בדברים אלה באה לידי ביטוי תפיסתו של הרב קוק אודות היחס שבין הבורא לבריאה, המופיעה בפנים שונות בהגותו, ומשליכה כמובן על הבנת מהות התשובה ומהות החטא. מושג האלוהות אינו נפרד לגמרי מן ההוויה. אמנם, משמעות המונח 'קדוש' היא נבדל, מופרש ונעלה מן החול, עצמות האלוהות היא מעבר לכל השגה; אך האלוהות מתגלה גם בחולין, וכפי שמתארים חז"ל: "הוא מקומו של עולם", אף ש"אין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט). אינסופיותו אינה מוגדרת ומוגבלת רק לגבולות העולם. לכן אם האדם תופס את מושג האלוהות כנפרד לגמרי ממנו, כישות מסוימת העומדת מחוץ לעולם ושולטת עליו – זהו אל זר, לא מושג האלוהות המתואר בתורה. "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" (הושע יא, ט), ולכן קיים קשר מהותי ועמוק בין הבורא לבריאה, שתמיד קיים, גם אם זהו קשר שאינו ניתן להבנה והגדרה – והוא יסוד התשובה.
במחשבה ראשונית נדמה שאם שִכחה היא הגורמת לחטא, הרי שמדובר בשכחת המקור האלוהי או השגחתו עלי אדמות, כלשון הפסוק: "יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלוֹהִים" (תהלים ט, יח) – ישנם עמים שברשעותם מכוּנים "שְׁכֵחֵי אֱלוֹהִים"; או לחילופין, שכחת המוסר, התורה או המצוות, היא זו שמביאה לחטא. אולם הרב קוק אומר שהשִכחה המחטיאה את האדם היא שכחת האדם את עצמו: כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. עד שהאמת והשקר כבר אינם מוחלטים, הטוב נדמה לרע, הרע נראה טוב, והאדם חוטא, כדברי חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, א) – רוח שטות מביאה לסטייה מן החיים האמיתיים, הסחת דעת מתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, והחלפתם באימוץ והעתקה של גורמים חיצוניים – שעבוד לגחמות יצריות או תכתיבים חברתיים שונים. אדם כזה יכול להיות מאוד מוצלח בעיני הבריות, אך מצד עצמו הוא משרת בלבד של דרישות החברה, חלול מכל תוכן עצמי.
בטרם חטא אדם הראשון, הנוכחות האלוהית הייתה גלויה: "קוֹל ה' אֱלוֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" (בראשית ג, ח), ואדם פגש את האלוהות שמתגלה בתוכו, בתופעות שסביבו ובכל חוויותיו. כשהתפתה לנחש, הכרת האדם נפגמה ומושג האלוהות נעלם ממנה, הוא הסיח את דעתו מעצמו – מן האלוהות המתגלה בתוכו, וחטא. כתוצאה מכך אבדה לאדם הבהירות השכלית וההבדלה הברורה בין אמת לשקר. נוצרה בו נטייה להגדיר את הטוב והרע גם על פי שיקולים חולפים שתלויים בחברה, בזמן ובמקום, ולא מכוח שיקולים שכליים אובייקטיביים בלבד (עי' 'מורה נבוכים' ח"א פ"ב). מאז, לא ברור האם מה שנעים הוא גם נכון, האם היפה הוא גם צודק, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב מבחינה ערכית ומושגית, וממילא גם מְסֻפָּק, יש תמיד ספק מסוים האם המעשה שנעשה הוא באמת הנכון ביותר, שכן מלכתחילה לא ברור מהו הטוב. ערפול תודעתי כזה גורם לאדם שייפול שוב בחטא, ובכך הוא מגביר עוד יותר את הערבוב והספק.
משום כך, האדם עלול לחשוב שעל מנת להיות עובד אלוהים ולשוב בתשובה, עליו להתנכר לעצמו, לאישיותו ולתכונותיו, ולהעמיק רק בתורה – שניתנה בהתגלות אלוהית בהר סיני. אולם התורה לא באה כאלטרנטיבה להתגלות האלוהית שבתוכיות האדם, אלא כהשלמה עבורה. התורה מעוררת את הנשמה, את האלוהים הדובר בתוך האדם, ומדריכה אותו כיצד להתעלות ולגלות את נשמתו על פי תכונותיו ואישיותו הייחודית. אין מגמתה של התורה ליצור סטנדרטיזציה של כל האנשים, שכולם יהיו אותו הדבר. המצוות שוות אמנם לכולם, והתורה מנסחת את אותן שאיפות כלליות שראוי לכל אדם לאמץ; משום שלמרות ייחודיותו של כל אחד יש גם דמיון רב בין בני האדם. אולם פרטי הכוונות, המחשבות והתחושות שביחס לכל מצווה או חלק מן התורה – יכולים להיות שונים לחלוטין בין אדם לחברו. לא בכדִי השוו חז"ל את עם ישראל לאותיות התורה,[114] שכן כשם שאותיות מביעות רעיון בעל משמעות רק על ידי הרכבתן זו עם זו, כך ישראל משלימים זה את זה בקיום המצוות, כשכל אחד מקיים אותן לפי אישיותו הייחודית. לכן אדם צדיק הוא מיוחד מאוד במחשבותיו, תחושותיו ולעיתים גם בפרטי מעשיו – שכן הוא מודע מאוד לעצמו וחי על פי נשמתו ואישיותו הייחודית.
כשם שחטא נובע משכחת עצמו, כך ממילא גם הַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, הראשונה לכל התשובות, שורש התשובות, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ. שיאיר ויגלה את הדברים המוחשכים והנעלמים שבאישיותו. בניגוד לתפיסה מוטעית שקיימת במחשבה דתית פשטנית, שכאשר אדם רוצה לשוב בתשובה עליו להתנכר למסגרות חייו, לתכונותיו ולנטיותיו, לא להוציא אותן לאור – שכן הכל חסר ערך ורק מכסה ומסתיר את האמת. התפקידים החברתיים מוגדרים יחסית והצרכים הגופניים מוחשיים וברורים, כך שהרבה יותר קל לאדם להתבונן רק על הסביבה ולהסתגל לנורמות המוסריות המקובלות בה, מאשר להתבונן בנפשו, לנתח את עצמו וללמוד מה באמת מתאים לו וטוב עבורו, מהם כישוריו ומעלותיו, במה הוא חלש וממה הוא סולד. הדבר מצריך כנות וטהרה נפשית, העמקה ומאמץ. אולם רק על ידי שיבה אל עצמו אדם יכול לשוב אל האלוהים. ללא עצמיותו לא נותר דבר לאדם, שכן כל השאר חיצוני לו, לא מחובר אליו.
"לית מחשבה תפיסה בך כלל" (הקדמת תיקוני זהר), אין מחשבה שיכולה לתפוס את האלוהים. אך אלוהים מתגלה בתוך האדם, ועל כן על מנת לשוב אל האלוהים האדם צריך להכיר את עצמו, וכך יוכל לפעול על פי התורה המדריכה אותו כיצד לגלות את עצמיותו. אם לא יתן את דעתו על אישיותו הייחודית, גם אם ילמד תורה בשקידה עצומה היא לא תחייה אותו – משום שהיא לא תתאים לו, כפי שהזהירו חז"ל: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה־זרה יט, א). דווקא מתוך לימוד תורה שחביב על האדם ומתאים לאישיותו, הוא יכול לשוב אל עצמו וכך לזכות בקרבת ה'.
אדם צריך להעמיק בשיבה אל עצמו – אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. שורש הנשמה הוא מושג שנזכר בדברי המקובלים.[115] היו מהם שניסו לגלות אותו לאנשים שונים, לספר להם מהו הדבר העיקרי המונח ביסוד יצירתם, על מנת שכך יגלו מהי תכליתם בעולם. לא ניתן לגלות את שורש הנשמה, את עצמיות האדם (עי' אוה"ק ח"ג עמ' קיט), אך ראוי לכל הפחות לשאוף לכך ולהשתדל לגלות מהם הדברים העצמיים ביותר לאדם, מה מחייה אותו, ולהתנהל בחיים על פי זאת. אחד הקריטריונים שניתן לאמץ על מנת לגלות את שורש הנשמה, הוא מדת היסודיוּת של חלקים בנפש. תכונה מסוימת, נטייה או חיבה לתחום כלשהו שקיימת באדם לאורך חייו, הן בצעירותו והן בבגרותו – היא כנראה יותר עצמית לו, ולכן שייכת לשורש נשמתו. יכולים להיות לבושים שונים לאותה תכונה, ביטויים שמשתנים עם הגיל, הזמן והמקום, אך אם נותר גרעין אחד לכל אותם הלבושים, כנראה שיש בו משהו עמוק שניתן ללמוד דרכו על שורש הנשמה.
מתוך החתירה לגילוי העצמיות, שורש הנשמה, זוכים לשוב אל נשמת ההוויה כולה: מִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלוֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת. אלוהים מתואר כנשמת ההוויה, עצמיותה ושורשה. לכן כאשר אדם שב אל שורש נשמתו, הוא מתקרב למקורו – שב לאלוהים. על הפסוק: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז), המתאר את יצירת האדם, אומרים המקובלים: "מאן דנפח – מתוכיה נפח" ('תניא' פ"ב).[116] אלוהים שנפח נשמה באדם – מתוך עצמו הוא נפח. לכן משמעות השם "אלוהים", היא: "בעל הכוחות כולם" (רמב"ן בראשית א), מקור כל הכוחות ונשמתם. "אלוהים" נושא אחדות וריבוי גם יחד – אלוהים, בלשון רבים, הוא אחד – אחדות שאינה נתפסת בעצמה, אך מתגלה בכל הכוחות הרבים שנבראו.
מתוך השיבה אל עצמו והשיבה לאלוהים שנעשית בדרך זו, האדם יֵלֵךְ וְיִצְעַד הָלְאָה מַעְלָה מַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה. קדושה היא נבדלוּת, ייחודיות – בתשובה האדם מתעלה מתוך הבנה ובירור מתמיד מה מתאים לנשמתו, מה חשוב יותר וכיצד יש להתנהל במציאות כראוי. ומכיוון שהאדם מקפיד לשמור על מקוריותו, שלא יזדייף אלא יהיה נאמן לעצמיותו, אותה צעידה נעשית גם בְּטָהֳרָה, שמירה שהקדושה לא תיפגם מטומאות של חיקויים ושיעבוד לגורמים חיצוניים. כך יוצאים ממבוכת הערבוביה ההכרתית אליה נכנס האדם כאשר הסיח את דעתו מעצמו. בניגוד למציאות הסטטית של הסחת הדעת מעצמו, בה הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק, כמאפיין קבוע של המציאות, התשובה מביאה את האדם להיות אקטיבי. הוא הולך וצועד מעלה ואינו דורך במקום – מתוך תפיסת המציאות כחומר גלם לבניין ושכלול, בהתאם לעצמיותו, לכישוריו ונטיות נשמתו.
וְדָבָר זֶה נוֹהֵג בֵּין בְּאִישׁ יְחִידִי, בֵּין בְּעַם שָׁלֵם, שכן גם לעם יש מאפיינים ייחודיים ונשמה משלו שעליו לבנות את מסגרות קיומו על פיהם, ולא לחקות עמים אחרים. בֵּין בְּכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, השונה באופן מהותי משאר יצורי ההוויה; האדם נברא בצלם אלוהים ועליו לפתח אותו, לנהוג על פיו באופן מוסרי ולקיים את שבע מצוות בני נוח לכל הפחות – להיזהר שלא לרדת למדרגת בהמה בכך שישליט על עצמו מאפיינים של עולם החי. בֵּין בְּתִקּוּן כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁקִּלְקוּלָהּ בָּא תָּמִיד מִמַּה שֶּׁהִיא שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמָהּ. ישנם דברים שבשעת בריאתם היו טובים ומועילים, אך בשלב מסוים בהיסטוריה התקלקלו ואיבדו את מקומם. יצורים שונים, תכונות, מושגים, תופעות טבע, אנשים ומעשים. חלקם נשכחו במעמקי ההיסטוריה ומונחים אי־שם כאבן שאין לה הופכין, וחלקם אף נעשו למזיקים – חומרים רעילים או מקומות מסוכנים ואפלים. הפוטנציאל החיובי שבדברים אלה, הצד הטוב שיכול להיות בהם – אבד בתהום הנשייה. כל עוד ישנם דברים שעבור החלק המודע שבהוויה, האנושות, נראים כחסרי תועלת, מיותרים או מזיקים – זהו קלקול. התשובה על קלקול זה נעשית כאשר האנושות מחכימה יותר ויותר, ומגלה כיצד ניתן להפיק תועלת מאותם הדברים, או כיצד הם למעשה מיטיבים עבור המציאות. מקורו של הנפט, למשל, הוא הצטברות שרידים של יצורים ימיים במעמקי הים במשך מיליוני שנים, שצורתם השתנתה תחת לחץ אדיר וחום. כאשר מפיקים תועלת מן הנפט מתקנים את קלקול ה"שכחה" שהייתה ביחס לאותם יצורים. זהו היבט מסוים של תהליך 'העלאת הניצוצות' המתואר בדברי המקובלים – ישנה 'העלאת ניצוצות' בתחומים רוחניים, בגילוי תוכן ומשמעות שגנוזים בדברים שנראים סתמיים, וישנה 'העלאת ניצוצות' בתחומים מדעיים ותפקודיים. כך גם בתחום תכונות הנפש – אנשים עזי פנים שחיים בחברה שמרנית, למשל, לעיתים מפריעים וגורמים לכעס, זלזול או אפילו שנאה כלפיהם באותו מקום. בשלב מסוים האנושות צריכה לשוב על כך בתשובה, בכך שתגלה שאותה נועזוּת גם הביאה לברכה גדולה או יכולה להביא לתיקונים חשובים עבור החברה. פריצת גבולות בחוצפה שמזעזעת וכואבת, יכולה להתגלות כפריצת דרך ושינוי נפלא במציאות.
וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ד' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת לְקַבֵּץ אֶת נִדָּחֶיהָ, אם תהיה בהוויה מגמה של תשובה, תוך התעלמות מאותם דברים שנדחו מכל תועלת ושימוש או נעשו למזיקים, כך שניצוצות החיוּת האלוהיים שהתפזרו יישארו גנוזים בהם – הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ד' לַשָּׁוְא. בתשובה זו יש רצון חיובי לשאת את שם ה', לנשא ולרומם אותו על ידי התעלות בהוויה; אך בפועל זהו שווא וכזב, אמירה חלולה שאינה מביאה לדבר. כשהתפיסה היא שיש נתק בין התורה לבין הנשמה, בין המצוות לבין עצמיות ההוויה והאדם – לא יכולה להיות תשובה אמיתית, שכן קיום המצוות מתוך תפיסה כזו נעשה באופן חיצוני בלבד. עצמיות ההוויה והאדם היא גילוי אלוהי, תשובה מתוך התנכרות לאותו הגילוי תוך הזכרת שם ה' על ידי התורה בלבד איננה מועילה, וממילא זו הזכרת שם ה' לשווא.
עַל כֵּן רַק בָּאֱמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה אֶל עַצְמוֹ יָשׁוּב הָאָדָם וְהָעָם, הָעוֹלָם וְכָל הָעוֹלָמִים, הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, אֶל קוֹנָהּ, לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. לעומת המוות, שהוא שעבוד לגורם חיצוני שגם האדם החזק ביותר לא יכול לו: "וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָנָה" (תהלים צ, י). מי שזוכה לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים הוא זה שנעשה בן חורין מכל שעבוד, גם מן המוות, כאשר החיים מפכים מתוכו ואינם תלויים בגורמים חיצוניים – גם לא בגוף המוגבל לחוקי הטבע, שכיום לא מאפשרים לאדם חירות מן המוות. לכך זוכים בתשובה אמיתית, שיבה אל העצמיות שאינה מותנית בדעתם של אחרים. לעומת רמייה – לה יש גבולות ברורים, מידע שאסור שיתגלה לאחרים. וְזֶהוּ הָרָז שֶׁל אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, הוֹפָעַת נִשְׁמַת הָעוֹלָם, שֶׁבַּהֲאִירוֹ יָשׁוּב הָעוֹלָם לְשֹׁרֶשׁ הַהֲוָיָה, וְאוֹר ד' עָלָיו יִגָּלֶה. המשיח יגלה את עצמיות ההוויה, את נשמתו של כל אדם שכיום היא רָז, סוד שגנוז בעצמיות האדם, ולכן הוא אינו מזדהה בפשיטות עם התורה ועלול לתפוס אותה בטעות כעול חיצוני.[117] בעבר, חילוניים קראו לעצמם "חופשיים", משום שראו נתק בין התורה לבין העצמיות, וממילא עזיבת התורה עבורם הייתה יציאה לחופש במקום שעבוד לתורה. אולם חז"ל אומרים "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). לא מי שרק מקיים את התורה – שעלול לתפוס את התורה כעול חיצוני שמוטל עליו, וממילא הוא משועבד אליה; אלא מי שעוסק בה ומגלה משמעויות חדשות, אפשרויות שונות להתנהל במציאות וכך מפתח את עצמו על ידי התורה, משתכלל דרכה ומתעלה, מתוך הכרה נכונה שהתורה משלימה אותו ומתאימה לעצמיותו.
הנביאים מתארים כיצד באחרית הימים לימוד התורה יהיה שונה לגמרי מן האופן בו הוא מתקיים כיום: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה'" (ירמיהו לא, לג), משום שכל אחד יכיר את התורה בעצמו, דרך נשמתו. בגלל החטא, כיום נשמת האדם גנוזה בעומק אישיותו, ולכן עליו לבטל את גחמותיו הראשוניות וללמוד בענווה את התורה שמגלה לו את נשמתו. אך לעתיד לבוא אחדות התורה והנשמה תהיה גלויה ופשוטה, "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם". ביחס למלאכי השרת התורה נחשבת שעשוע (עי' אבות דרבי נתן לא, ג); אדם משתעשע כאשר הוא בן חורין, ויכול לשחק במה שמונח לפניו כרצונו. כמו מִשחק קוביות של פעוט, שהוא בונה בהן מבנים שונים כיד הדמיון הטובה עליו. כך היא התורה במצב האידאלי של אחרית הימים – מה שמאפשר לאדם לבטא את דמיונו ויצירתיותו, באופן משוחרר ומענג, כאשר הוא מזהה את התורה עם עצמיותו. אדם צריך להיות ברמה המתאימה לכך, מתוך טהרה מכל פניוֹת של יצרים רעים, אחרת זהו גילוי פנים בתורה שלא כהלכה. זוהי עבודה רוחנית ונפשית קשה, אך לשם צריך לשאוף.
וּמִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת יִשְׁאַב הָאָדָם אֶת חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בַּאֲמִתָּהּ. ניתן לחיות חיי חול ללא התשובה באמתה, כאשר אדם אינו קדוש ומיוחד, אלא מחקה דברים חיצוניים לו. זוהי התקיימות גופנית, מינימלית, של שעבוד לחוקים חיצוניים לאדם. חיי חול נוטים לטומאה, להסתרת הנשמה, שכן לאדם יש פיתויים שונים שמרחיקים אותו מעצמיותו. אך אם הוא נזהר שלא להתרחק מנשמתו, להיות טהור – הוא מאפשר לנשמה להופיע על חייו, וכך הוא זוכה לחַיֵּי הַקֹּדֶשׁ, כאשר החול מצטרף אל הקודש, על ידי התשובה באמתה, התשובה אל עצמו.
