בתקופת חייו של הרב קוק הספרות נעשתה לענף מרכזי בתרבות והיה לה כוח השפעה גדול. ברומנים וסיפורים קצרים, העלילות והגיבורים שהסופרים העלו מרוחם שיקפו בעומק רב את נבכי הנפש של הדור, תהיותיו וקשייו, וכך הותירו רושם רב בנפש הקוראים, שגיבורי היצירות היו להם למקור השראה. הסופרים הכישרוניים היו יכולים להדגיש ערכים ומגמות שלדעתם צריכים היו לעמוד בפני האדם, וכך לקבוע במידה רבה את הלכי הרוח בציבור. משום כך, הרב קוק עוסק במספר מקומות בכתביו בעניין הספרות,[119] ובפסקה זו מברר את היחס בין רמת הספרות לבין רמתו המוסרית של הסופר.
הַהַכָּרָה, שֶׁהַהַשְׁפָּלָה בַּמַּעֲמָד הַמּוּסָרִי הִיא מְעַכֶּבֶת אֶת הַפְּרִיחָה הַסִּפְרוּתִית, הִיא הַרְגָּשָׁה יִשְׂרְאֵלִית מְיֻחָדָה. כיום, כמאה שנה לאחר כתיבת הדברים, אנו רואים בישראל פריחה ספרותית גדולה מאוד במובן הכמותי – המון כותרים של רומנים ושירה, ספרות מחקרית וביוגרפיות ואף ספרי בישול, נכתבים ללא קץ. קשה לומר שפריחה זו הושגה דווקא בזכות טהרה מוסרית מיוחדת. לא שאין כל טהרה מוסרית אצל מחברי אותם הספרים, אולי ישנן דרכים שונות להופעתה של הטהרה, אך רוב הספרות של השנים האחרונות כנראה לא נכתבה מתוך שאיפות מוסריות נאצלות. אם לספרות כזו התכוון הרב קוק נראה שדבריו לא נכונים. הרב קוק מן הסתם קיווה שכך יהיה, אך בפועל קשה לומר שהספרות נכתבה מתוך אותה טהרה. אך אפשר גם לומר שכוונת שהרב קוק בדברו על פריחת הספרות הייתה לספרות הישראלית העצמית – החל מדברי הנביאים וכלה בדברי חז"ל שנכתבו ברוח הקודש. עבור פריחת אותה ספרות נדרשת טהרה מוסרית. באומות העולם היו מבין הסופרים גם כאלה שחייהם היו רחוקים מלהיות מתוקנים, מכל מיני בחינות; אך הם היו בעלי כישרון גדול ועל כן הצליחו ליצור יצירות מפעימות, שהשפיעו רבות על האנושות. לא כן בעם ישראל, שאצלו קיים קשר הדוק בין רמתו המוסרית של הסופר לבין איכות היצירה הספרותית, כפי שמפרט הרב קוק: רַק אָנוּ מַכִּירִים בָּאֱמֶת, שֶׁכְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הַסִּפְרוּת צְרִיכִים הַסּוֹפְרִים לְטַהֵר בַּתְּחִלָּה אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם. ספרי הנביאים והכתובים, מבחינת אמות המידה האומנותיות הם מפסגות הספרות העולמית. עוצמת הסגנון והיופי, עושר הדימויים וגודל ההשפעה על נפש הקורא, קיימים בהם באופן שאינו משתווה לכל יצירה אנושית. לאותה ספרות גדולה יש קו אופייני – היא נכתבה מתוך טהרה נפשית ועומק של תשובה, במובן של התבוננות בניסיון האישי והאנושי והעלאת התבוננות זו אל הקשר עם הקב"ה. לכאורה היה צריך לצפות שגם עִם תחיית השפה העברית והספרות בישראל בעידן החדש, בני אותו העם שהעניק לעולם את הספרות המופלאה של הנביאים והכתובים, ייצרו ספרות גדולה בקנה מידה דומה; אך בפועל, הספרות העברית החדשה אינה ניכרת בגדולתה באופן מיוחד לעומת היצירות הספרותיות שכותבים הסופרים שבאומות העולם. סיבת הדבר, היא שבישראל יש צורך באותו מרכיב ייחודי שהיה קיים בספרי התנ"ך, מלבד כישרון ספרותי וסגנוני, הרגשות עמוקות וחכמת נפש: טהרת הנשמות של הסופרים – תשובה.
הִנְנוּ מַרְגִּישִׁים בְּעַצְמֵנוּ צֹרֶךְ גָּדוֹל לִתְשׁוּבָה בִּשְׁבִיל הַהִתְנַשְּׂאוּת אֶל הַמְּרוֹמִים הַטְּהוֹרִים שֶׁל הַסִּפְרוּת הַזַּכָּה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלָּנוּ. כדי שנוכל ליצור גם כיום ספרות כזו, הממשיכה את הספרות מן הסוג המיוחד לישראל, אנו מרגישים שעלינו להתחבר נכון לאותם מקורות עצמם, שיהיו עבורנו מקור השראה. יש לחיות את ספרי הנביאים והכתובים מתוך הזדהות מעמיקה ולעצב את אורחות החיים לאורם. אחרת, היצירה הספרותית לא תוכל להשתוות למקורות אלו, שכן השפעתם תהיה רק באופן חיצוני, חיקוי סגנוני לכל היותר.
כמובן שאותה טהרה מוסרית של הזדהות עם הספרות הישראלית המקורית, מצריכה גם היכרות מעמיקה עם התורה בכללה על כל ענפיה ומקצועותיה השונים לפרטיהם, שכן ספרות זו נוֹבַעַת מִמְּקוֹר חָכְמַת יִשְׂרָאֵל, התורה. ומתוך הכרת התורה ואהבתה ממילא נוצרת התחדשות בנפש, שעם כישרון והשראה תוכל להוביל לכתיבה הראויה לישראל. ספרות כזו יכולה להיות בסגנון חדש, שונה מן הסגנון התנ"כי, כמו שירה או פרוזה, או ככתיבת הרב קוק עצמו – שאינה בסגנון תנ"כי דווקא, אך מחוברת באופן נכון לחכמת ישראל. לא ניתן לשאוב מחכמת ישראל השראה עבור כתיבת ספרות מן הסוג שלה, אלא על ידי תשובה עמוקה, משום שֶׁהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, הָאֱמוּנָה וְהַגְּבוּרָה הָרוּחָנִית, הִנֵּה הִנָּן מְקוֹרוֹתֶיהָ של חכמה זו. קְדֻשָּׁה, במובן של ייחודיות, חיבור למקור האלוהי שיש באופן מיוחד רק לישראל, העם שנועד לגלות את הנוכחות האלוהית בעולם: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). ועל מנת שאותו חיבור יתקיים כראוי, נצרכת טָהֳרָה כמובן, נקיוּת מכל טומאה וגסות שגורמות לאדם שלא יחוש בדברים המיוחדים העדינים; וטהרה באופן הבעת אותה הקדושה במציאות החיים המורכבת, מתוך נאמנות למקורה. את הָאֱמוּנָה, שהיא מקור חכמת ישראל, ניתן להסביר גם במובן המקובל של המילה כיום – תפיסת עולם של הזדהות עם עקרונות וערכים שעולים מן התורה, וגם כמצב נפשי שמחולל את ההתחדשות הנצרכת ליצירה. אידאליזם וחזון לעולם מתוקן וטוב יותר מביאים את הסופר לתאר ביצירתו תהליכים של תיקון והתעלות למציאות אידאלית. חזון אחרית הימים של נביאי ישראל קונה את ליבם של מיליארדי בני אדם בכל הזמנים, גם משום שהוא נובע מתוך אמונה עמוקה אשר יוצרת השראה כבירה. הַגְּבוּרָה הָרוּחָנִית היא היכולת לדבוק בקודש מתוך טהרה ובאמונה חזקה, למרות, ולעיתים בניגוד גמור, לכל הלכי הרוח האחרים. נדרשת גבורה רוחנית על מנת להאמין באמת, גם כאשר התפיסה האופנתית שקיימת בחברה היא תמיד ליהנות מן הספק ולבוסס בלבטים. יש להביט למרחק ולבקש את הטוב הגדול ואת תיקון העולם במלואו, ולא להיכנע לפיתוי להסתפק במועט, עם כל הנוחות שבדבר. דוגמא לכך, היא העובדה שאחד מעיקרי האמונה היהודית הוא תחיית המתים. זו כמיהה חשובה כמובן, אך לכאורה ניתן לחשוב שאין לה חשיבות של עיקר באמונה; הרי מדובר בחזון רחוק שלא נדע איך יהיה עד שיהיה, כדברי הרמב"ם (הל' מלכים יב, ב). אלא שעם כל החשיבות לחיות את הרגע באופן נכון, לתקן את ההווה כמה שאפשר ולשמוח על כל התקדמות – יש להביט גם אל האופק הרחוק מאוד, גם הוא צריך להיות חלק מן המוטיבציה לפעול לתיקון העולם. היכולת לדבר אל האדם הפרטי במצוקתו הרגעית, העכשווית, ויחד עם זאת להביא אותו לאותה הבטה עליונה אל החזון הגדול מתוך תפיסה כללית, בשילוב של יופי ספרותי וסגנוני עם ערכים ומוסר – היא ייחודית לספרות הישראלית המקורית, בשונה מכל ספרות קדומה או מודרנית. ומכיוון שאלה הם מקורות הספרות, מובן מדוע יש צֹרֶךְ גָּדוֹל לִתְשׁוּבָה, על מנת לתקן את הספרות, כך שתשוב להיות כראוי לה, כבתחילה, על בסיס החיבור לאותם מקורות.
