אדם בעל מודעות עצמית גבוהה, שמכיר בכישרונותיו ובחולשותיו, מסוגל לערוך חשבון נפש ולהיות במאמץ אינטלקטואלי תמידי שנובע ממנו גם מאמץ מעשי לתקן את עצמו. זהו רובד נפשי בסיסי על מנת שאפשר יהיה לשוב בתשובה, אולם לא די בכך. גם כאשר אדם מודע לעצמו ומשתדל להשתפר תמיד, אם קנה המידה בו הוא משתמש כדי לבחון את עצמו אינו טוב – הוא אינו יכול לשוב בתשובה כראוי. אדם נוטה להשוות את עצמו לחברה, ואם הוא חי בחברה לא טובה אין די במודעותו העצמית על מנת לשוב בתשובה. רוב בני האדם נעים סביב הממוצע הכללי בחברה, ואם ביחס לאחרים האדם מרגיש שהוא בסדר, שאינו יותר רשע מהרוב, הוא אינו מרגיש צורך להשתפר יותר. משום כך דווקא הַנְּשָׁמָה הַמְאִירָה, כָּל פְּגָמֶיהָ גְּלוּיִים לְפָנֶיהָ. הנשמה היא האידאה של האדם, השלימות האידאלית שהוא יכול להגיע אליה. כאשר אותה מציאות נעלה מאירה לו, כלומר – כשהוא אינו עורך השוואה בינו לבין החברה החיצונית לו, אלא בינו לבין הפוטנציאל העצמי שלו, אז באמת הוא יכול לזהות את חסרונותיו ולערוך חשבון נפש אמיתי ויעיל.
התשובה ביסודה היא אינסופית, שכן המקור האלוהי הוא אינסופי, והוא מגמת התשובה העליונה. משום כך דווקא הנשמה, הגילוי הנעלה ביותר של המקור האלוהי באדם – צריכה להיות קנה המידה של האדם בתשובתו. עַל כֵּן הִיא שְׁרוּיָה תָּמִיד בִּתְשׁוּבָה. אל מול האינסוף האלוהי, אין שלב שבו אדם יכול לנוח מתשובתו, לומר שדי לו בזה. בכך הארת הנשמה יוצרת באדם שילוב של מין צער תמידי, הרגשה שאינו יכול להיות שלם עם מצבו, שכן הוא תמיד רואה את פגמיו, ויחד עם זאת – גם התענגות מתחושת ההתעלות התמידית, שקיימת בזכות הבחנתו בפגמים וצערו עליהם.
