טז – שָׁרְשֵׁי הַתְּשׁוּבָה וּפְנִימִיּוּתָהּ, פסקה ד.

אדם יכול לשוב בתשובה רק כאשר יש לו גבורה לבקר את עצמו, לערוך חשבון נפש ולקחת אחריות על מעשיו. אז הוא יכול להתמודד עם קשיים חיצוניים ופנימיים ולתקן את מציאותו. לכן הַתְּשׁוּבָה הִיא מְחֻבֶּרֶת עִם הַגְּבוּרָה הָאִישִׁית – הגבורה להיות אישיות עצמית וייחודית בעלת עצמאות ומודעוּת לעוצמות שיש לה, שמאפשרת לאדם להכיר בכך שהוא קלקל ברצונו החופשי, וכעת עליו לתקן ברצונו החופשי. משום כך הכלל ההלכתי הוא שאין שליחות בקטן (קידושין מב, א; רמב"ם שלוחין ב, ב) – לקטן אין אישיות עצמאית מספיק כדי שיוכל לקחת אחריות על שליחותו, ומי שהפקיד בידו דבר, נושא בכל האחריות אם הקטן הזיק על ידי מה שהפקיד בידו.

וכך דרשו חז"ל: "אַשְׁרֵי אִישׁ יְרֵא ד'" (ע"פ תהלים קיב, א) – "אַשְׁרֵי מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה כְּשֶׁהוּא אִישׁ" (ע"ז יט, א). יראת ה', שמשמעותה כאן היא התשובה על פי דרשת חז"ל, משובחת אצל אִישׁ דווקא – אישיות בעלת כוחות, כאשר יש לאדם יכולת לחטוא, יצר־רע ופיתויים שונים, ובכל זאת הוא בוחר להכריע את חייו בגבורה דווקא לצד הטוב. יראת ה' נבחנת בעוצמתה כאשר גם האפשרות לבחור ברע נתונה לאדם באופן מלא. גם תשובה של אדם חלוש וזקן חשובה ומועילה, אך איננה התשובה המשובחת.[126] וְהַדָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ: אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא אִישׁ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה – לא מי שנעשה חלוש וחסר אישיות בגלל תשובתו. באופן מוטעה, התשובה לעיתים נתפסת כתהליך נפשי שצריך להוביל לריסוק האישיות של האדם. שרק אז הוא שב באמת. זה כמובן לא נכון, אמנם קיים גם מאבק פנימי בתשובה, אדם צריך להתגבר על נטיותיו השליליות ולהימנע מן החטאים למרות הפיתוי שבהם, אבל אישיותו צריכה דווקא להתגבש ולהתחזק כתוצאה מן התשובה. דמותו של הצדיק אינה האדם החולה והמיוסר, כפי שנתפס לפעמים במחשבה דתית פשטנית, אלא דווקא ההפך – צדיק צריך להיות בריא, חזק ומלא בשאיפות ועוצמה של חיים. וכשם שעל מנת לשוב בתשובה אדם צריך להתאזר בגבורה, והתשובה המעולה נעשית דווקא כאשר האדם גיבור וצעיר ועודנו בשיא כוחותיו – כך גם צריכה להיות השפעת התשובה על האישיות, שהאדם יהיה יותר גיבור, חזק ובריא בזכותה. אחרת, זו לא תשובה נכונה.