הקדושה מכוונת את האדם למבט גבוה יותר, כוללני ונעלה מעבר למציאות המוחשית. התעלות המבט יכולה ליצור לאדם רוממות רוח, מחד, אך גם צער, מתוך ההכרה כמה חיי החולין שלו שפלים לעומת הקודש, לעומת מצבו האידאלי. אך זהו צער יקר וחשוב, שראוי לאדם לשמוח בו – שכן דווקא בו מתגלה מעלת האדם.
הַצַּעַר, שֶׁמַּרְגִּישִׁים בְּעֵת שֶׁנִּגָּשִׁים אֶל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, הֲרֵי הוּא בָּא מִתּוֹךְ שֶׁאָז הַנְּשָׁמָה הִיא מְאִירָה יוֹתֵר וּמִתְגַּלֶּה בָּהּ הַתֹּכֶן שֶׁל הַשְּׁלֵמוּת הַמֻּחְלָטָה. בדרך כלל קיים איזון בין חלקי האישיות – הגוף, הנפש, הרוח והנשמה. בדרגות הגוף והנפש אדם חווה באופן מוחשי את מציאות חייו, שמחתו וצערו. בדרגת הרוח מתעצבת תפיסת המציאות שלו, תרבותו וערכיו. אולם דרגת הנשמה היא מעל ומעבר להשגתו הרגילה, היא הפוטנציאל העליון של האדם, שמקרין על חלקי אישיותו הנמוכים יותר. כאשר ניגשים לדברים שבקדושה מתערער האיזון שבין חלקי האישיות: הַנְּשָׁמָה הִיא מְאִירָה יוֹתֵר מן הרגיל, ואז אדם מרגיש יותר כמה הוא רחוק מן הפוטנציאל שלו, מן האידאל שעליו להגשים – ונמלא בצער על כך שאינו ראוי לאותה קדושה. וְהִיא רוֹאָה מִתּוֹךְ כָּךְ אֶת הָאַפְסִיּוּת שֶׁבְּהַגְבָּלָתָהּ וְצִמְצוּמָהּ – בדרגות האישיות הנמוכות יותר, הרוח, הנפש והגוף, יש גבולות ברורים של יכולת הבנה והתנהלות במציאות המוגבלת. החל מן ההגבלה הבסיסית והחזקה ביותר של החיים – המוות, ועד ליתר חוקי הטבע, הנפש וההכרה. מגבלות אלה אינן מפריעות כל כך לאדם בדרך כלל, שכן הוא רגיל אליהן, כפי שעֶבֶד יכול ליהנות גם בחיי השעבוד שלו. אך כאשר האדם ניגש אל דברים שבקדושה, הם גורמים לו שישים לב אל נשמתו, והיא רוצה יותר מן העולם מלא ההכרחים והשעבודים – הנשמה רוצה את המצב השלם והאידאלי הראוי לאדם, וממילא מואסת בעולם המצומצם והשפל לעומתו.[127] כאשר האדם נברא הוא הונח בגן עדן, בו אין מגבלות משעבדות כמו בעולם. זהו מקומו המקורי המתאים לו, אולם רק נשמתו חשה בריחוק מגן עדן. על כן הנשמה מִתְמַרְמֶרֶת עַל כָּל מַה שֶּׁגּוֹרֵם לָהּ עִצּוּר־כֹּחַ בעולם, במובן של מגבלה, עצירת כוחו הפוטנציאלי של האדם בגלל אילוצי החיים ומגבלות המציאות. וְכֵהוּת, במקום האור הגדול שיש בגן עדן ואליו מצפה הנשמה, אור שבו אדם היה יכול לראות את המציאות במלואה, בלי הסתר וצמצום.[128]
הבירור הנפשי שעושה כאן הרב קוק, שדברים שבקדושה גורמים לאדם לחוש יותר את נשמתו ולהצטער – בגלל רצונה האדיר של הנשמה בשלמות האידאלית שמעל ומעבר לגבולות העולם, זֶה הוּא בֶּאֱמֶת יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה. דווקא בזכות הצער אדם מגלה את אהבת ה' שבו, וכך מתעלה ומרומם עמו את העולם כולו. כמו כל אהבה, הכוללת בה לא רק שמחה ועונג, אלא גם צער על ריחוק או דחייה וחוסר העמקה והתייחסות ראויה – גם אהבת ה' שבתשובה כוללת צער על הריחוק המהותי מן הקודש.
תשובה מיראה היא חיצונית לאדם. ביראת־עונש, האדם מצד עצמו היה רוצה לחטוא, אך חושש מן ההשלכות של החטא. ביראת־חטא, האדם אמנם רוצה מעצמו לשמור את המצוות, אולם רק מתוך רצון להיות הגון ונאמן לחוקים, אף שמצד עצמו הוא אינו מזדהה עמהם. בתשובה מאהבה לעומת זאת, אדם מזדהה עם התשובה, התורה והמצוות, מתוך הכרה שנשמתו היא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב) – שהוא שייך לשלימות האלוהית האידאלית, וממילא מצטער על הפער שבין השלמות שהוא ראוי לה לבין המציאות שהוא מצוי בה. קנה המידה שלו אינו החוק וההגדרות ההלכתיות, אלא השלימות האידאלית. לכן גם אין עצירה בתשובה כזו, מתוך שאיפה לשלמות אידאלית ואהבת אלוהים מתרחש תהליך של השתלמות תמידית, התעלות לקרבת אלוהים שאין לה גבול. משום כך רָאוּי לְכָל אָדָם בַּעַל נֶפֶשׁ לְקַבֵּל אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַמְּרוּרָה הַזֹּאת בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב. בצער שיש כאשר ניגשים לדברים שבקדושה מתגלה נשמת האדם הנשגבה ושאיפתו אל הקודש. ולעומת זאת, חוסר הזדהות עם הקדושה צריך ליצור צער גדול יותר באדם, גם אם הוא מקיים באופן מדויק את כל הגדרים ההלכתיים. אדם שניגש אל הקודש באדישות, כהגדרת הנביא: כ"מִצְוַת אֲנָשִים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג) – יש בכך פגם. כנראה שהוא רחק מנשמתו כל כך, עד שהוא כבר לא חש בה. כאשר בודקים אדם שנפגע בתאונה, לעיתים דוקרים בגפיו התחתונות כדי לוודא שעמוד השדרה לא נפגע – הכאב מעיד על בריאות. כך גם מבחינה רוחנית, צער שנוצר מתוך העיסוק בדברים שבקדושה הוא סימן טוב לאדם.
וְאָז עֹמֶק הַצַּעַר הַזֶּה מִתְהַפֵּךְ הוּא לְתֹכֶן שֶׁל עֹנֶג עֶלְיוֹן. הצער גורם לנשמה שתאיר יותר על חלקי האישיות הנמוכים ממנה, האדם משפר את אורח חייו מתוך העיסוק בקודש, וכך מממש את שאיפות נשמתו. כשם ש"מְּתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד" (קהלת ה, יא) – מנוחתו מענגת הרבה יותר דווקא בגלל העמל הרב שהיה לו, כך מתוקה ומענגת הרבה יותר השיבה אל הקודש – עבור מי שהצטער על הריחוק מן הקודש. בעונג התשובה מאהבה, שמתוך צער על הריחוק מן הקודש, שִּׁפְעַת עֲדָנִים שֶׁל קֹדֶשׁ מִתְגַּלִּים בּוֹ. כמו נטפים מנהרות של גן עדן מגיעים לנשמת האדם, בזכות הצער שהביא להתקרבות מחודשת. הוא אינו מסתפק בחיים סבירים בעולם הזה, אלא שואף לגן עדן, וכך מיטיב עם העולם הזה ומקרב אותו במידת־מה לגן עדן. לכן כתב הרב קוק במקום אחר: "כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה מְאִירָה – גַּם שָׁמַיִם עוֹטֵי עֲרָפֶל מְפִיקִים אוֹר נָעִים" ('מגד ירחים' חשוון תרע"ד). השמים רחוקים ונשגבים, ונדמה שאין לנו כל יכולת להגיע אליהם. אך כשהנשמה מאירה מתגלה שהשמים אינם רק רחוקים, אלא שהם גם מפיקים אור נעים עבורנו. אנו יכולים ליהנות מאותה מציאות אידאלית ולהתקרב אליה תמיד, למרות המרחק העצום (עי' 'דעת תבונות' לרמח"ל, אות מח).
