הרב קוק מתאר כאן מצב נפשי מיוחד, שלא קורה לכל אדם: שֶׁהַלֵּב דּוֹחֵק תָּמִיד מִפְּנֵי עָגְמַת־נֶפֶשׁ, בְּלֹא טַעַם וְסִבָּה. זו יכולה להיות אפילו הרגשה פיזית, אדם מרגיש שלבו דופק בחזקה, כאילו רוצה לצאת מבית החזה – אך לא בגלל התרגשות או מאמץ גופני, אלא מרוב תוגה שהיא לכאורה חסרת פשר. הכל נראה בסדר, אין בעיה מסוימת, ובכל זאת האדם מרגיש עגמומיות קשה. במצב כזה, אנשים רבים מנסים להשיב את המצב לקדמותו ואת פעולת הלב לסדרה על ידי הסחת הדעת לעניינים אחרים. הרב קוק מציג זווית אחרת להתבונן על הבעיה על מנת לפתור אותה: וְזֶה בָּא מִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהָאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל זִיו הַשְּׁכִינָה מִתְגַּלֶּה בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ בְּצוּרָה מְכֻוֶּצֶת מְאֹד. הגורם לעוגמת הנפש הוא פער מסוים שקיים בין התנהלות האדם באופן חיצוני, שהיא אמנם תקינה, מוסרית ונאה, לבין דרישות הנפש שלו. כמוסה בו שאיפה עמוקה שהוא מדחיק באופן בלתי מודע כמעט, או כישרון גדול שהוא לא מוציא לפועל, ועל כן החיים נעשים בעיניו אפרוריים ותפלים, התנהלותו נעשית באופן כמעט אוטומטי, עד אשר בשלב מסוים הדבר גורם גם לכאב. זהו הָאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל זִיו הַשְּׁכִינָה, מה שצריך לצאת אל הפועל ולהאיר את המציאות. השכינה, הנוכחות האלוהית השוכנת בארץ, צריכה להאיר את המרחב על ידי כישרונותיו ושאיפותיו של האדם, כמו קרני שמש שחודרים מבעד לחלון קטן ומתפשטים בכל חלל הבית – אך האדם אינו מאפשר לאור להתפשט כראוי לו, והוא מִתְגַּלֶּה בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ בְּצוּרָה מְכֻוֶּצֶת מְאֹד. אין ביטוי מעשי לאותו אור שקיים בתוכו, הוא מתכווץ ונכלא בנפש, ויוצר מועקה. זה יכול להיות כישרון אינטלקטואלי, מוסרי או אומנותי מיוחד, שתנאי החיים והסביבה אינם מאפשרים לו להתגלות.
מסופר על הרב ריינס,[104] שכבר בילדותו בלט בכישרונו והבנתו העמוקה. כשהיה כבן חמש־עשרה הגיע אורח לעיירה בה גדל, תלמיד חכם רחב אופקים שהיה גם בקי במתמטיקה, בשם אביגדור שטיין. שטיין גילה במהרה את כישרונותיו הייחודיים של הרב ריינס הצעיר, ולימד אותו את כללי ההיגיון הבסיסיים ויסודות המתמטיקה. בשביל הרב ריינס היה זה גילוי נפלא, עולם שלם נגלה לפניו בזכות המפגש עם שטיין, שחבריו ומוריו בעיירה לא היו יכולים לספק לו.[105] מאז מחשבתו הסתדרה בתבניות היגיון יציבות יותר, והוא יכול היה לפתח את שיטת ההיגיון שבבגרותו פרסם כדרך מיוחדת בפירוש התלמוד. זו דוגמא לכישרון שאדם לא כל כך מכיר בעצמו אם אין לו כלים מתאימים ואינטראקציה מסוימת עם הסביבה. עד שהרב ריינס זכה להיפגש עם אביגדור שטיין, זיו השכינה התגלה אצלו באופן מכווץ, מצומצם, ואם לא היה מגלה אותו, אולי היה מגיע לתחושת המועקה המתוארת כאן. פעמים רבות האדם אינו מכיר בכך שעליו לשוב בתשובה, שכן באופן שטחי התשובה מזוהה עם תיקון של עוונות ברורים, וכאן האדם לא חטא באופן רשמי, בטח לא באופן מודע. אלא שכמובן עיקר התשובה אינו רק תיקון של עיוות וכישלון, אלא מימוש השאיפה הפנימית, הפוטנציאל הגדול של האדם, שעל פי רוב הוא הרבה מעבר למה שהאדם מגלה בפועל.
וְצָרִיךְ לְהַזִּיל עַל נְקֻדָּה גַּרְעִינִית זוֹ פְּלָגִים גְּדוֹלִים מִמַּעְיַן הַדֵּעָה הָעֶלְיוֹנָה. כלומר, נצרכת מודעות לחוסר המימוש של הנקודה הגרעינית, הכישרון או השאיפה הכמוסים בנפש, ומתוך כך יש לגייס את הכלים ותחומי הדעת הנצרכים, על מנת שיתאפשר להוציא מן הכוח אל הפועל את הכישרון באופן מושכל. הַדֵּעָה הָעֶלְיוֹנָה אלו המושגים הגדולים, החזון והרעיונות הנעלים אודות משמעות הקיום והקשר לאלוהות, שמשפיעים על כל תחומי החיים באופן תבוני, מוסרי ורגשי. אין להסתפק בכלי המציאות השגרתית, אף שגם הם נצרכים כמובן – אלא להתעלות לאותם רבדים עליונים יותר, שירוממו את האדם ממושגי החיים הרגילים שלו ומציאותו השגרתית. כך הוא יוכל להצמיח את גרעין הכישרון הכמוס בנפשו.
כאן ניתן לראות מפתח להבנת האינטראקציה שצריכה להיות בין העצמיות, המקוריות הנפשית, לבין הלימודים, רכישת הידע החיצוני: הלימודים עלולים להחניק את המקוריות הנפשית, את אישיותו הייחודית של התלמיד, כאשר הם באים לרסן ולדחוק אותו, להגבילו לתוך הכלוב של תנאי המציאות הקיימת. זוהי תחושתו של תלמיד כאשר מורים לו שעליו לנהוג כמו כולם, ותו לא. אך זה לא נכון ולא מעשי, שכן כל אדם הוא עולם מלא וייחודי, ולכן איננו יכול ואיננו צריך להיות רק העתק של דגם אחר. "שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד, ה). כאשר התלמיד מתייחס ללימודים כהכוונה לקבל את מגבלות המציאות, הוא מכווץ עצמו לתוך מיטת סדום של מגבלות ואילוצים; התייחסות כזו היא הפך מגמתו של האדם, לממש את הפוטנציאל הייחודי הגנוז בו ולשכלל תמיד את המציאות, שבזכותו תהיה מפותחת וטובה יותר ממה שהיא הייתה לפניו. לכן הלימודים צריכים לעודד את המקוריות האישית, להצמיח ולהשביח אותה, בכך שיתנו לתלמיד חזון ומופת של גדוּלה, מלבד כלים מעשיים למימוש כישרונותיו, על ידי פְּלָגִים גְּדוֹלִים מִמַּעְיַן הַדֵּעָה הָעֶלְיוֹנָה, הרעיונות והמושגים שהגו גדולי הדורות, שיַכווינו את מחשבתו ויכולותיו בנתיב הנכון כך שיהיו לו התעוזה והיכולת לחדש, להתפתח ולפתח, וכך לקדם את גאולת ההוויה ממצריה בדרך התואמת לנפשו הייחודית.
וְאָז תֵּצֵא לְאוֹר עוֹלָם בְּהַרְבֵּה נְגוֹהוֹת, גְּדוֹלוֹת וּמְפֹאָרוֹת, וְתַקִּיף אֶת כָּל רַז הַחַיִּים, וְעֵץ הַחַיִּים יִגָּלֶה בְּהַדְרַת פֹּארוֹתָיו עַל הַנְּשָׁמָה. זהו תיקון בזעיר אנפין של חטא האדם הראשון בגן־עדן – אצל אותו אדם שמצמיח את הנקודה הגרעינית שבו, שמגלה את כישרונותיו ושאיפותיו הגנוזים בו ללא מרחב והופעה. עץ החיים, שנמנע מן האדם לאכלו כאשר אכל מעץ הדעת האסור וגורש מגן־עדן (בראשית ג, כב-כג) – על ידי התיקון יתגלה בְּהַדְרַת פֹּארוֹתָיו, ביופיים של ענפיו, של תפארת העץ. כמו העץ, גם אדם יכול וצריך לצמוח ולמצות את הפוטנציאל שבקרבו, להוציאו לְאוֹר עוֹלָם בְּהַרְבֵּה נְגוֹהוֹת, באורה גדולה. נוגה היא גם מושג בדברי המקובלים – 'קליפת נוגה'; מצד אחד, זו קליפה המסתירה הארה, ומצד שני היא עצמה מאירה, משקפת מבעדה במידה מסוימת את אותה הארה שהיא מסתירה. גוף חי הוא כמו 'קליפת נוגה' – הוא חומרי ומסתיר את הנשמה מצד אחד, אך גם מאפשר לה להאיר דרכו, מצד שני. על כן יש בו קדושה. כשהשכינה נתונה בעומק הנפש באופן מכווץ, כך שהיא כמעט ולא מאירה – האדם רק משמש כהעתק חיוור של אנשים אחרים. מימוש הכישרון, הנקודה הגרעינית שגנוזה בנפש בְּהַרְבֵּה נְגוֹהוֹת, גְּדוֹלוֹת וּמְפֹאָרוֹת, הוא הגברת אור הקדושה שבגוף, כך שיאיר עוד יותר את העולם בדרכו הייחודית. היצירה האנושית שנעשית בתוך העולם החומרי, מאירה אותו במשמעות ובחזון וכך מיטיבה אותו יותר ויותר.
בדרך זו אט־אט ההארה תַקִּיף אֶת כָּל רַז הַחַיִּים, תגיע לגילוי הסוד של התגברות על המוות, על ידי הארה והטבה תמידית של העולם. זהו הצירוף הנכון בין הנשמה והגוף שהיה אצל אדם הראשון, שלא היה אמור למות ולגרום להפרדה של הנשמה מן הגוף – עד שחטא וגרם לגזירת המוות להופיע בעולם. הגוף היה צריך להיות מואר כך שלא יכלה, ולכל היותר – יתחלף כמו לבוש. ממילא כך יהיה באחרית הימים, עֵץ הַחַיִּים יִגָּלֶה בְּהַדְרַת פֹּארוֹתָיו עַל הַנְּשָׁמָה כאשר יתוקן חטא האדם הראשון במלואו והעולם ישוב להיות גן־עדן, בו אין מוות: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלוֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כה, ח).
כאשר תתממש ההתאמה בין הנשמה והגוף באופן מלא, וְהִתְעַלֶּה, יימצא יותר נשגב, וְהִתְקַדֵּשׁ אָז הָאָדָם, יימצא יותר ייחודי, יותר תואם למגמתו, וְיֵהָפֵךְ אֶבְלוֹ לְשָׂשׂוֹן.[106] כיום אנו מתאבלים כאשר קרובינו נפטרים, ובעתיד אותה האבלות תהפוך לששון, כאשר נחוש כיצד בזכותה התגברנו על המוות. לכאורה היה מקום לחשוב שאדם צריך להקשיח את ליבו אל מול המוות, להתגבר על הכאב ולנסות להתעלם ממנו, שכן הצער מונע מן האדם להמשיך בשגרת חיים של עשייה חיובית. אולם לא כן מורה ההלכה, כאשר היא מצווה את האדם שנפגש עם המוות להפסיק לזמן־מה את שגרת חייו ולבכות על מתו. האֵבל הוא יסוד לתשובה העולמית האידאלית של תיקון חטא האדם הראשון וההתגברות על המוות. לולא האבל גם לא הייתה נוצרת כמיהה לתחיית המתים, וכל עוד היא לא התממשה יש מקום חשוב לאבל, המביא את האדם לחזון ותקווה להשבת הנצחיות לחיים. כך גם היא עוגמת הנפש שנראית חסרת פשר ומשמעות – אם האדם מעמיק בה היא מביאה אותו לגלות את הפוטנציאל והשאיפה הכמוסים בו. ממילא אז, וְיִנָּחֵם וְיִשְׂמַח מִיגוֹנוֹ, מתוך יגונו דווקא, משום שהוא הביאוֹ לאותה מעלה נשגבה של התאמת הנשמה והגוף, כפי שדורשים על מילות הפסוק "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו ל, ז) – לא רק ייוושע מן הצרה במובן שהיא כבר לא תהיה, אלא שמתוך תחושת הצרה ובזכותה, תתגלה תשובה וגאולה.
"וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה" (ישעיהו כט, יח). בזכות האופל והחושך – אפילו העיוורים יזכו לראות, שכן בזכות הקושי והכאב נוצרת באדם מוטיבציה לשנות את המצב לטובה באופן מהפכני, להאיר את העולם עד כדי ביטול כל עיוורון. וכאשר האדם מצליח בכך הוא מעריך את הכאב שעורר אותו לתקן את המצב ולגלות את יכולותיו שהיו רדומות וגנוזות בו.
