ישנה חשיבות רבה לעצם ההכרה בעוונות, גם כאשר לא יכולים לתקן אותם באופן ממשי. זהו פתח והתקרבות לתשובה השלמה, גם אם בפועל אין למודעות זו כל השלכה על המציאות מבחינה מעשית. בסופו של דבר, ההכרה בעוונות מביאה גם לתיקונם הממשי.
כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהָאָדָם מַכִּיר אֶת עֲווֹנוֹתָיו, הַבְּהִירוּת שֶׁל אוֹר הַתְּשׁוּבָה זוֹרַחַת עַל נִשְׁמָתוֹ. האדם עוד לא התחיל בפועל בתהליך של תשובה, אך הוא כבר מרגיש במועקה מסוימת על כך שיש לו עוונות. עוון הוא מלשון עיוות – האדם שם לב שתנועתו התעוותה והוא סטה מדרך הישר, אף שאינו יודע מהי בדיוק אותה הדרך ואפילו אינו רוצה כעת לשוב אליה, אך ההכרה במצבו השלילי מפריעה לו. אם קודם מעשיו היו נראים זהים בעיניו, הטובים כמו גם הרעים – כעת הוא מבחין ביניהם, והוא כבר מתרחק מן העוונות בתודעתו, אף אם לא במעשיו. זוהי הכרה חיונית, שכן בזכותה נוצר מפנה בחייו. נעור אצלו זיק של חיפוש אחר מציאות טובה וישרה יותר. אַף עַל פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה עֲדַיִן לֹא זָכָה לִקְבִיעוּת הַתְּשׁוּבָה בִּלְבָבוֹ וּבִרְצוֹנוֹ, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי אוֹרָהּ חוֹפֶפֶת וּמְרַחֶפֶת עָלָיו – אמנם עוד לא בתוכו, אך כבר מעליו, מאירה ומיישרת אותו, ובכך כְּבָר הִיא פּוֹעֶלֶת לִבְרֹאת אוֹתוֹ בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הוא מתחיל להיברא מחדש מתוך חורבות מציאותו השלילית הקודמת, בעצם זה שהוא מכיר בכך שהיא שלילית. תהליך בניין המציאות החדשה, החיובית, עוד לא התחיל; אך המודעוּת הנכונה כבר החריבה מעט מן המציאות השלילית. חז"ל מתארים דו־שיח שהתרחש בחלומו של רב אשי, בינו לבין מנשה מלך יהודה, שחטא בעוונות החמורים ביותר. מנשה טען כלפי רב אשי שאילו הוא היה חי בדורו, היה מרים את שולי גלימתו על מנת לרוץ מהר יותר לקראת החטא (סנהדרין קב, ב). מנשה עצמו לא הגביה את שולי גלימתו – כאילו קיווה שיסתבך בגלימה, ימעד ויתעכב מלחטוא. הוא לא הצליח לעצור בעד יצרו הרע, אך גם האפשרות שנתן לעצמו להימנע מן החטא – היא פתח לתשובה שלמה.
וַאֲפִלּוּ אוֹתָם הַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה, כפי שמפרט הרמב"ם בהלכות תשובה (ראו לעיל יד, ג) – עוונות הגורמים לפגיעה עמוקה בנפש, שקשה להשתחרר ממנה. לעיתים הדבר מעורב בתכונות האופי היסודיות של האדם או בהנאה חזקה שהוא התמכר אליה, בסיפוק של תחושת שליטה וחירות שקשה מאוד להיפרד ממנו. משום כך הנטייה האנושית היא לנסות להדחיק, להתעלם מכתמים קשים אלה שנדמה שלא ניתן להסירם. וגם כאשר אדם מכיר בהם, בנוגע לעוונות אלה נדמה שאין משמעות להכרה כל עוד אין גם תיקון ממשי, שכן האפשרות שמתוך ההכרה בהם, האדם יגיע גם לתיקונם ולתשובה שלמה – נראית חסרת סיכוי. אולם הרב קוק אומר שגם בעוונות אלה חשובה העמקה במודעות אליהם, שכן כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהָאָדָם מַכִּיר אוֹתָם, וְאֵינוֹ מַעֲלִים אֶת עֵינָיו מִמְּצִיאוּתָם, נַעֲשֶׂה הָעִכּוּב שֶׁלָּהֶם פָּחוּת מִכֹּחוֹ. אם יבין האדם את שורש העוון, יוכל לנסות להמיר את המשיכה אליו בפעולה נכונה. אדם שהתנהג באלימות כלפי הזולת למשל, אם יעמיק את הכרתו בעוון ויגלה שנהג כך מתוך תשוקה בתחושת שליטה – מעתה יוכל למצוא דרכים אחרות לממש את התשוקה בשליטה, כמו שליטה עצמית או שליטה בדברים אחרים שראוי באמת לשלוט בהם, וכך בסופו של דבר יתקן את העוון. באופן זה עיכוב התשובה של העוונות נעשה פָּחוּת מִכֹּחוֹ. כוחו של העיכוב פוחת בזכות העמקת המודעות לעוונות, משום שמתגלה לאדם כיצד יוכל לתקנם. וניתן גם להסביר שמדובר בכוחו של האדם – העיכוב מתקטן ונעשה פחוּת מכוחו של האדם. וְאַרְסִיּוּתוֹ מִתְקַטֶּנֶת – ארסיות העיכוב, כאשר מתגלה שהתשובה אינה בלתי אפשרית כפי שהיה נדמה בתחילה. עוד ניתן לומר, שמדובר על הארסיות שיצר האדם בעצמו על ידי העוון, שמתקטנת – האדם נעשה טוב יותר כאשר הוא מתחיל בתהליך התשובה.
וּמִתּוֹךְ כָּךְ אוֹר הַתְּשׁוּבָה מַתְחִיל לִהְיוֹת זוֹרֵחַ עָלָיו, וּקְדֻשַּׁת הַשִּׂמְחָה הָעֶלְיוֹנָה כְּבָר מִתְלַבֶּשֶׁת בְּעַצְמִיּוּת נִשְׁמָתוֹ. אם בטרם החל להעמיק בהכרתו בעוונותיו, בהירות אור התשובה רק הייתה חופפת עליו, כעת היא כבר חודרת לפנימיותו. אישיותו משתנה. משום כך המודעות לעוונות כבר לא יוצרת בו רק צער על חורבן מציאותו הקודמת, אלא גם שמחה של בניין מחודש. עוון הוא התנכרות של האדם לעצמיותו: הוא מתאווה לחטא בגלל המחשבה שבכך יזכה באושר – בין אם זה ניצול של הזולת, בעוונות שבין אדם לחברו; ובין אם זה ניצול של העולם בדרך שאינה ראויה, בעוונות שבין אדם למקום. וכאשר הוא מתחיל בתהליך התשובה, מתגלה בו קְדֻשַּׁת הַשִּׂמְחָה הָעֶלְיוֹנָה, שמחה שהיא עצמית וייחודית לו, ואינה תלויה בגורמים חיצוניים, ועל כן היא עליונה ויציבה (עי' אוה"ק ח"ג עמ' קה). וּשְׁעָרִים סְגוּרִים הוֹלְכִים וְנִפְתָּחִים לְפָנָיו, שערי התשובה, שקודם היו סגורים בגלל כוחו החזק של העיכוב, וְסוֹף כָּל סוֹף יָבֹא לְמִדָּה עֶלְיוֹנָה כָּזוֹ, שֶׁכָּל הַהֲדוּרִים יִתְיַשְּׁרוּ, "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיהו מ, ד). כל אותם העוונות המעכבים, בין אם מדובר בגֶּיא – תהום עמוק, פאסיביות והימנעות מן התיקון הראוי, ובין אם מדובר בהַר וְגִבְעָה או רְכָסִים – הרים שמבטאים את קושי ההתגברות על העוון – כל זה הולך ומתיישר, והֶעָקֹב, הדרך המעוותת, נעשית לְמִישׁוֹר ובִקְעָה, דרך ישרה ונוחה. כל זה תלוי בעבודת ההכרה, העמקת המודעות שמביאה את האדם לתשובה שלמה.
