אחת התכונות המכוננות את האופי האנושי היא הפחד. פחד נובע מהכרה בגבולות הקיום. הקיום הוא שברירי ועדין, כך שבתנועה קלה, קטנה ושקטה, עלולים לאבד אותו. על כן מבחינה מסוימת כל פחד הוא ריאלי ומוצדק, האדם אינו יודע מהיכן עלולה לצוץ סכנה, וכל סכנה יוצרת פחד נוסף. אולם הרב קוק מכנה את הפחדים בעולם: פַּחֲדֵי שָׁוְא, מפני שהאדם איננו הערב היחיד לביטחונו – ישנו גם המקור האלוהי שמעבר לעולם, שהעולם וכל סכנותיו גלויים לו, והינן גם כן ברואיו המושגחים על ידו לצד האדם. ואף על פי כן האדם מפחד, והפחד הוא מקורן של תופעות שליליות רבות במציאות. הפחד לעיתים מַקְצין לחרדות קיומיות שאינן מרפות ולא מאפשרות תפקוד תקין במציאות.
מקור הפחד הוא מַחֲשַׁכֵּי הַהֲוָיָה, בניגוד למוכר והידוע – שנמשל לאור ברור שהאדם מתמצא בו ויודע כיצד להתנהל בתוכו, מה שאינו מוכר לאדם נמשל לחושך. כל אותם חלקים נסתרים בהוויה, שהאדם אינו מכיר ואינו יכול להגן בהם על עצמו, עֲלוּפִים הֵם, מצועפים, מכוסים בפחדים. אדם אינו יודע מה מצפה לו שם. כמובן שהחשיכה היא רק מצד האדם המוגבל בהכרתו. אם היה רואה את המחשכים מצד הידיעה האינסופית האלוהית, היה מבין שמדובר בְּפַחֲדֵי שָׁוְא, שכן מצד המקור האלוהי הכל מושגח, מואר ובטוח, והוא נושא את האדם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב). אך כאשר היונק אינו מכיר את האומן, את כוונותיו ודאגתו ליונק, הוא מלא בפחד ממנו וממעשיו – כמו האדם ביחס למחשכי ההוויה, שֶׁמַּאְפְּלֵיהֶם, האפילה שמשדרים מחשכים אלה, מִתְפַּשְּׁטִים בְּנִשְׁמוֹת הַיָּחִיד וְהַצִּבּוּר. הפחדים לא נותרים במחוזות מסוימים, אלא מתרחבים וכובשים עוד ועוד מחוזות, שכן הנסתר שאינו ידוע – מה שיוצר את הפחד – הוא ללא גבול, וכשאין גבול לַפַּחד לא יודעים היכן אפשר להרגיש ביטחון. הפחד מונע מן האדם לחיות בחופש מלא, שכן הוא נרתע מן האפשרות להגשים את כל רצונותיו מתוך פחד להינזק ולהיפגע. משום כך התפשטות הפחד מופיעה תחילה בְּנִשְׁמוֹת האנשים – הנשמה היא "חֵלֶק אֱלוֹ־הַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), ועל כן היא "מכירה" את החירות האלוהית האינסופית, בניגוד למגבלות העולם הזה, מלאי הפחדים והסכנות שבהם היא כלואה (עי' זהר ח"ב צו, ב). תחושת החופש העמוקה שקיימת באדם כביטוי של נשמתו, ההרפתקנות והסקרנות האנושית – נאלצות להיכבש ולא להתממש בגלל הפחד מן הבלתי ידוע. לאחר מכן, הפחד מתפשט ומופיע גם בְּנֶפֶשׁ הָעוֹלָם, בחיי היצורים שבתוך העולם, שגם הוא מלא במוגבלויות – אף שהוא נברא מן המקור האלוהי הבלתי־גבולי. הסתירה בין מקורו הבלתי־גבולי למציאותו הגבולית בפועל, נמשלת למועקה: הַמְקֻשָּׁר בִּתְנָאֵי הַלַּחַץ וְחֻקִּים מְעִיקִים עַל חֻפְשָׁתוֹ הָאֲמִתִּית של העולם ושל החיים בתוכו. הפחד הוא גבול היצירה וההתנהלות החופשית, אדם מפחד ממגבלות המציאות ולכן חוסם את עצמו, שלא יתנגש במגבלות המציאות וייפגע מהן. כך נוצרת מועקה, סתירה מכאיבה בין רצונו של האדם לממש את החירות הנשמתית שבתוכו, ליצור ולעשות ללא גבול ככל העולה על רוחו – לבין מגבלות המציאות המפחידות אותו ולא מאפשרות לו את מאווייו.
הרב קוק מפרט כמה דוגמאות לפחדי שווא, פחדים שניתן להתגבר עליהם בתפיסה נכונה של המציאות: בַּעַל־הַתְּשׁוּבָה מְפַחֵד, שֶׁעֲווֹנוֹתָיו כְּבָר אִבְּדוּהוּ וְשֶׁתִּקְוָתוֹ כְּבָר אָפְסָה, כאשר הוא מודע לגודל חטאו והקושי הגדול לתקן אותו, וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ שֶׁבְּתוֹךְ פַּחְדּוֹ כְּבָר כָּל אוֹרוֹת הַצָּלָתוֹ מֻנָּחִים הֵם בִּגְנִיזָתָם. בתוך הפחד גנוזה ישועתו, שכן הפחד הוא ביטוי חיצוני לרצונו הגדול להיות צדיק. לוּ לא היה מפחד שאבדה תקוותו לשוב בתשובה, היה זה סימן שהוא טבע עמוק בביצת חטאיו, עד שכבר קהו חושיו הרוחניים. על כן ההכרה בכך שכגודל פחדוֹ כך גם גודל רצונו להשתנות לטובה, יכולה להיות למקור של תקווה ומוטיבציה להתגבר על הקושי ולשוב בתשובה שלמה. כאשר יבין את פחדו יוכל לשים לו גבולות, למצוא את הטוב המונח ביסודו וכך לגלות שהוא פחד שווא, להתגבר עליו ולשוב בתשובה שלמה.
פָּחֲדָה הָאָרֶץ גַּם כֵּן וְלֹא הוֹצִיאָה אֶת הָעֵץ בִּשְׁלֵמוּתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה טַעֲמוֹ כְּטַעַם פִּרְיוֹ. חז"ל מתארים כיצד ציווה הקב"ה על האדמה שטעמם של העצים שתצמיח יהיה כטעם פירותיהם, אולם האדמה "עברה על הציווי" והצמיחה עצים שטעמם אינו כטעם פירותיהם (בראשית רבה ה, ט; ראו לעיל יב, א). כאן הרב קוק מבאר שחטא הארץ נבע מתחושת פחד שהייתה לה. פחד הארץ הוא כמובן עניין סמלי, שמבטא את המוגבלות שבבריאה, שהייתה צריכה להיברא באופן מושלם כפי שיהיה באחרית הימים, אך בפועל נעשתה חסרה ופגומה. פָּחֲדָה הַלְּבָנָה, מִפְּנֵי הַהִתְחָרוּת שֶׁל שְׁנֵי מְלָכִים בְּכֶתֶר אֶחָד. בתחילה היו השמש והלבנה באותו הגודל, ומשום כך התאוננה הלבנה: "ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה, לכי ומעטי את עצמך" (חולין ס, ב). קטרוג הלבנה נבע מפחד שלא יהיה לה ביטוי מלא ושווה לזה של השמש, שכן בעולם מוגבל אין שוויון בין הבריות.
אפשר לומר שפחד הלבנה מסמל את הפחד ממגבלות שמימיות, כלומר, רוחניות וערכיות – כאשר אדם תוהה אם לנקוט בפעולה מתוך חשש שהיא לא מוסרית ולא טהורה מספיק. לעומת פחד הארץ, שמסמל פחד ממגבלות ארציות – חוסר במשאבים או כישורים. בשני תחומים אלה קיימים פחדים רבים, בשניהם יש מחשכים לא ידועים. אך בשני אלה גם יש לשים גבול לַפַּחד, לנסות למצוא דרך להתגבר על המגבלות החומריות השונות או למצוא קריטריון שיכריע מהו הצעד המוסרי יותר, וכך לממש את המציאות האידאלית כמה שיותר. להיזהר ולהתקדם בחכמה, אך לא להיות משותק מן הפחד. מצביא טוב יודע שצריך לפחד מן המלחמה, ולכן לומד כמה שניתן על האויב ועל שדה הקרב, מכין היטב את חייליו ודואג למלאי תחמושת שיעמוד לרשותם. זהו פחד ראוי. אך אם ייסוג וייכנע מראש בגלל הפחד, מבלי שבחן כראוי את המצב והגיע למסקנה מושכלת שאין כל מוצא אחר, זהו פחד שווא.
מְפַחֶדֶת הִיא הָאֱנוֹשִׁיּוּת, מִפְּנֵי עֶרְכֵי הַחֹפֶשׁ הַבְּהִירִים וְהָרוֹמְמִים, בניגוד לעבדות, שמדומה לחושך ושפלות. מבחינה מסוימת, זהו תיאור של מקור השמרנות הקלאסית. חברה שמרנית מפחדת מחידושים ומפחדת מעצמאות, ובצדק מסוים. כל חידוש עלול להיות 'מדרון חלקלק', כלשון המשל שהפך למושג, כל עצמאות עלולה להביא לאנרכיה ותהו ובהו. לעיתים ברור שהחידוש מצד עצמו הוא נכון, אך בכל זאת חוששים ממנו, שכן לעולם לא ניתן לדעת בדיוק מה תהיינה השלכותיו. הוגי דעות שמרנים לעיתים מציירים את האדם בתור רע מעללים, שסכנה רבה עלולה להיות אם תינתן לו מדה רבה יותר של חופש. במאה העשרים המוני בני אדם מסרו מרצונם את כל חייהם לידי דיקטטורים ורודנים איומים; בספרו 'מנוס מחופש' (1941), מנסה פרוֹם[124] להסביר זאת: לאדם יש פחד מלהיות חופשי. קל יותר להקטין ראש, להישאר בגבול המוכר והידוע ולהשאיר למנהיג מסוים או לגורם חיצוני אחר להחליט עבור האדם כיצד יתנהלו חייו. ישנן סכנות רבות, זה ודאי נכון, אך מבחינה ערכית החופש הוא ערך מרכזי. מימוש צלם אלוהים שבאדם, כלומר – היותו בעל חופש בחירה ויכולת ליצור ולפעול טוב כרצונו – הוא המטרה, וההגבלות הן אמצעי בלבד. אין לבלבל ביניהם. "עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט), ועל כן אין לפחד מן האדם. יש לפחד מן הבערות, מחוסר בגרות ומידות רעות, אבל אלו דברים שניתנים לתיקון וחינוך. פחד שחוסם כל פתח לחופש והתחדשות זהו פחד שווא. יסוד היצירתיות הוא החופש, מבחינה אומנותית, מדעית, מוסרית ורוחנית, לכן מחנך טוב יודע להעניק חופש לתלמידיו ולטפח בהם נכון את כישרונותיהם, יחד עם ריסון הבוסריוּת שבהם. ריסון הבוסריות מכוון כדי שלא לפגוע בטיפוח האישיות העצמאית והבלתי תלויה של התלמיד, שאינה צריכה להיות משועבדת לא לאב ולא לרב ולא לאף מסגרת – אלא שהתלמיד יזדהה וירצה מעצמו לבחור בטוב. כך צריך להיות גם מבחינת הסדר האנושי הכללי. העם הגרמני היה מאוד משכיל ותרבותי, אך כאשר מסרו את עצמם למנהיג אחד, הפכו לרשעים איומים, עדר חיות טרף אכזריות משולל כל היגיון ומוסר שהסיר מעצמו כל אחריות אישית – תמורת הערך העליון של מילוי הפקודות. "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מב, ב), משום שלכל אדם יש אחריות אישית ומצפון. ועל כן הימנעות מכל חופש וחידוש בגלל פחד, באופן עקרוני ותמידי, היא לא נכונה ולא מוסרית. יש לבחון כל מקרה היטב, במה יש מקום לחופש, במה צריך להתחדש ובאיזה אופן.
מְפַחֵד הוּא כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה, מִפְּנֵי הוֹפָעָתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא הַנֶּאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ. מכיוון שהעולם הבא כה שונה מן העולם הזה ולא ידוע כיצד יהיה, הוא יוצר פחד. העולם הזה, המוכר והרגיל, כאילו תוהה מה יהיה עליו – לעומת האדירוּת של העולם הבא, אולי יהיה חסר כל ערך, מיותר. ואז כל ההשקעה בעולם הזה, כל המפעלים האדירים שבנו בני האדם אלפי שנים, הכל יאבד? כמו ילד שחושש להיות מבוגר, שכן אז, מה יהיה על כל הצעצועים שלו? מתי יהיה לו פנאי לשחק בהם? – זהו גם פחד שווא כמובן, "רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין" (אבות ד, טז). הטרקלין לא מאיים על הפרוזדור, הוא צריך אותו והם משלימים זה את זה דווקא בזכות השוני הגדול שביניהם.
אָמְנָם מִתּוֹךְ אוֹצַר הַבִּטָּחוֹן בָּאָה הַשַּׁלְוָה. לצד הנטייה לפחד, קיימת בעולם גם נטייה לביטחון, לאמון שאדם נותן בעצמו ובמציאות וכך מבטיח לעצמו שלווה. יש אמנם סוגים שונים של שלווה, יכולה להיות שלווה שנובעת מייאוש, כאשר האדם כבר מתעייף מלפחד ונעשה אדיש ללא כל תקווה. זוהי שלוות מוות, שהפחד עדיף ממנה. אוצר הביטחון שקיים בעולם הוא אוצר כמו במקווה טהרה – מי שנכנס לטבול אינו יודע אם יש מים באוצר ההשקה המוסתר ליד בור הטבילה, אך נותן אמון בכך וטובל. חקלאי שיש לו שק מלא בזרעים שהוא יכול לטחון, לקלות או לבשל, בוחר לזרוע אותם באדמה מתוך אמונה שהם יצמחו. גם שם ישנם מחשכים של חוסר ידיעה ומקום לפחד, לעיתים יש בַּצּוֹרֶת ומזיקים ואין לו ערבון שהזרעים יצמיחו יבול. אך הוא מאמין בטוב שבמציאות, מאמין בה' שמחייה את העולם, וזורע (עי' שבת לא, א). וְהַפַּחַד סָר מִיסוֹדוֹ, שלא כמו בשלווה של ייאוש, בה הפחד רק מטושטש, מודחק ומוסתר, אוצר הביטחון מביא לשלווה יסודית – מתוך הכרה שבבסיס הקיום יש השגחה, הארה והטבה. וּ"מִגְדַּל עֹז שֵׁם ד'", הביטחון בה' הוא כמו מגדל שאפשר להסתתר בו מפני הסכנות, ואף לעלות לראשו ולראות למרחקים את האופק, לראות שגם למחשכים יש גבול. "בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב" (משלי יח, י), ככל שהאדם יותר צדיק ונשגב משפלות החטאים, הביטחון יותר חזק עבורו – הוא מרגיש יותר מוגן ויכול לראות יותר למרחוק, לרוץ בשלווה ללא חשש שבכל צעד אורבת סכנה. על ידי ביטחון ואמונה יש חיים ותנועה, הצדיק רץ, חי ופועל לשכלל את המציאות מתוך אמונתו בהשגחת ה' וטוּבו.
וּבִקְדֻשַּׁת הַבִּטָּחוֹן יִמָּלְאוּ פְּגִימוֹתֵיהֶם שֶׁל הָעוֹלָמִים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם. בביטחון יש קדושה. לעומת הפחד, שגם אם הוא רצוי בגבולותיו, הוא לכל היותר מביא לזהירות וטהרה[125] – טהרה נובעת מן ההכרה שהמציאות יכולה להיפגם, וביטחון נובע מן הקרבה לקדוש ברוך הוא, שרוצה בטובת העולם. על ידי קדושה זו יתוקנו החטאים שיצרו פחדי השווא, כדברי הנביא אודות הלבנה שפחדה ועל כן קטרגה, ונענשה בפגימתה וצמצומה לעומת החמה: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל, כו) – כל פגימות העולמים, המגבלות וההכרחים הממלאים את המציאות, יתוקנו. על ידי הביטחון יש לאדם יציבות, הוא כבר אינו מוטח אל גבולות המציאות, חבול וסגור בכלוב השעבוד להכרחים השונים, אלא משתמש בהם עצמם כאמצעים לשכלל את המציאות. על ידי הקשר למקור האלוהי שמעבר למציאות אפשר לראות בכל תופעה, בכל עצם ועצם – חומר גלם שמזמן את האדם להפיח בו חיים, לפעול באמצעותו ולגלות את הניצוץ האלוהי שבו, לרומם ולקדש אותו.
"בִּטְחוּ בַד' עֲדֵי עַד". שתי משמעות הופכיות ישנן למילה עַד, האחת: נצח ללא גבול, והשנייה: גבול וסוף. על ידי הביטחון בה', הגבוליוּת שבעולם נעשית עֲדֵי עַד, עוד ועוד – הגבולות מתרחבים לאין קץ. העולם במהותו הוא גבולי, אך על ידי הביטחון נוצרת חירות פנימית, וגבולות העולם יכולים להתרחב עוד ועוד, לנצח. "כִּי בְּיָ־הּ ד' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד). על ידי הקשר למקור האלוהי יש צוּר עוֹלָמִים, איתנות וביטחון לַעולם, אך לא יציבות של עמידה במקום – אלא כזו שמאפשרת יצירה, כפי שדרשו חז"ל על מילות הפסוק: "וְאֵין צוּר כֵּאלוֹהֵינוּ" (שמואל א' ב, ב) – "אין צייר כאלוהינו" (ברכות י, א). הביטחון מאפשר יצירתיות והרחבה תמידיים בלא פחד, והגבולות עצמם נעשים פוטנציאל ליצירה ושכלול עד אין קץ.
