ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


יא.הָאֻמָּה שֶׁלָּנוּ תִּבָּנֶה וְתִתְכּוֹנֵן, תָּשׁוּב לְאֵיתָנָהּ לִמְכוֹנוֹת חַיֶּיהָ כֻּלָּם, עַל יְדֵי מַה שֶּׁהָאֱמוּנִיּוּת שֶׁלָּהּ, הַיִּרְאִיּוּת שֶׁלָּהּ, דְּהַיְנוּ הַתֹּכֶן הָאֲצִילִי הַמְּקֻדָּשׁ הָאֱלוֹהִי שֶׁלָּהּ, יִתְפַּשֵּׁט, יִתְגַּבֵּר, יִשְׁתַּכְלֵל וְיִתְאַמֵּץ. כָּל בּוֹנֵי הָאֻמָּה יָבֹאוּ לְעֹמֶק הָאֱמֶת שֶׁל נְקֻדָּה זוֹ, וְאָז בְּקוֹל מָלֵא גְּבוּרָה וְעֹז יַכְרִיזוּ עַל עַצְמָם וְעַל עַמָּם בְּקוֹל גָּדוֹל: לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ד'. וְהַתְּשׁוּבָה תְּשׁוּבַת אֱמֶת תִּהְיֶה, וְהַתְּשׁוּבָה מְכוֹן גְּבוּרָה תִּהְיֶה, וְהַתְּשׁוּבָה תִּתֵּן עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְכָל הַסְּעִיפִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְהָרוּחָנִים, לְכָל הַהֲלִיכוֹת כֻּלָּן הַדְּרוּשׁוֹת לְבִנְיַן הָאֻמָּה וְשִׁכְלוּלָהּ, לִיקִיצָתָהּ לִתְחִיָּה, לְהִתְעוֹדְדוּת עֶמְדָּתָהּ. הָעֵינַיִם תִּפָּקַחְנָה, הַנְּשָׁמָה תִּזַּךְ, אוֹרָהּ יַבְרִיק, מְעוֹפָהּ יִתְגַּדֵּל, וְעַם נִבְרָא יָקוּם, עַם גָּדוֹל עָצוּם וָרָב, אוֹר אֱלוֹהִים עָלָיו וּגְדֻלַּת לְאֹם לוֹ, כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא.

טו – יְסוֹדוֹת הַתְּשׁוּבָה לַפְּרָט וְלַכְּלָל, פסקה יא.


יא.הָאֻמָּה שֶׁלָּנוּ תִּבָּנֶה וְתִתְכּוֹנֵן, תָּשׁוּב לְאֵיתָנָהּ לִמְכוֹנוֹת חַיֶּיהָ כֻּלָּם, עַל יְדֵי מַה שֶּׁהָאֱמוּנִיּוּת שֶׁלָּהּ, הַיִּרְאִיּוּת שֶׁלָּהּ, דְּהַיְנוּ הַתֹּכֶן הָאֲצִילִי הַמְּקֻדָּשׁ הָאֱלוֹהִי שֶׁלָּהּ, יִתְפַּשֵּׁט, יִתְגַּבֵּר, יִשְׁתַּכְלֵל וְיִתְאַמֵּץ. כָּל בּוֹנֵי הָאֻמָּה יָבֹאוּ לְעֹמֶק הָאֱמֶת שֶׁל נְקֻדָּה זוֹ, וְאָז בְּקוֹל מָלֵא גְּבוּרָה וְעֹז יַכְרִיזוּ עַל עַצְמָם וְעַל עַמָּם בְּקוֹל גָּדוֹל: לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ד'. וְהַתְּשׁוּבָה תְּשׁוּבַת אֱמֶת תִּהְיֶה, וְהַתְּשׁוּבָה מְכוֹן גְּבוּרָה תִּהְיֶה, וְהַתְּשׁוּבָה תִּתֵּן עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְכָל הַסְּעִיפִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְהָרוּחָנִים, לְכָל הַהֲלִיכוֹת כֻּלָּן הַדְּרוּשׁוֹת לְבִנְיַן הָאֻמָּה וְשִׁכְלוּלָהּ, לִיקִיצָתָהּ לִתְחִיָּה, לְהִתְעוֹדְדוּת עֶמְדָּתָהּ. הָעֵינַיִם תִּפָּקַחְנָה, הַנְּשָׁמָה תִּזַּךְ, אוֹרָהּ יַבְרִיק, מְעוֹפָהּ יִתְגַּדֵּל, וְעַם נִבְרָא יָקוּם, עַם גָּדוֹל עָצוּם וָרָב, אוֹר אֱלוֹהִים עָלָיו וּגְדֻלַּת לְאֹם לוֹ, כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא.

שיעור83.

הפסקה כולה כתובה בלשון עתיד – זהו תיאור של חזון גדול והבעת אמונה בטוחה שהוא יתקיים: כחלק מתהליך תחיית האומה בארצה תהיה גם תחייה רוחנית, תשובה אל ה'. הוודאות לגבי התקיימות החזון נובעת מכך שיש קשר הכרחי בין תחיית האומה באופן חומרי לתחייתה באופן רוחני – לא יכול להיות שרק גוף האומה יקום מבלי שתיכנס בו נשמה. וכשם שבתחיית גוף האומה יש מסירות נפש רבה על מנת להחיות ערים נשמות ואדמה חרבה, כך יהיה גם בתחיית רוח האומה.

הָאֻמָּה שֶׁלָּנוּ תִּבָּנֶה מתוך חורבות הפיזור בגלות, וְתִתְכּוֹנֵן, כלומר – תָּשׁוּב לְאֵיתָנָהּ לִמְכוֹנוֹת חַיֶּיהָ כֻּלָּם, לכל המוסדות והמנגנונים שמבססים את קיום האומה מבחינה רוחנית וגם חומרית – באופן מלא ויציב; כמו המקדש, המלכות, הסנהדרין והנבואה, עַל יְדֵי מַה שֶּׁהָאֱמוּנִיּוּת שֶׁלָּהּ, האמונה הגדולה באלוהים על כל המשתמע ממנה, הַיִּרְאִיּוּת שֶׁלָּהּ, תחושת היראה והזהירות שמא לא יתממש כראוי החזון הגדול שנובע מן האמוניות, דְּהַיְנוּ, אותן אמונה ויראה, הן הַתֹּכֶן הָאֲצִילִי הַמְּקֻדָּשׁ הָאֱלוֹהִי שֶׁלָּהּ, בשורת הקשר למקור האלוהי שנושא עם ישראל לאנושות כולה, שהוא קשר נאצל – מזוכך, נעלה, ולכן קדוש ומביא לגאולת העולם, ולא חולין, מעשה ידי אדם כמו בדתות השונות; יִתְפַּשֵּׁט, יִתְגַּבֵּר, יִשְׁתַּכְלֵל וְיִתְאַמֵּץ, במקום הניוון והצמצום שנגרמו לו בעקבות שנות הגלות הארוכות והקשות.

פיזורו של עם ישראל בין אומות וארצות שונות למשך עשרות דורות, יצר שוני תהומי בין העדות השונות בעם ששב לארצו. לא רק השפה, הלבוש והמנהגים; עִם כל כמה שהמכנה המשותף היהודי היה גדול – תפיסות המציאות השונות היו רחוקות זו מזו, באופן שקשה לדמיין שיוכלו להתאחד לאומה מלוכדת בארצה, חזקה ומשגשגת. משום כך, על מנת שלמרות הכל האומה תוכל לשוב ולהיבנות, להתאחד ולקיים חיים לאומיים בריאים בארצה, יש להעמיק, להרחיב ולהעצים את אותה הכרה יהודית עמוקה של בשורת תיקון העולם שיש לעם ישראל, שהיא המאחדת בין כולם. האמונה בזכות החיים הלאומיים המגיעה לעם ישראל כמו לשאר העמים, והיראה מהיעלמות והשמדה – היו היסודות שהתנועה הלאומית קמה עליהם. אולם הן לא עומדות מצד עצמן. שורשיהן נטועים באֱמוּנִיּוּת שהיא יסוד הנשמה הלאומית של ישראל – האמונה באלוהים באופן נשגב, מזוכך ואצילי; וביִּרְאִיּוּת, מחויבות לחזון תיקון העולם וזהירות שלא ייפגם ושלא יושפע מתפיסות זרות.

שתי בעיות עיקריות מאפיינות את חיי הגלות. האחת, החומרית והמוחשית – היא ביטול כל מוסדות הקיום הרגילים של האומה ביציאתה לגלות, והמרתם בתחליף מצומצם שלהם, בזעיר אנפין, בקהילות שונות. השנייה, היא פגיעה בתודעה הרוחנית על ידי הגלות, כדבריהם החריפים של חז"ל: "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה, ב), ו"כל הדר בחוץ לארץ – כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי, ב). החיים בגלות כמיעוט קטן בקרב עמים שונים ותרבויות זרות גורמים בהכרח לחלחול תפיסות רוחניות שונות לתוך התודעה הרוחנית של ישראל, וממילא לכלל חיי האומה ואורחותיה. אי אפשר שלא לשתף פעולה באופן מינימלי עם הסביבה, מה שבהכרח גורם להשפעה של תרבויות הסביבה. אפילו לדיבור בשפה זרה יש השפעה תודעתית, שכן שפת הקודש אינה רק קומוניקציה, אמצעי טכני בלבד לתקשורת בין בני אדם. שפה נושאת עמה מטענים ערכיים עמוקים – הכינויים שניתנים לעצמים מסוימים או מספר המילים שיש לכל עניין ותחום, מגלים תפיסה רוחנית מסוימת. בסוף המאה התשע־עשרה חיו באירופה כתשעים אחוז מכלל היהודים בעולם. המהפכה התרבותית שהתחוללה שם אז, לא רק סחפה את היהודים בגליה האדירים, אלא הם היו מן המובילים המרכזיים שלה. המשיחיות שבישראל, הנטייה לפעול בעולם מתוך מגמה להביא לגאולתו, באה לידי ביטוי בכלים של תרבויות זרות. כך נוצרו תנועות שעטנז של שאיפה יהודית משיחית מצד אחד, ומימוש בכלים זרים מצד שני. תנועות אלה התרכזו בבעיות החומריות ובקשיים הפוליטיים השונים, אך הבעיות הרוחניות היו לאמתו של דבר קשות יותר.

גם כיום, סיבוכים רבים שקיימים במדינת ישראל – חלקם גם חומריים ופוליטיים – נובעים מחוסר ההתאמה שבין התחייה החומרית לבין התחייה הרוחנית, המורכבת יותר. נצרך מאמץ רב על מנת לברר את היסודות הבריאים והטובים מתוך היהדות הגלותית שעם ישראל התרגל אליה – יהדות של הסתגלות לשפלות וכניעה, וצמצום הקודש לחיי האדם הפרטי בלבד. היה בחיי הגלות ממד של תיקון מוסרי, אך זה היה נכון באופן זמני בלבד. גם אדם שסובל ייסורים ובטוח שזה בגלל חטאיו צריך לטפל בעצמו ולשוב לאיתנו בשלב מסוים, בנוסף לקבלת הייסורים באהבה. יחד עם ההבנה מדוע הגיעו הייסורים יש לפעול על מנת לתקן את הגורמים להם ולשוב לבריאות. ללא שאיפה לבריאות רוחנית שתשיב את הקודש לממד הכללי, נוצרים אבסורדים נוראיים. בתפיסת היהדות הגלותית שנותרה גם בקרב חלק מן היהודים ששבו ארצה, ישנו פחד מוזר מקדושה יתרה, אפילו מעבר למה שהיה מקובל בגלות. מוצרים שנכתב עליהם "נקי מחשש שביעית" נחשבים על פי רוב טובים יותר, אף ששביעית היא מצווה ויש קדושה בפירותיה, ובכל זאת – ההעדפה הרווחת בקרב יהודים רבים היא לרכוש פירות מיבול נוכרים, כפי שהיה בגלות. כך גם ביחס למקום המקדש – רבים אפילו לא עוסקים בעצם השאלה האם יש מצווה לעלות להר הבית, האם הדבר מותר בלבד או שבכלל אסור. מושכים את ידם מכל בירור הכרוך בכך, מפני שפעם אסרו, וזהו. ישנה רתיעה חולנית מן החירות והבריאות, פחד מן הקודש. על כך יש לשוב בתשובה אל הרוחניות הגדולה המכוננת אומה, ולא רק לחוויה הדתית של האדם הפרטי, כך שיהיה יחס נכון אל הקודש.

כָּל בּוֹנֵי הָאֻמָּה – אנשים שניחנו בתכונות מנהיגותיות, שאינם רק בונים את חייהם הפרטיים ואגב כך משתייכים לבניין האומה, אלא דואגים עבור הכלל, יָבֹאוּ לְעֹמֶק הָאֱמֶת שֶׁל נְקֻדָּה זוֹ. בוני האומה מוכרחים להעמיק ולהבין מהו בסיס הקיום של האומה, ולכן הם יגלו אותו בתוכן האלוהי שלה, באמונה. יהיו שיגלו אותו בנחת וברווחה, מתוך רצון אמיתי לבניין האומה, ויהיו שיגלו אותו בעל כרחם, אחרי כישלון של פנייה אל זהויות רוחניות זרות. וְאָז בְּקוֹל מָלֵא גְּבוּרָה וְעֹז יַכְרִיזוּ עַל עַצְמָם וְעַל עַמָּם בְּקוֹל גָּדוֹל: לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ד' (הושע ו, א). לא רק שיבה אל המסורת העתיקה, כמו התחזקות בשמירת כשרות או שבת אצל כמה יהודים באופן פרטי; אלא שיבה אל ה' – אל החזון העולמי הגדול שיש ביסוד קיומו של עם ישראל, להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), אור לגויים שנושא בשורה של מוסר, צדק וברכה לעולם. משום כך יכולה להיות בשיבה זו גם הסקת מסקנות הלכתיות של שינוי סדרים, מנהגים ומוסדות שונים, בגְבוּרָה וְעֹז. שיבה זו היא התחייה הרוחנית, תחיית הקודש, שעל ידה תחיית האומה תהיה במלואה.

וְהַתְּשׁוּבָה תְּשׁוּבַת אֱמֶת תִּהְיֶה, כשם שבתשובה הלאומית הייתה לחלוצים תחושת ודאות שזו האמת הלאומית ואין בלתה; שעַם ישראל שב לארצו; שאין אפשרות קיום אחרת – ולכן התגלו אז תופעות של מסירות נפש ודבקות מופלאה בעבודה הקשה של הפרחת השממות – כך צריך להיות בתשובה הרוחנית אל ה'. ולכן תשובה זו תהיה מתוך אמת גדולה, ולא בספקנות שמחלישה גם את הרצון והמעשים. תשובה שאינה מתוך תחושת אמת עמוקה לא תחזיק מעמד. וְהַתְּשׁוּבָה מְכוֹן גְּבוּרָה תִּהְיֶה. לא רק שהיא עצמה תהיה בגבורה, אלא גם תהיה מקור ובסיס לגבורה; תהליך התשובה שדורש עוצמה נפשית רבה של התגברות על הֶרגלים ונוחות למען ערכים ואמונה, מחשל את האדם ומעצים אותו, מכניס בו יתר גבורה. וְהַתְּשׁוּבָה תִּתֵּן עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְכָל הַסְּעִיפִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְהָרוּחָנִים. הגבורה הנפשית שבתשובה תבוא לידי ביטוי גם בכל הפרטים המעשיים, גם המייגעים והקטנוניים. תחיית השפה למשל, מצריכה גבורה רבה של לימוד ותרגול בענווה, על מנת שהעולים ארצה ומדברים בלשון זרה יצליחו לרכוש את השפה העברית. ישנם שעולים ארצה בגיל מבוגר, ועל מנת ללמוד עברית צריכים לשבת באולפן וללמוד לקרוא ולכתוב כמו ילדים בכיתה א' – עלולה להיווצר כך תחושת השפלה; על כן עליהם להיאזר בעֹז וְתַעֲצוּמוֹת, שיהיו מתוך גבורת התשובה של הכרת האמת – שזו שפת הקודש, המתאימה ושייכת להם. ואז הדבר רצוי ונעים, ולא נעשה מתוך תחושת חוסר ברירה. גבורת התשובה תיצור עוז גם לְכָל הַהֲלִיכוֹת כֻּלָּן הַדְּרוּשׁוֹת לְבִנְיַן הָאֻמָּה וְשִׁכְלוּלָהּ, המהלכים הכלליים של כינון סדרי החברה והחיים, מעבר למעשים הפרטיים שמוטלים על כל אדם, לִיקִיצָתָהּ לִתְחִיָּה, שיבת האומה מן הגלות, שהיא מֵעין מוות, וממילא – לְהִתְעוֹדְדוּת עֶמְדָּתָהּ. בגלות לא הייתה עמדה לעם ישראל כאומה; היו יהודים שבאופן פרטי היו חשובים ומשפיעים, אך כאומה – לא היינו שחקנים בזירה הפוליטית והתרבותית. על ידי התחייה הלאומית, שָבה העמדה הישראלית להישמע ולהשפיע בעולם כאומה, כמדינה משגשגת בעלת עוצמה. התחייה הלאומית מבחינה חומרית כבר יצרה מעגלים של מאות מיליוני אנשים בעולם כולו המכירים בעובדה שמדינת ישראל היא נס. זו עמדה בעלת השפעה עצומה, ובידינו להחליט כיצד להשתמש בהשפעה זו.

הָעֵינַיִם תִּפָּקַחְנָה, כאשר נכיר בערך העצמי, העולמי והנצחי שבתחיית האומה, שאינה רק בריחה ארצה בגלל אנטישמיות או התעוררות של רגשות לאומיים, שאז התחייה נעשית כמו בעצימת עיניים, בלי להכיר בגודל הדבר. הַנְּשָׁמָה תִּזַּךְ מכל הסיגים והכיסויים שהסתירו אותה, כאשר נתוודע לעצמיותנו וערכנו. וכך אוֹרָהּ יַבְרִיק כלפי חוץ, יאיר את המציאות גם בנבואה שתדריך את האנושות, גם בסנהדרין, מקדש ומלכות. מְעוֹפָהּ יִתְגַּדֵּל, כך שהיא תשפיע על כלל ההוויה. וְעַם נִבְרָא יָקוּם, כלשון הפסוק שאליו מפנה הרצי"ה קוק בהערתו: "וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָ־הּ" (תהלים קב, יט), עם שנברא באופן מיוחד, יקום מתוך ייעודו להלל י־ה – תהילה היא גם הארה,[118] עם ישראל מאיר ומופיע את הנוכחות האלוהית בעולם וכך גואל אותו (עי' ספר 'אורות', 'ישראל ותחיתו' א). עַם גָּדוֹל עָצוּם וָרָב, מבחינה חומרית, ובנוסף – אוֹר אֱלוֹהִים עָלָיו וּגְדֻלַּת לְאֹם לוֹ, מבחינה רוחנית. הגדולה החומרית מחזיקה את הגדולה הרוחנית של הלאומיות הישראלית, שנועדה לתקן את העולם כולו.

"כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד). לא כמו בעל חיים אחר שקם מתוך בהלה ומנוסה מפני בעלי חיים חזקים ממנו שבאים לטרוף אותו, כהכרח של הגנה על חייו – אלא כתקומת האריה המלכותית, שמייצגת קימה מתוך רצון חופשי והכרה בערך העצמי. תקומת האומה בארצה בגלל רדיפות אנטישמיות בגלות, בלית ברירה, היא כמובן חיונית וההכרח לא יגונה; אך היא לא אידאלית. גם לא תקומה מתוך חיקוי של אומות אחרות. מתוך תשובה אמיתית אל ה' מגלים את הערך העצמי שבתקומת האומה, את הכישרון והחזון של האומה, "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (ישעיהו ב, ג).

[118] איוב לא, כו: "אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל"; ופירש מלבי"ם – "אם שמתי לב על אור המזל הזורח עלי ממעל".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן