מן הנעימות שאליה התרגל, נוסף קושי לעמוד במקום לא מוכר, שנראה ריק מנעימות. אדם שואב המון ביטחון מן הדברים שהוא רגיל אליהם, וכאשר עליו לחדול מהם, הוא מאבד עוגן יציב במציאות. עליו ללמוד מחדש כיצד להתנהל, לאתר מקומות אחיזה יציבים אחרים, והדבר מפחיד, קשה ויוצר בדידות וניכור. אֲבָל זֹאת הִיא הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הַיּוֹצֶרֶת, שֶׁתֵּדַע וְתָבִין כִּי נֹעַם הִיא מַחֲשֶׂפֶת מִכָּל מְרִירוּת. תחושת החירות והגבורה היא הנעימות העמוקה והיציבה שבתשובה. אדם שמשועבד לנעימות החטאים, מתנודד בין תאוותיו וגחמות יצרו, וכשהוא נאלץ מפעם לפעם להרים את מבטו, משום שאין אפשרות לאדם להתעלם באופן מוחלט מצלם אלוהים שבו – הוא מגלה שחייו מפורקים, שחסר לו עמוד שדרה של חזון ועקרונות שינהלו את חייו לאור ערכים נעלים. לכן כאשר הוא בוחר לעזוב את אורח חייו הקלוקל ולהתגבר על פיתויי היצר, הוא משיב לעצמו את השליטה בחייו. מתוך מרירות ההימנעות מהחטא והצורך לבנות חיים חדשים, אדם מכיר בכך שכבר אינו משועבד לסיפוקים המיידיים, להרגלים או לתפיסות לא נכונות. הוא בן חורין וגיבור, זוקף את קומתו הרוחנית וכך חושף נֹעַם מִכָּל מְרִירוּת, ההתגברות יוצרת נעימות עמוקה וכוללת, הרבה יותר מאשר הנעימות שיוצרים חטאים. חַיִּים מִכָּל חַבְלֵי מָוֶת, על ידי המתת היצר הרע, כבישתו והתגברות עליו כדי לבטא את רצונו העמוק של האדם באופן בריא ומיטיב – נחשפים חיים חדשים. המתגבר ושב בתשובה, מרגיש בעצמו עוצמה של חיוניוּת. עֶדְנֵי עוֹלָם מִכָּל מַדְוֶה וּמַכְאוֹבִים. הימנעות מנעימות החטא ואתגר סלילת הדרך החדשה, יוצרים כאב וסבל. אך מתוך כך מתגלים עֶדְנֵי עוֹלָם. אדם בריא לא תמיד מרגיש בנחיצות של תיקון העולם והתעלותו לגן עדן – אותה מציאות אידאלית מופלאה שאין בה כאבים, שכן באופן כללי טוב לו בחייו כפי שהם. רק אם הוא נעשה חולה וכואב הוא יכול יותר להבין כמה הגירוש מגן עדן הוא נורא. הכאב יוצר תקווה לשינוי כללי ומהפכני, לא רק שהכאב ירגע, אלא שלא יהיה קיים כלל במציאות. מי שנפגש במוות של אדם קרוב מתגעגע למצב שבטרם המוות, לחיי הנצח שיש בגן עדן. זהו געגוע שאין למי שאינו מכיר את המוות מקרוב.

וְהַיְדִיעָה הַנִּצְחִית הַזֹּאת, על הנעימות שחושפת הגבורה מתוך מרירות התשובה, הידיעה שמפקיעה את האדם מן השעבוד לחטאיו הזמניים ומצרפת אותו לנצח האלוהי – הוֹלֶכֶת הִיא וּמִתְבָּרֶרֶת בַּשֵּׂכֶל בתחילה, שכן הוא החלק הכי פחות משועבד לתנאי המציאות החיצוניים, יש בו פחות כאב, ועל כן הוא הכי נוח לשינוי. ולאחר העמקה שכלית בדבר, הידיעה מתבררת גם בָּרֶגֶשׁ, האדם מרגיש את התחושה הנעימה והשונה, להיות זקוף קומה ושולט, במקום הכאב שבהיפרדות מן החיים הקודמים. לאחר ההרגשה, מתבררת הידיעה גם בְּטֶבַע הַגּוּף, כאשר מדובר בחטאים הקשורים בגוף. "הֶרגל נעשה טבע", ואחרי שמבחינה תבונית וחושית אדם מתרגל לנעימות שבגבורת ההימנעות מן החטא, גם הגוף פחות נמשך אליו. אנשים שמתחילים להיגמל מאכילה יתרה, עישון או אלכוהול, גם אחרי שהבינו והרגישו שזה יותר טוב להם – סובלים מכאבים גופניים, אך לאחר זמן מסוים גם הכאבים פוסקים ואף מורגשת במקומם נעימות הניצחון על ההתמכרות. ובסוף, הבירור מופיע אף בְּטֶבַע הַנֶּפֶשׁ. זו הדרגה הקשה ביותר, שכן ההתמכרות הנפשית חזקה מזו הגופנית. לכן יש אנשים רבים שהצליחו להיגמל מהתמכרות מסוימת לזמן רב, אך בשלב מסוים חזרו לסורם, שכן גם אם מבחינה פיזית הגוף הצליח להתגבר, הנפש זקוקה להרגשה הנעימה. אך עם כל זאת, מתוך גבורה של התמדה עיקשת – גם בטבע הנפש מתגלה נעם ההתגברות על החטא.

וְהָאָדָם מִתְחַדֵּשׁ לִבְרִיאָה חֲדָשָׁה. בתהליך התשובה האדם כולו מתחדש מעצמו, לא רק החלק שאותו שינה לטובה. עיקר ההתחדשות הוא המעבר ממצב סביל, נתון לנסיבות המציאות שמעצבות את חייו – לפעיל, פועל עם א־ל וחי על פי אמונתו וערכיו. תאוותיו החיצוניות כבר לא מנהלות אותו, אלא תודעתו ועומק הרגשותיו. על מילות הפסוק: "נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל" (שמואל ב' כג, א), דורשים חז"ל: "נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי שהקים עולה של תשובה" (מועד קטן טז, ב) – מצד אחד, התשובה היא עול שדוד לקח על עצמו, עול כבד שיצר מרירות וקושי. אך מצד שני, בכך התעצמה מלכותו של דוד, שליטתו על המציאות במקום שעבוד לה.

על ידי קבלת עול התשובה שמרומם את האדם מעל המציאות, הוא יוֹצֵק בְּעָז־רוּחַ רוּחַ־חַיִּים חָדָשׁ עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו. עוז רוחו נעשה לדוגמא ומופת עבור האנשים החיים סביבו. בתשובתו הוא מראה להם שהחיים אינם מתנהלים רק באופן אותו הם מכירים, אלא קיימים חיים אחרים, טובים ואמיתיים, של גבורה ושליטה על המציאות. וּמְבַשֵּׂר לְכָל דּוֹרוֹ וּלְדוֹרוֹת עוֹלָם שִׂמְחוֹת יְשָׁרִים. שמחתו של אדם נצלן או רמאי, שרימה את זולתו ואת עצמו, מותנית וזמנית – עד שחטאו יתגלה, ועל כן היא ריקנית. לעומת זאת, שמחתו של אדם ישר היא עצמית לו, אמיתית ומלאה, ואינה תלויה במידת הממון או הכבוד שהוא זוכה לה.[129] שמחה כזו ניכרת על האדם ומקרינה על סובביו. השמחה היא גם על עצם הישרות, ההצלחה שלא להיגרר אחרי פיתויי כזב. גִּילַת וְרַנֵּן וּבִטְחוֹן גְּאֻלָּה, צָהֳלָה וְרִנָּה, שמחת חיים כללית על ההליכה בדרך הישר, שמקרינה גם כלפי חוץ בהארת פנים וידידות – במקום המרירות של תחילת התשובה שלעיתים גורמת לאדם להיות יותר מכונס בעצמו, בודד בדרכו החדשה ומנוכר לסביבה. מתוך כך נוצר גם ביטחון בהצלחת הגאולה מן החטאים. כשם שאותו בעל תשובה הצליח להתגבר על יצריו ולשוב אל הטוב, כך גם אחרים יכולים.

"וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּד' שִׂמְחָה, וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ" (ישעיהו כט, יט). קיימת תקבולת ברורה בפסוק: עֲנָוִים אל מול אֶבְיוֹנֵי אָדָם. ענווים הם כמו אביונים – תמיד רוצים יותר, משום שמכירים בכך שחסר להם. בעלי תשובה, שיש להם ענווה ויכולת לבקר את עצמם, תמיד שואפים ליתר תיקון והתעלות (ראו לעיל יד, לו). אותה מרירות של חוסר הסתפקות בקיים וצורך להתגבר ולהשתפר תמיד, מכיוון שקיים בה קשר עם המקור האלוהי – ד' שהוא קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, הנבדל מן העולם, שמתגלה בעולם על ידי ישראל – מולידה גם שִׂמְחָה עבור בעלי תשובה. בזכות ההתגברות על החטא הם יָגִילוּ, ישמחו על הגילוי שיש חיים טובים, חיי חירות מן השעבוד לחטא. הקשר עם המקור האלוהי שמתבטא בתשובה אינו בא לדכא את האדם ולהכניע אותו תחת חוקים שרירותיים, אלא בדיוק להפך – לעודד את הבחירה, הגבורה והיצירה האנושית, שאדם יגלה שאינו משועבד לעולם אלא שולט עליו וכך משכלל ומטפח אותו. אלוהים אינו מתחרה עם האדם וחפץ בכניעתו, אלא שמח בו וחפץ בהתגדלותו ואושרו.