ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה

טו – יְסוֹדוֹת הַתְּשׁוּבָה לַפְּרָט וְלַכְּלָל, פסקה ה.

עיקרו של תהליך התשובה נעשה בין אדם לעצמו. אדם צריך לבקר את עצמו באופן אובייקטיבי כמה שניתן, להיות שופט צדק ולהוציא לפועל את פסק הדין לאמִתו. ועם זאת, מכיוון שאדם צריך להיטיב לבריות, ואם הבריות מחשיבות אותו לאישיות נעלה יש לו יותר עוצמה לפעול לטובתן – אל לו לזלזל או להתעלם מדברי השבח, אלא מתוך ענווה למצוא בזהירות ובגבורה את היחס הראוי אליהם, וכך להשתמש בהם לטובה.

חֲשִׁיבוּת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הָאָדָם בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַחֲלִישׁ אֶת הַדַּעַת מִפְּנֵי הַתְּבִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל עַצְמוֹ. אפשר לחלק את האדם לשני חלקים שונים: האחד – הוא־עצמו, והשני – מה שהוא חושב שהוא צריך להיות. אדם מוסרי מבקר את עצמו, תובע מעצמו להתנהל באופן טוב יותר, אולם החברה מעוניינת בסוג מסוים של התנהגות שאינו תמיד תואם את תביעותיו של האדם מעצמו. יכול להיות אדם שעומד בדרישותיה של החברה באופן מופתי ולכן נחשב בעיני הבריות כטהור וקדוש, אך הוא עצמו יודע שאינו כך, שהוא יכול וצריך להיות הרבה יותר מדַרגתו הרוחנית והמוסרית בהווה.[107] העובדה שאנשים מרוצים ממנו אינה צריכה לשנות את מאמציו ועבודתו הרוחנית בתיקון נפשו ותיקון העולם, את תביעותיו מעצמו, שֶׁהֵן הֵנָּה יְסוֹדוֹת הַתְּשׁוּבָה, הַמְבִיאָה לְכָל הַהִתְעַלּוּת, הַמּוֹשִׁיעָה אֶת הַיָּחִיד וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. תשובה אמיתית מצריכה עמידה של האדם מול עצמו בכנות, ולא מספיק עבור כך רק לבדוק מה הבריות אומרות עליו. תשובתו של אדם מסוים יכולה להכריע את דינו של כל העולם לטובה: "שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות; עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (קידושין מ, ב). זהו לא רק עניין חשבוני של סך עבירות מול סך של מצוות. אדם ששב בתשובה פותח פתח של תקווה לעולם כולו – הוא מראה בעצמו שזה אפשרי, ומשמש כדמות מופת עבור הרבים שבזכותו נאזרים באומץ וגבורה ושבים גם הם בתשובה. לכן אמרו חז"ל: "גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" (יומא פו, ב).

אָמְנָם צְרִיכָה הִיא הַחֲשִׁיבוּת הַזֹּאת לְעוֹרֵר אֶת תְּכוּנַת הָעֲנָוָה בְּכָל מִלּוּאָהּ. גאוותן מביט בבוז על זולתו – גם על האנשים המשבחים אותו, שבעיניו הם פחות חכמים ממנו, ומתעלם מהם. ואילו לענוותן ישנה נכונות להקשיב ולהתחשב בדברי הזולת, להיות רגיש ולהבין את הבריות. לכן כאשר אומרים עליו שהוא איש חשוב, צדיק או שאר דברי שבח – עליו לבחון את הדברים ברצינות ולא לזלזל בהם, לבחון מדוע הבריות אומרות עליו את דברי השבח, האם דברים אלו שקיימים בו חסרים להן, והאם הוא יכול להרחיב את כישוריו ולנצל אותם באופן שייטיב יותר לבריות. זו ענווה גדולה, שֶׁהַהִתְעַמְּקוּת בְּשָׁרְשָׁהּ מְבִיאָה הִיא אֶת הָעֲטָרָה שֶׁל הַחָכְמָה כֻּלָּהּ. כדברי חז"ל, שהרצי"ה קוק ציטט בהערתו על הפסקה: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה – עשתה ענווה עקב לסולייתה" (ירושלמי שבת פרק א' הלכה ג'). שורש הענווה, הנמשל לסוליית המנעל שבתחתית האדם – הוא הדבר הנעלה ביותר בחכמה, העטרה שלה. אדם שאינו רק מתנהג בענוותנות חיצונית אלא מתוך רצון להיטיב עם הבריות חותר להגיע לשורש הענווה, לקשר המהותי המאחד בינו לבין הזולת – ממילא מבטל מעצמו כל התנשאות, ומאזין בקשב רב גם לדברי השבח שנאמרים עליו, ואז הוא זוכה לפַתֵּח חכמה מופלאה של חיבור עם הבריות שתסייע לו להבין אותן במצבים אחרים ולסייע להן. עטרה היא כתר, יכול להיות אדם שראוי להיות מלך ומנהיג גדול מצד תכונותיו וכישרונותיו, אבל אין לו כתר, בפועל הוא אינו מלך, מפני שחסרים לו ענווה ויחס נכון לזולת. רק אם יֵדע כיצד לממש את תכונותיו המנהיגותיות באופן נכון – להקשיב לבריות בענווה, להתחשב בהן ולהחשיב אותן – יזכה לעטרה, לכתר המלכות בפועל ולהארת המציאות על ידי כישרונותיו.

וְלִשְׁמִירַת הָעֲנָוָה, לְחִדּוּרָהּ בְּכָל מַחֲבוֹאֵי הַנְּשָׁמָה, תְּכוּנַת הַגְּבוּרָה דְּרוּשָׁה הִיא. אדם שמחליט לקנות את מידת הענווה עלול להסתפק בהתנהגות חיצונית שנראית כענווה, בנימוסים ובעדינות מסוימת שלדעתו מאפיינים אדם עניו. אולם האמת היא כמובן שענווה איננה רק עניין של התנהגות, אלא תפיסת מציאות, תודעה ונכונות אמיתית להיות קשוב לזולת ולהעריך אותו. על מנת שהענווה לא תישאר כהתנהגות בלבד וכך תתמוסס תוך זמן קצר – יש להחדיר אותה בְּכָל מַחֲבוֹאֵי הַנְּשָׁמָה, בכל מלא יסוד האישיות. לשם כך נצרכת גבורה של כנות עמוקה ויכולת לערוך דין וחשבון מלא עם עצמו, תוך כבישת יצר הגאווה – "איזהו גיבור, הכובש את יצרו" (אבות ד, א). עבודתו הנפשית של האדם עם עצמו היא עיקרה של הגבורה. לעיתים זה מאוד קשה, כאשר מדובר באדם מוכשר מאוד שלכאורה יש לו במה להתגאות; אלא שגם הוא כמובן צריך לעשות את אותה עבודה נפשית חיונית, על מנת להיטיב לזולת באופן עמוק. הגבורה כאן היא גם הדיוק העדין שנצרך בעבודת הענווה: הקשבה לזולת והחשבתו אינן כניעה בפניו, יכול להיות שבאמת הזולת טועה ופחות חכם ויש לברור את דבריו באופן זהיר ולהבחין מה נכון בהם ובמה יש טעות. אכפתיות מהזולת איננה שעבוד לו, שכן בנוסף להקשבה לזולת יש ערכים נוספים רבים שלכולם יש לתת את המקום הראוי להם. לכן נצרכת גבורה גדולה מתוך מחשבה מעמיקה, כיצד להתנהל בענוותנות באופן המדויק ביותר.

וְהֶהָדָר הַחִיצוֹנִי הַבָּא מִתּוֹךְ הַחֶבְרָה, הופעתו היפה של האדם בעיני הבריות, דברי השבח שנאמרים לו, הֲרֵי הוּא מְחַזֵּק אֶת הַיְסוֹד שֶׁל הַגְּבוּרָה, שֶׁיּוּכַל לָצֵאת בִּבְהִירוּת צַחְצַחִיּוּתוֹ אַחֲרֵי שֶׁמִּזְדַּקֵּק מִתּוֹךְ הַזֻּהֲמָא שֶׁל הַגַּאֲוָה. כאשר אדם ענוותן מספיק ועל כן קשוב לזולת ומחשיב את דברי השבח שלו, הדבר באמת מחזק את הדימוי העצמי שלו, את בטחונו ושמחתו, כך שהוא יכול – אם ישמור כראוי על מידת הענווה – להשתמש בדברי השבח על מנת להפיק את המרב מעצמו ומן העולם, וכך להיטיב לבריות יותר ויותר. כך ניתן להבין את תפקידה החשוב של הגאווה, שאמנם כאשר היא מופרזת ויוצאת מן המקום הראוי לה, הרי שהיא מתועבת, כפי שמצטט כאן הרצי"ה בהערתו: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה). ואילו כאשר אדם מצליח לזקק את הטוב שבגאווה לאחר שרכש את מידת הענווה, מעט הגאווה שנותרת בו מסייעת לו להיות יציב ונינוח, כך שיש לו מספיק עוז ובטחון נפשי להיטיב לעולם ללא חולשה ופחד.[108]

[107] נדמה שבפסקה זו הרב קוק מתייחס גם לעצמו. בעיני רבים הוא היה נחשב לצדיק עליון, אך בתוך נפשו תבע מעצמו להיות הרבה מעבר למה שהיה בפועל, כך שאולי לא היה יכול לראות את עצמו כצדיק כפי שראו אותו הבריות.

[108] סוטה ה, א: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית"; וברש"י שם: "צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן