בתחילת הפסקה יש ניסוח מחודש של העמדה המקובלת אודות התשובה, שהרמב"ם מבאר באופן בהיר בהלכות תשובה (פרק ה'): התשובה תלויה בבחירה החופשית, והבחירה החופשית תלויה בתבונתו של האדם. רק האדם, בניגוד לכל היצורים, הוא בעל תבונה ובחירה חופשית, ומכיוון שכך גם נושא באחריות על מעשיו, וממילא יכול לשוב עליהם בתשובה. אמנם, בדברי הרב קוק כאן ישנו גוון שמאפיין את משנתו בניגוד לרמב"ם, כאשר הוא מציין בעניין התשובה גם אֶת חֹפֶשׁ רְצוֹנוֹ וְעֹצֶם יְכָלְתּוֹ של האדם, בנוסף להכרתו ותבונתו המודגשים יותר בהגותו של הרמב"ם. בזה תלויה התשובה. בהתאם לכך, בהמשך הפסקה מפתח הרב קוק עמדה ייחודית ומורכבת יותר ביחס לתשובה.
אנו לא מסוגלים להבין כיצד העובדה שאלוהים ידע מאז ומעולם שאדם יחטא בחטא מסוים, לא סותרת את העובדה שלאדם יש תמיד חופש גמור להחליט האם לחטוא או להתגבר על יצרו. אולם הסתירה בין חופש הבחירה של האדם לבין הידיעה האלוהית, קיימת רק בשכל האנושי המוגבל (עי' ברמב"ם שם הלכה ה'). חוק הסתירה הלוגי, שלא ייתכן ששני הפכים יתקיימו בעת ובעונה אחת – הוא תוצאה של סופיות. הסופיות קובעת את מטבע הזהות והעניין של כל דבר ודבר. אנו נוטים לפרש את חיינו רק באופן מסוים אחד, ומתפלאים כאשר מתגלה לנו שהמציאות יותר מורכבת ועשירה ממה שאנו מסוגלים לפרש. אולם באינסופיות האלוהית לא חל חוק הסתירה, אין בה סתירות והפכים.
הרב קוק מבאר את מהותה של תשובה דווקא על ידי שניוּת זו של שני מושגים מנוגדים. קבלת האחריות שבתשובה, החרטה והתיקון, הם כמובן חשובים וטובים, אך לעולם יהיו קיימים גם חלקים שאינם ברי תיקון. אדם שגנב חפץ מחברו, לדוגמא, ואז החליט לשוב בתשובה והשיב את החפץ תוך הבעת חרטה עמוקה ובקשת מחילה, ואפילו התאמץ וגייס ממון רב כך שהחבר זכה בפיצוי הגון – אינו יכול להשיב את הזמן בו החפץ היה גנוב בידו ולא היה בידי החבר שהצטער על חסרונו. לזמן יש משמעות ומשקל גדול, ושום פיצוי בעולם אינו יכול להוות תחליף אמיתי ומלא עבורו. גם אחרי התשובה נותרת צלקת, לכאורה לנצח. ואם כך הדבר בנזקים הקלים יותר, על אחת כמה וכמה בנזקים קשים, או כאשר החבר נפטר מן העולם בינתיים או שהחפץ אבד. לכאורה, משמעות הדבר היא שאין תשובה שלמה באמת. ודאי שעדיף להשיב את הגניבה, להתנצל ולתקן כמה שניתן, מאשר להשאיר את המצב הרע כפי שהוא. אך נדמה לכאורה שמלבד זאת אין לתשובה קשר הכרחי עם המציאות המוחשית שכבר נעשתה, אלא היא נוגעת רק למערכת היחסים שבין האדם לאלוהים, ולא בין האדם למציאות. התשובה לפי זה היא עניין סובייקטיבי בלבד, רק חובה דתית שהיא מעין "הסכם עם אלוהים" או עם החברה, שעל ידי תשובה יכול אדם להסיר את אחריותו ממעשה רע שעשה – אך ללא שינוי אובייקטיבי בעולם, שכן העבר נשאר כפי שהיה ואינו בר־שינוי למפרע.
אלא שכל זה נכון רק אם עוסקים בבחירתו החופשית של האדם, שפעם אחת בחר להרע ופעם אחרת בחר להיטיב, וכך הסיר מעליו את האחריות למעשיו הרעים. אולם התורה וחז"ל מתייחסים בנוסף לחופש הגמור של האדם, גם לידיעתו ויכולתו האינסופיות של אלוהים, שאין מחשבה או מעשה שאינם ברשותו. לפי התפיסה האנושית, הדבר מבטל את חופש הבחירה של האדם. אך כאשר מצרפים את האינסופיות האלוהית למשוואת התשובה, מתגלה שכאשר האדם מגיע לשיא אחריותו בהפעלת רצונו ומאמציו הכנים, אלוהים נוטל את האחריות מן האדם ומעביר אותה לרשותו, וברשותו אין מעשה רע כלל. לפניו אין חלוקה בין עבר, הווה ועתיד, וכאשר האדם פועל על מנת להיטיב את מעשיו ככל יכולתו, במסגרת הכלים שיש לו בעולמו ובהכרתו המוגבלים – באופן סובייקטיבי, ההוויה משתנה לטובה גם באופן אובייקטיבי. בתפיסתנו האנושית לא תמיד אנו מסוגלים להבין כיצד החטא תוקן בפועל, ובדוגמא לעיל – כיצד "יימחק" הזמן בו החפץ היה גזול. אך כאשר בתשובת האדם האחריות על החטא עוברת לאלוהים, הוא מנהיג את העולם באופן זה שיהיה תיקון שלם לחטא – למשל, יכול להיות שיתברר למפרע שהזמן בו החפץ היה גזול, היה דווקא טוב וחשוב עבור הנגזל. לכן אמרו חז"ל כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב) – המודעוּת, הבחירה וקבלת האחריות מצד האדם, הנובעות מתוך יראה והכרה בגודל תפקידו של האדם, הן התנאי של בורא העולם לתיקון העולם. לתודעתו של האדם יש ערך אובייקטיבי, שכן האדם ותודעתו הם חלק מן העולם. כל עוד האדם מקולקל ומושחת בתודעתו וברצונו, ממילא גם העולם עוד אינו מתוקן באופן מלא. הרצון האנושי החופשי צריך להיתקן על ידי האדם עצמו, ובתיקון זה הוא מתקן את העולם בכללו.
העוון מנתק את האדם מן הטוב הקיים באופן פוטנציאלי בכל ההוויה (כמתואר בסוף פרק ב, ובפרק יב, ה). לאחר התשובה וצירוף הרצון אל הרצון האלוהי העליון, יכול האדם לגלות, אם במישרין ואם בעקיפין, מתוך משוואה כוללת – את הטוב שיש גם במעשים קודמים, ואז זדונותיו נעשים לזכויות (יומא פו, ב).
אֶחָד מֵהַיְסוֹדוֹת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם, בנוסף ליסודות חשובים אחרים של התשובה, כמו יראת שמיים פשוטה ושאיפה להיטיב עם העולם, הוּא הַכָּרַת הָאַחְרָיוּת שֶׁל הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו, שֶׁבָּא מִתּוֹךְ אֱמוּנַת הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית שֶׁל הָאָדָם. כלומר – האמונה בבחירה חופשית. היו ששללו את הבחירה החופשית וממילא גם את אחריותו של האדם על מעשיו. בחירה חופשית מצריכה אמונה, שכן לא ניתן באופן לוגי פשוט להוכיח או לשלול את קיומה. כאשר אדם מאמין במקורה האלוהי של התורה, בה מפורטת אפשרות הבחירה, ממילא הוא גם מאמין בבחירה החופשית עצמה ומכיר באחריותו על מעשיו. וְזֶהוּ גַּם כֵּן תֹּכֶן הַוִּדּוּי הַמְחֻבָּר עִם מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁמּוֹדֶה הָאָדָם שֶׁאֵין שׁוּם עִנְיָן אֶחָד, שֶׁיֵּשׁ לְהַאֲשִׁימוֹ עַל הַחֵטְא וְתוֹצְאוֹתָיו, כִּי־אִם אוֹתוֹ בְּעַצְמוֹ. וידוי אינו תרצנות או חיפוש אשמים, אלא הכרה באחריות על החטא, שמצריכה כמובן כנות עצמית ונכונות להשתדל עד כמה שניתן על מנת לתקנו. לכן בדברי הרמב"ם משמע שאין מצווה בתשובה בפני עצמה, אלא: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא־ל ברוך הוא" (הל' תשובה א, א). הווידוי הוא עיקר התשובה, שכן על ידי הווידוי אדם לוקח אחריות על חטאו. וּבָזֶה הוּא מְבָרֵר לְעַצְמוֹ אֶת חֹפֶשׁ רְצוֹנוֹ וְעֹצֶם יְכָלְתּוֹ עַל סִדְרֵי חַיָּיו וּמַעֲשָׂיו. על ידי הווידוי במילים ובהכרה שקדמה להן, אדם מדגיש לעצמו את חופש הבחירה שלו, חופש רצונו ותודעתו, שאינו קרבן חסר אונים לנסיבות החיים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הוּא מְפַנֶּה לְפָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל ד'. הווידוי על חטא מסוים מזכה את האדם בכך שעל ידו הוא אינו רק מתקן את אותו חטא, אלא עולה למדרגה נוספת וכוללת יותר של תשובה: שיבה אל ה', שבה האדם מתחיל לְחַדֵּשׁ אֶת חַיָּיו בַּסֵּדֶר הַטּוֹב, אֲשֶׁר יַכִּיר שֶׁהוּא מֻצְלָח בַּעֲדוֹ. זהו שינוי תודעתי, על ידי הווידוי אדם הופך מנפעל וסביל – לפעיל, המעצב בעצמו את נסיבות חייו, על פי שאיפות וערכים שגיבש בדעתו האישית, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַב מִמְּקוֹר הַדַּעַת, ולא מאינסטינקטים כפי שמתנהלים בעלי חיים, הַמִּתְחַבֵּר אֶל קְדֻשַּׁת אוֹר הַתּוֹרָה. לאחר שאדם מחליט להתנהל על פי דעתו וערכיו, כדרך ארץ שקדמה לתורה, עליו ללמוד את התורה שתכוון אותו ותאיר את עיניו כיצד לגבש כראוי את דעתו. באופן זה האדם מתעלה בהדרגה, בשלושה שלבים: הכרה בחטא מסוים אחד וּוידוי עליו, מתוך כך – הכרה בכך שהוא רוצה לחיות על פי דעתו וערכיו, ולא להיות מנוהל על פי נסיבות החיים, ועל ידי הכרה זו, התחברות מחודשת לתורה, שתרומם את דעתו ותעצב אותה באופן הנכון. לכן מוסיף הרב קוק לגבי התורה, שהיא הַמְשִׁיבַת נָפֶשׁ. התורה משיבה את האדם אל עצמו, שיהיה בשלום עם עצמו ולא יחיה בהתרוצצות תמידית בין הכרחי החיים, הצרכים והתאוות השונות – בכך שהיא מעניקה לו יציבות נפשית, עוגן למקור האלוהי שמאיר את המציאות מבעד לכל המגבלות וההכרחים.
וְאַחֲרֵי הַיְדִיעָה הַבְּהִירָה, שֶׁהַשְּׁאֵלָה עַל־דְּבַר שְׁנֵי הֲפָכִים בְּנוֹשֵׂא אֶחָד הִיא רַק תְּכוּנָה יַחֲסִית לָנוּ, לְגַבֵּי שִׂכְלֵנוּ הַמֻּגְבָּל, כלומר, שבכל מציאות מוגבלת לא יכולים להתקיים שני הפכים בעת ובעונה אחת. אנו תופסים את המציאות בהתאם לשכלנו המוגבל, ולכן קיימת סתירה בין הידיעה האלוהית לבחירה האנושית. אך בניגוד לשכל האנושי המוגבל, סתירה זו אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת כְּלָל בְּחֹק בּוֹרֵא כֹּל, אֲדוֹן כָּל הַחֻקִּים, וְסִבַּת כָּל הַסִּבּוֹת, מְקוֹר הַחָכְמָה וּבוֹנֵה הַתְּבוּנָה, בָּרוּךְ הוּא, שאינו נתון בתוך אותה שרשרת של סיבה ותוצאה שקיימת בעולם המוגבל. "הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט). לכן אלוהים מכוּנה 'אינסוף' – הוא כולל את כל הסופים אך כשלעצמו אינו סופי בשום בחינה. בתור בורא חוקי ההיגיון, העליון מהם, הם אינם מחייבים אותו. השוני בין הבורא לבריאה, בין המקור האלוהי לבין האדם, אינו כַּמוּתי – שהוא חכם יותר או חזק יותר מאיתנו, אלא מהותי. משום כך אין כל מקום להשוואה בין הכרתנו להכרתו. אברהם אבינו אמנם מקיים מעין השוואה כזו, כאשר הוא שומע שהעיר סדום תחרב, אברהם תוהה: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח, כה). בתפיסה מוסרית אנושית, אברהם חושב שיש חוסר צדק בהפיכה כללית של סדום. אך השוואה זו בין המוסר האנושי למוסר האלוהי נוגעת רק להנהגה האלוהית בתוך העולם – כפי שהיא משתקפת לעיני האדם. אברהם אבינו מבין שאם הוא זוכה להתגלוּת שבה הוא מתוודע לשיקולי ההנהגה האלוהית, עליו להגיב בכלי ההכרה האנושיים שלו. אך בין המקור האלוהי כשלעצמו לבין תודעת האדם אין כל מקום להשוואה. כאשר מכירים בכך, הִנְּנוּ נְכוֹנִים לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם גַּם לְהַהַשְׁקָפָה שֶׁל בְּחִירָתוֹ שֶׁל הָאָדָם וְחָפְשׁוֹ וְגַם לְאִי־בְּחִירָתוֹ וְאִי־חָפְשׁוֹ, בעת ובעונה אחת האדם גם בוחר וגם אינו יכול לבחור, שכן כל בחירותיו כבר ידועות מראש. באינסופיות האלוהית העליונה מגבולות ההיגיון האנושי, יש הכלה של הפכים – המתקיימים רק במציאות סופית. באינסוף אין כל סתירה בדבר. וְהַדְּבָרִים נִמְשָׁכִים מִכָּל הַזְּרָמִים שֶׁבַּהֲוָיָה. אף שאיננו יכולים להבין כיצד יכולים להתקיים יחד שני הפכים בעת ובעונה אחת, אנו רואים בכל חלקי המציאות שקיים גם ממד של הכרח שניתן לחשב ולדעת מראש, וגם ממד של בחירה חופשית שלא ניתן לדעת מראש. משום כך לעיתים מתגלה שגם מתוך כוונה רעה של האדם נוצר בעקיפין דבר טוב.
בכל תחום יש גם חופש וגם הכרח, לא רק ביחס לאדם. אולם במקור האלוהי מושגים אלה לא שייכים. אמנם, אנו אומרים שאלוהים חופשי מכל הכרח, אך למעשה גם זה כינוי ממילון המושגים האנושי בלבד, על דרך תורת 'התארים השליליים' (עי' כוזרי ב, ב; מו"נ א, נח): אנו מעדיפים לומר שאלוהים חופשי וחסר כל הגבלה, מאשר לומר שהוא מוגבל, שכן זהו גנאי גדול יותר לומר שהוא מוגבל. אך מצד עצמו, גם התואר 'חופשי' אינו נכון לגביו.[122] משום כך קובע משורר התהלים: "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלוֹהִים" (תהלים סה, ב), שכן לא ניתן להלל באופן מדויק ושלם את מה שהוא למעלה מכל שבח ותואר. אך עם זאת, אדם אינו יכול להסתפק בדומיה. אנו מוכרחים להביע תארים כלשהם כדי לקיים קשר בינינו לבין הבורא, ומשום כך אנו מכנים אותו בכינויים שונים, הטובים ביותר – על אף שכינויים אלה כלל אינם מכוונים כלפי העצמות האלוהית שנעלה מכל השגה אלא רק כלפי התרשמויותינו ממנה, כיצד אנו חווים את הופעותיו של אלוהים בעולם.
אַךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׁב הָאָדָם מֵחֶטְאוֹ, לֹא סִדֵּר לוֹ אֶת אָרְחוֹת תְּשׁוּבָתוֹ, הֲרֵי הוּא מֻנָּח תַּחַת הַסֵּבֶל שֶׁל בְּחִירָתוֹ וְהָאַשְׁמָה שֶׁל כָּל מַעֲשָׂיו, וְכָל תּוֹצְאוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת מֻטָּלוֹת עָלָיו. יש כלפיו תביעה על הנזקים שגרם במעשיו הרעים. תביעה זו, גם אם אינה מצד הזולת – כמו בחטאים שעשה בהיחבא, ואף אחד לא יודע עליהם מלבדו, לעיתים מורגשת אצל האדם גם בינו לבין עצמו. הוא חש באווירה מסוימת של עוינות וקדרוּת, גם אם אף אחד לא יודע שחטא – מתוך נקיפות מצפון שמייסרות אותו. אָמְנָם אַחֲרֵי הֶאָרַת הַתְּשׁוּבָה מִיָּד נִמְסָרִים לְמַפְרֵעַ כָּל הַמִּגְרָעוֹת שֶׁבְּחַיָּיו, וְכָל הַמַּעֲשִׂים, שֶׁלְּגַבֵּי עֶרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם אֵינָם טוֹבִים, כלומר – שביחס לאותו אדם באותו מקום וזמן, אלו מעשים רעים, כוונתו לא טובה והוא אכן גורם במעשים אלה לצער או נזק. וְתוֹצְאוֹתֵיהֶם הֵן מָרוֹת לוֹ, שכן הפוגע בזולת או בעולם לשם הנאתו, כל זמן שלא השחית לגמרי את החוש המוסרי שלו, מרגיש על כך צער מסוים (עי' לעיל פרק ח פסקה ז). אך כל זה לְגַבֵּי עֶרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם, ביחס לאותו אדם. אולם על ידי התשובה מתברר שאין מעשים רעים מצד עצמם, אלא רק הופעה מקולקלת של הטוב, שעל ידי תשובת האדם היא ניתקת ושבה למקורה, להיות טוב. הדבר מתרחש כאשר כל העוונות נמסרים לִרְשׁוּת הַגָּבֹהַּ, וְכֻלָּם נֶעֱרָכִים מִחוּץ לִיסוֹד חָפְשׁוֹ וּבְחִירָתוֹ, וּמִצְטָרְפִים הֵם לִרְשׁוּת הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹנָה, לאחר שהאדם בבחירתו החופשית מתנתק ממעשיו הרעים במובן הרוחני בכך שהוא עוזב אותם בפועל, מתוודה ומקבל אחריות עליהם, מתחרט וכלל אינו מזדהה עמהם, מתוך שאיפה שלא לחטוא בהם שוב בעתיד ולתקן כמה שניתן את העבר – מתגלה הרובד הנוסף שקיים במציאות, רובד הידיעה האלוהית. מכיוון שבתחום הבחירה החופשית ואחריותו של האדם הוא עשה כל שביכולתו כדי לתקן את החטא, מעתה הטיפול בחטא עובר לתחום הידיעה האלוהית, רְשׁוּת הַגָּבֹהַּ, אֲשֶׁר "כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ" (ישעיהו כו, יב) – כל מה שעשינו, עשינו מכוחך ורצונך, אתה הענקת לנו את היכולת לחטוא. נכון שבבחירתו החופשית החליט האדם לבחור ברע, אך מכיוון שאלוהים הוא מקור כוחותיו של האדם, יש לו מעין מעורבוּת במעשה הרע. כעת, לאחר שכוונתו הרעה של האדם בחטא השתנתה על ידי תשובה עמוקה, גם החטא הפך למעשה טוב – שכן הוא עבר לרשות אלוהים. כך אמר יוסף לאחיו לאחר שהשליכו אותו לבור והוא נמכר והגיע למצרים: אמנם בתחילה, "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", ולא התכוונתם לטוב במעשיכם, אך כעת לאחר ששבתם בתשובה באמת, מתגלה ש"אֱלוֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ, כ). לאחר תשובתכם, פעולתכם הרעה עברה לרשות גבוה והתגלתה כוונתו הטובה של אלוהים שהייתה במעשה זה. כמובן שמלכתחילה לא טוב שהאחים מכרו את יוסף וישועת ה' הייתה יכולה להגיע בדרכים אחרות, אך מכיוון שהדבר כבר נעשה והאחים שבו עליו בתשובה, התהפך המעשה הרע לטובה גדולה בהצלת יעקב ובניו מן הרעב, ובקורותיו של יוסף בבית פוטיפר ובבית הכלא, שעד היום נלמדים ומשמשים מקור השראה למידות ומוסר.
תפיסה זו של התשובה, שבכוחה להעביר את האחריות על מעשיו הרעים של האדם לרשות אלוהים, עלולה ליצור מחשבה מוטעית: אם המעשים הרעים מתבררים כמעשי אלוהים על ידי התשובה, לכאורה הטוב הגנוז בהם מנותק גם הוא מן האדם כמו הרע שבהם. שכן הטוב שבחטאים התגלה רק כשהיה ברשות אלוהים, לאחר שהאדם שב בתשובה, ואם כן אולי כבר אינו שייך לאדם כמו שהרע לא שייך אליו. לכן מוסיף הרב קוק: וְכָל זֶה הוּא בְּיַחַשׂ לְהַצַּד הָרַע שֶׁבְּמַעֲשָׂיו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַצַּד הַטּוֹב – כֻּלּוֹ הוּא קָשׁוּר עִם חֻפְשָׁתוֹ שֶׁל הָאָדָם, הטוב ממשיך להיזקף לזכות האדם ובחירתו החופשית, ולא ניתק ממנו כמו המעשים הרעים ששב עליהם בתשובה. ועוד יותר מכך: וּכְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁתֹּכֶן הַתְּשׁוּבָה מִתְגַּבֵּר, וְהַצַּד הָרַע שֶׁבְּמַעֲשָׂיו הוֹלֵךְ וְנִתָּק מֵרְשׁוּת הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית שֶׁלּוֹ, וְנִמְסָר לִרְשׁוּת הָעֶלְיוֹן, שֶׁשָּׁם כֻּלּוֹ הוּא טוֹב, וְלֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה, ה) – הרע לא יכול לגור ברשות גבוה, ברצון האלוהי שכולו טוב, ולכן אין מה לפחד ממנו. כָּכָה מִתְקַשֵּׁר יוֹתֵר הַצַּד הַטּוֹב שֶׁבְּמַעֲשָׂיו וְכָל תֹּכֶן חַיָּיו לִרְשׁוּת בְּחִירָתוֹ וְחָפְשׁוֹ, לְהַגְדִּיל אוֹרוֹ וְעָשְׁרוֹ לְשָׁעָה וְלָנֶצַח. עוצמת החיבור של האדם אל הטוב שבמעשיו מתגברת כפי אותה המידה שהוא ניתק מן הרע שבמעשיו, ומתברר כמה הטוב שייך לבחירה החופשית האמיתית של האדם.
סיבת ההבדל בין הרע שניתק מן האדם, לטוב שנותר ברשותו ואף מתעצם על ידי התשובה, היא שהטוב במהותו הוא המציאות והקיום, ואילו הרע הוא הֶעְדֵּר, הפחתה מן המציאות והחלשתה (מו"נ ח"ג, י; ועי' 'שמונה קבצים' ה, עא). בדומה לכך, בשפה משפטית משתמשים במילה 'טובין' כדי לציין רכוש, קניינים ממשיים. ישנו תפקיד חשוב לרע: כדי לגרום למציאות להתפתח ולהתעצם באופן נכון, לעיתים יש להחריב חלק ממנה, לפגום בה. כמו החלבנה שריחה רע ופוגם כשהיא קיימת בפני עצמה, ולמרות זאת היא אחת מסממני הקטורת הריחנית – מכיוון שריחה הרע דווקא משביח את ריח הקטורת כשהוא מעורב עם שאר הסממנים (כריתות ו, ב). אולם הרע איננו עצמי, אלא הופעה חיצונית וחולפת של הטוב, שהוא עצם המציאות: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא).[123] כך גם ביחס לחטאי האדם – החלק העצמי שבכל מעשיו של האדם הוא הטוב, אדם חוטא מתוך שאיפה לאושר, שהיא טובה וראויה, ורק הביטוי החיצוני שלה מקולקל. בחטאו האדם מתפתה לחשוב שיוכל להגיע אל האושר על ידי אמצעים לא נכונים. בתהליך התשובה מגלה האדם את העצמיות הטובה של חטאיו, שהיא קשורה ונובעת מן הטוב הקיים בו מיסודו, ומשום כך הטוב לא רק שאינו מתנתק ממנו בתשובה, אלא מתגבר בו כאשר מתגלה שזהו עיקר אישיותו, בניגוד לביטוי המקולקל של החטא. תיקון הרצון הרע שבחטא מגלה את הצד האובייקטיבי, העצמי, שהוא הטוב.
וְהָאָדָם וְכָל עוֹלָמוֹ, וּבְמִדָּה יְדוּעָה כָּל הָעוֹלָמִים, מִתְעַלִּים בָּזֶה, מכיוון שכאשר הטוב שבאדם מתעצם הוא גם משפיע על ההוויה כולה, שכן כל חלקי ההוויה קשורים זה בזה. וּמִתְבַּהֲרִים בְּהַהַכָּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַטּוֹב הָעֶלְיוֹן, כל העולמות מתקרבים אל הטוב היסודי של ההוויה בכך שמגלים יותר את מגמת הבריאה להיטיב עם הנבראים, על ידי בעל תשובה שבוחר בטוב העצמי שבו ובמעשיו, ובכך מקרב את ההוויה כולה לעצמיותה הטובה. זאת משום שֶׁהַמִּדָּה הַטּוֹבָה הִיא הַיְסוֹדִית הַכּוֹלֶלֶת, הטוב הוא יסוד ההוויה, הכולל בו אפילו את החלקים הרעים שבה, שעל ידי התשובה מתגלה הטוב העצמי שבהם. וְהָרֵאשִׁית וְגַם הָאַחֲרִית שֶׁל כָּל הַהֲוָיָה, כשם שיסוד ההוויה הוא הטוב, כך גם אחריתה, כמתואר בחזונות הנביאים על אחרית הימים – כאשר יבוער הרע מן העולם ויתברר שהרע שהיה בעולם היה יחסי בלבד, על מנת להעצים את הטוב. "טוֹב ד' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט), אפילו על המעשים הרעים, על ידי התשובה שמגלה את יסודם הטוב.
