כשאדם נותן את דעתו על הקשר שלו לאלוהים, מתבלטים שני צדדים בנפש, שהתשובה מבוססת עליהם: הכרה בחטא ותחושת הריחוק, מצד אחד, ומודעות לכך שתחושת הריחוק נגרמת דווקא בזכות הקשר העמוק לאלוהים, מצד שני. לכן זהו גם יסוד לשמחה והתעלות. אלמלא האדם היה יכול להתקרב לאלוהים, לא היה מרגיש שהוא התרחק ממנו. מכיוון שהוא מרגיש רחוק, זה עצמו סימן שהוא יכול להיות גם קרוב.
רַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה, הַשָּׁרוּי בָּאָדָם תָּמִיד, הוּא יְסוֹד כָּל הַמַּעֲלוֹת הַטּוֹבוֹת. אדם אינו יכול שלא להיות בתנועת נפש של תשובה. יש בו תחושה פנימית שהוא יכול וצריך להשתלם תמיד – מכל מצב בו הוא נמצא. גם אם לא ידוע לו על חטא מסוים שכשל בו, קיימת בו נטייה להתעלות ללא גבול. זוהי תנועת הנפש שמביאה לכל שינוי לטובה. על כן, הַמַּחֲשָׁבָה הָעַצְבָּנִית, המחשבה שנובעת מתוך עצביו של האדם, תחושות שמעוררות אותו לכך שהוא התרחק מאלוהים בגלל מעשיו או מחשבותיו, שֶׁבָּאָה מִתּוֹךְ הַקֶּשֶׁר אֶל עֹמֶק הַתְּשׁוּבָה, אל אותה תנועת נפש תמידית להתעלות, הִיא מְקוֹר הַשִּׂמְחָה, משום שהיא מגלה לאדם שמיסודו, במצבו התקין – הוא קרוב לאלוהים; ואילו החטא והריחוק הם מעידה שאיננה טבעית. כעת לא נותר לו אלא לשוב לטבעו המקורי של קרבת אלוהים.
הַתְּכוּנָה הַיְסוֹדִית שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הִיא הַהַשְׁעָרָה בְּגֹדֶל הַשְּׁלֵמוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הָאֱלוֹהוּת. לאדם יש הַשְׁעָרָה, תחושה אינטואיטיבית מסוימת, על גֹדֶל הַשְּׁלֵמוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הָאֱלוֹהוּת, שהיא מעבר לכל שלמות השייכת להגדרות שאדם יכול להשיג בהכרתו הפשוטה; שלמות אינסופית שכוללת בה את כל המעלות באופן פלאי, בלי שתהיה מעלה כלשהי שתחסר משלמות זו – אפילו התכונה ההופכית לה לכאורה, ההשתלמות.[112] באופן שאינו לגמרי מודע, אדם משווה את עצמו לאותה שלמות עליונה שהוא משער, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָעֲווֹנוֹת בּוֹלְטִים הַרְבֵּה מְאֹד, משום שביחס לשלמות העליונה הוא תמיד ימצא בעצמו חסרונות, כישלונות ומומים. אם היה משווה את עצמו לאדם אחר, היה יכול להישאר שליו ושלם עם עצמו; אם היה משווה את עצמו לאנשים מיוחדים בכישרונותיהם ומעלותיהם, כבר היה חש אי־נוחות מסוימת; אך האדם משווה את עצמו לאלוהות האינסופית, וזה באופן תמידי לא נותן לו מנוחה. נוצרת בו אותה הַמַּחֲשָׁבָה הָעַצְבָּנִית, תזזיתיות וחוסר מנוחה מתוך תחושתו שהוא אינו שלם דיו, שכן הוא לא רוצה להשתוות לשום ברייה ותופעה מוגבלת, אלא למקור הכל, שאין קץ לגדולתו. זוהי הַתְּכוּנָה הַיְסוֹדִית שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, אימוץ קנה המידה האינסופי. לכן עומק התשובה אינו תופעה חולפת אלא עניין מתמיד, שכן כדי להשתוות לשלמות העליונה אדם צריך כל הזמן להשתלם. וכדברי הפסוק: "שַׁתָּ עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ, עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ" (תהלים צ, ח). אם תשים את עוונותינו לנגדך, או את עלומינו – מה שנעלם ומוסתר, כמו ימי העלומים שמסתירים את האישיות הבשלה, הבוגרת; לעומת מאור פניך הגדול – יתגלו כל מומינו שהיינו רוצים להסתיר.
וְכֵיוָן שֶׁמַּרְגִּישִׁים, שֶׁהַהַרְגָּשָׁה שֶׁל הַחֵטְא בְּכָל אֹפֶן בָּאָה הִיא מִתּוֹךְ הַהַבְהָקָה הָאֱלוֹהִית עַל הַנְּשָׁמָה, מִתְמַלְּאִים מִזֶּה הָרַעְיוֹן עַצְמוֹ גִּיל וְגֹדֶל אֵין סוֹף. עצם היכולת לעשות את ההשוואה לשלמות האלוהית, להתייחס אליה ולא לברייה פחותה ממנה – מלמדת שיש באדם עצמו, החסר והשפל, משהו מאותה שלמות עליונה. לכן הוא מתמלא גִּיל וְגֹדֶל אֵין סוֹף, שכן מתגלה לו שגם בו קיים ניצוץ מן האינסוף האלוהי ויכולת להתעלות לאין קץ, לבקוע את כל הגבולות הסופיים, למרות כל קטנותו ופגמיו – אחרת לא היה שייך להשוותו לשלמות האלוהית. וְחֶדְוַת הַשִּׂמְחָה הָאֲצִילִית הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת. ארבעה עולמות רוחניים מתוארים בדברי המקובלים, עולם ה'אצילות' הוא העליון בהם; הוא נמצא "אצל" המקור האלוהי. בפועל, אנו חווים את עולם ה'עשייה' הנמוך מכולם – את החומר ומה שניתן לקלוט בחושים האנושיים, אולם בזמנים מסוימים, כמו בהתעוררות לתשובה שבאה מתוך השוואה לשלמות האלוהית, מתגלה לאדם שאינו שייך רק לעולם ה'עשיה', הנמוך, אלא גם לעולם ה'אצילות' העליון, ואז שמחה אצילית – שמחה על החלק האצילי העליון שקיים בו, הולכת ומתגברת. יַחַד עִם דַּכְאוּת הַלֵּב שֶׁל לְבוּשׁ הַנֶּפֶשׁ, הָעוֹמֶדֶת בְּדַרְגַּת הַתְּשׁוּבָה. לנפש יש לבושים שונים בהם היא מתעטפת על מנת להתמודד עם אתגרי החיים – מידות ומעשים. לא פעם אדם טועה בבחירת הלבוש לנפשו, ובוחר לבוש שאינו מתאים – חוטא בשגגה או בזדון. זה מדכא את הנפש, משפיל אותה. כאשר מגלה האדם בזכות ההשוואה לשלמות האלוהית שלבושי הנפש שבחר אינם מתאימים לה, שמחתו האצילית נמהלת בצער ובושה על שבחר בלבוש לא מתאים. בתוך אותו המנעד שבין הנקודה האצילית שבנפש לבין לבושיה השונים, מתחוללת התנועה הפנימית של התשובה. גם כאשר אדם בוחר בלבוש טוב לנפשו, פעמים רבות הוא מגלה את חלקיותו, את הפוטנציאל הגדול שהיה במעשהו שאותו לא מיצה – ואז מתחדש בו תהליך התשובה והניסיון לבטא בלבושי הנפש יותר ויותר את הנקודה האצילית שבו.
ההשוואה לשלמות האלוהית מתוך הכרה בניצוץ האלוהי הקיים באדם, יוצרת תחושת גֹדֶל אֵין סוֹף, יכולת צמיחה בלי גבול. בתרבות האנושית נוצרו אינספור טקסים ופולחנים סביב המוות, וניסיונות שונים ומשונים להבין את פשרו ומה יש אחריו – משום שלאדם יש תחושה חזקה שהמוות אינו סוף מוחלט. זה מעיד על כך שהאדם לא שלם עם המוות, ולכן רעיון המוות כל כך מעציב אותו. זהו גבול חיצוני להתפתחות שצריכה להיות ללא גבולות. הנביאים חזו מציאות עתידית אידאלית שלא יהיה בה מוות, והרב קוק מבאר שאכן המוות אינו אמיתי, אינו טבעי ואינו מתאים לאדם.[113] רק מבחינה פיזית תהליכי הצמיחה נעשים יותר איטיים לקראת המוות ומערכות הגוף מתבלות, אך מבחינה נפשית זה לא כך. אנשים מבוגרים אומרים לפעמים שיש להם נפש צעירה שכלואה בגוף זקן, ובכך מבטאים את חוסר ההתאמה בין תופעת המוות לבין נפש האדם. המוות הוא גזירה שנגזרה בעקבות חטא האדם הראשון, וממילא חלק מרכזי ברעיון התשובה הוא ביטול המוות והתהליכים הגופניים שמביאים אליו – מתוך תיקון החטא.
הַתְּשׁוּבָה, לְפִי זֶה, מְבִיאָה לִידֵי גְּאֻלָּה בִּפְרָטִיּוּת. "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, יג). לאדם יש דאגות, סקרנות ושאיפות, הרבה מעבר למה שיש בידו בפועל. הוא לעולם אינו מסתפק במה שיש לו. זהו מאפיין אנושי דומיננטי. לכן כל התקדמות בתחום מסוים בחיי האדם אינה גדורה בו בלבד, וכל תשובה אינה מסתכמת רק בתחום בו אדם תיקן את עצמו והתעלה – אלא מקדמת גם את תיקון העולם, את תשובת ההוויה בכללה, הגאולה. מִתּוֹךְ הַבְּהִירוּת הָאֱלוֹהִית, שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ, נִגְאָל הָאָדָם מִכָּל שִׁעְבּוּד שֶׁל הַכֹּחוֹת הַזָּרִים הַשּׁוֹלְטִים עָלָיו. גאולה היא המושג ההופכי לעבדות. האדם המודע לעוונותיו מודע לכך שהוא נשלט בידי כוחות זרים – קוצר ראות, תאוות או טיפשות. לפני שהיה מודע לעוונות, היה כמו שרוי בעלטה, לא הבחין בשעבודו לכוחות הזרים ששולטים עליו. לכן כאשר הוא מצליח לתקן משהו ומתגברת בו הַבְּהִירוּת הָאֱלוֹהִית, הקרבה לשלימות האלוהית, הוא נגאל מן השעבוד לכוחות הזרים ומתקרב לחירות המלאה שיש בקרבת ה'. בחזון הנביא על אחרית הימים, גם השעבוד הכי עדין, מפרה וחיובי – תהליך הלמידה שמתרחש בין מורה לתלמיד – יתקיים בין אדם לעצמו, כך שיהיה ללא כל שמץ של שעבוד: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, לג).
וְהַכְּלָל כֻּלּוֹ, בִּהְיוֹתוֹ מוּכָן לְהַרְגִּישׁ אֶת רַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה, כאשר התקווה הריאלית לתיקון המציאות נשמעת ברבים, גם אם לא מתוך כוונות לעשייה ממשית, אלא כרעיון נכסף שאם מישהו יעסוק בו באופן מעשי – יצטרפו אליו; מִיָּד הוּא נִגְאָל, מִתּוֹךְ בְּהִיקוּת הָאוֹרָה הָאֱלוֹהִית הַשּׁוֹפַעַת עָלָיו, יַחַד עִם הָרַעְיוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּבָה. כדברי חז"ל: "גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, שנאמר: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ; 'מהם' לא נאמר, אלא מִמֶּנּוּ" (יומא פו, ב). יש קשר והשפעה מן היחיד הפעיל לכלל הסביל, הן באופן מעשי – כאשר הוא מהווה דוגמא ומופת ומשפיע על כל רואיו והשומעים על תשובתו, והן באופן רוחני, בגלל הקשר העמוק שקיים בין היחיד והכלל. אנשי המופת בכל הדורות שעשו תשובה גדולה של תיקון לעולם, היו יחידים מיוחדים, אך השפיעו על הכלל כולו במעשיהם או אף בתהליכים הנפשיים שעשו. לכן לאדם יש אחריות על הכלל כולו, תשובתו תשפיע על גורל הכלל כולו.
