יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה לט.

אצל צדיקים עליונים הנכספים תמיד לדבקות בה', הפסקת הדבקות אפילו לרגע אחד, היא חטא, שאותו הם מתקנים בתשובה מאהבה. מדרגה עליונה יותר הקיימת אצל צדיקים עליונים, היא כאשר הדבקות אמנם אינה נפסקת, אך בגלל מוּדעותם העמוקה של הצדיקים לעצמם, הם מזהים שדבקותם היא רק בצד אחד – רק ביראה או רק באהבה. גם מציאות זו נחשבת אצל הצדיקים העליונים כחטא, שעליהם לתקנו באופן מלא. במדרגה נעלה עוד יותר ישנה דבקות בשני הצדדים, גם של יראה וגם של אהבה, אך חסר שיווי משקל מדויק בין הצדדים. גם את חוסר שיווי המשקל העדין הזה מתקנים הצדיקים, על מנת להגיע לשלמות הדבקות העליונה.

אותה דבקות עליונה, בשלמות של איזון עדין בין הצדדים, משפיעה גם על היחס והפעולה כלפי העולם. כאשר צדיק עליון דבק בה', יחסו לעולם הוא מעין יחסו של ה' לעולם – הוא פועל בעולם מתוך רחמים, שהם איזון מדויק בין אהבה וחסד ליראה וגבורה. יכול להיות סוג של דבקות בה' גם כאשר האדם מרוחק מן העולם, כמו במדרגת הפרישות, בה האדם מרוכז במה שמעבר למוחשי והגלוי, במחשבות עמוקות ודרכים רוחניות שונות. אולם הדבקות בה' שיש לצדיק עליון היא כבר חזרה לעולם, כאשר העולם כבר לא מאיים ומפריע לו בדבקותו, אלא להפך – העולם הוא כמו חומר גלם עבור הדבקות בה', שדה פעולה שדווקא בו ועל ידו הצדיק העליון מוצא את הדבקות. לכן תלמידי החכמים העוסקים בסודות התורה נקראים בלשון המקובלים "מחצדי חקלא" (כלשון הזוהר, נשא קכז, ב) – עובדי השדה שעומלים על תיקון העולם ושכלולו, כפי שנצטווה האדם הראשון בגן עדן: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). לעבוד, לפתח ולהצמיח מתוך אהבה, ולשמור, להיות עדין וזהיר מתוך יראה, שלא לפגום ולהזיק לעולם. צריך להיות משקל נכון ואיזון בין הדברים. מתוך העיסוק בדרכי הדבקות השלמה של צדיקים עליונים, יכול כל אדם להסיק מסקנות עבור עצמו ולהתקדם אל עבר אותה דבקות נפלאה.

יֶשְׁנָם צַדִּיקִים כָּאֵלֶּה, שֶׁלֹּא דַּי שֶׁכְּשֶׁמְּחַסְּרִים רֶגַע אֶחָד אֶת הַשִּׁעוּר הַמָּלֵא וְהַחַי, לְפִי עֶרְכָּם, מֵהַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, הֵם מַרְגִּישִׁים אֶת נַפְשָׁם בְּעֹמֶק צָרַת הַחֵטְא; כלומר – מה שאדם אחר מרגיש כאשר הוא חוטא בעבירה חמורה, בושה ותחושת שפלות על כך שלא עמד בפני תאוותו, וכעת הגיע לקטנות מוחין של לב זעום ונפש חשוכה, שזו צרה איומה עבורו – צדיקים אלה מרגישים כאשר רגע אחד נפחתת עוצמת דבקותם בה', אפילו בגלל עייפות או בלבול. ומכיוון שכך, הם מְתַקְּנִים אֶת מַשְׁבְּרָם עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה עִלָּאָה, עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה מְלֵאָה, אַדִּירָה וּגְדוֹלָה, מרוב תשוקתם לשוב לדבקות. הצדיק חודר לעומק אישיותו, מתבונן בעצמו, במידותיו ובערכים שבהם הוא מאמין, ובוחן כיצד קרה שנפגמה אותה הדבקות היקרה לו. כאשר הוא מזהה את המקור להפחתת הדבקות, הוא מתקן אותו באופן כולל, כך שיחזק את דבקותו עוד יותר ממה שהיה קודם לכן. אך לא רק על כך הצדיקים העליונים שבים בתשובה מאהבה: אֶלָּא שֶׁגַּם אִם הַדְּבֵקוּת תִּהְיֶה מְמֻלָּאָה רַק מִצַּד אֶחָד, מִיִּרְאָה לְבַד אוֹ מֵאַהֲבָה לְבַד, הֵם מַרְגִּישִׁים בָּזֶה כְּבָר פְּגָם עָצוּם. יכול להיות שהצדיק נקלע לאירוע מפחיד מאוד, בו הוא אמנם לא נפרד מן הדבקות האלוהית ונותר ירא ה', אך מתעצמת רק יראתו, בעוד שאהבתו מצטמצמת ונחסרת עקב הנסיבות. וכן להפך, יכול להיות שבעקבות אירוע חיובי מסוים של שמחה מתעצמת בו האהבה, לעומת היראה שנחסרת, כפי שהיה בחטא בני אהרן – שמעוצם אהבת ה' שהייתה להם בחנוכת המשכן הקריבו אש זרה, בלי לשמור על כללי הריחוק והיראה הנדרשים בקודש (ויקרא י'). לפתע מזהה הצדיק שהוא אמנם מלא אהבת ה', אך איבד את הרוממות, את תחושת הריחוק הנדרשת גם היא בדבקות בה', כלומר – ההכרה שאדם עומד מול האינסוף שאינו נתפס, מול תעלומת האלוהות העליונה מכל השגה. "קדוש" הוא נבדל (מהר"ל, גבורות ה' טז), ומרוב שמחה ואהבה הצדיק עלול להזניח בדבקותו את ההכרה של נבדלוּת העניין האלוהי; והֵם מַרְגִּישִׁים בָּזֶה כְּבָר פְּגָם עָצוּם וּפֵרוּק שֶׁל חִבּוּר הַסֵּדֶר הָאֱלוֹהִי בָּעוֹלָם. "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה). צדיק הוא אדם כללי המחובר לכלל העולם, ועל כן פגם בדבקות בה' אצלו הוא פגם בכלל השראת השכינה בעולם. התבלטות היראה או האהבה בדבקותו פגמה בסדר גילוי השכינה. ממילא, נַפְשָׁם עוֹרֶגֶת לֶאֱחֹז בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה, לְתַקֵּן אֶת הַקִּלְקוּל, קלקול השראת השכינה בעולם שהוא הקלקול שבהפרת האיזון בדבקותם. לכן עריגתם היא דווקא לתְשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה, שכן תשובה רגילה פחות נצרכת ושייכת במציאות כזו, בה הצדיק עודנו דבק בה', אך לא באיזון הנעלה הראוי לו.

וְהַצַּדִּיקִים הָעֶלְיוֹנִים, מְלֵאֵי הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים הָאֱלוֹהִיִּים עַל כָּל הַיְצוּר, הֵם מַרְגִּישִׁים אֶת אִי שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל שֶׁבְּמַעֲרֶכֶת הַדְּבֵקוּת הַמְזֻקָּקָה שֶׁלָּהֶם. יש חסד ורחמים מסוגים שונים. לעיתים קרובות, כאשר רוצים לעורר את רחמיו של עשיר גדול על מנת שיפריש צדקה עבור אדם שנפגע מתאונה, חלה או ניזוק באופן אחר, אומרים לו שגם הוא עלול להיקלע לאותו מצב, על פי סטטיסטיקות שמראות שיש סיכוי לא מבוטל שגם לו יקרה כך. או־אז מתמלא העשיר רחמים בעיקר על עצמו, מעצם המחשבה שגם הוא עלול לחלות ולהינזק, ומתוך רחמים עצמיים הוא ממהר לתרום ולסייע לאדם הנזקק – כפי שהיה רוצה שיסייעו לו אילו הוא היה נזקק. יכול להיות שאם אותו עשיר שנכמרו רחמיו ותרם לנזקק, היה בטוח במאת האחוזים שאין סיכוי שגם הוא יגיע לאותו מצב כלכלי או פיזי קשה, הוא היה פחות ממהר לרחם ולהפריש מכספו עבור הנזקק. לא כן הָרַחֲמִים הָאֱלוֹהִיִּים, שהם טהורים ומזוקקים ואין להם כל זיקה לרחמים עצמיים של אימה מן העתיד, שכן האלוהות כמובן לעולם לא תהיה סופית ומוגבלת כמו הבריות השונות. אחת ההגדרות שניתנו לאהבה אמיתית, היא זו שאינה תלויה בדבר. אך קשה מאוד למצוא אדם שאהבתו לגמרי לא תלויה בדבר, כמו בהערכה של טוּב לב, חכמה, יופי או בתקוות העתיד. ואילו אהבת אלוהים לעולמו ולבריותיו אכן לגמרי אינה תלויה בדבר, שכן אלוהים אינו צריך לדבר. מעין זה, כך גם אצל צדיק עליון: הוא אינו מפחד מדבר ואינו תלוי בדבר, הוא חופשי לגמרי. גם המוות אינו מפחיד אותו, שכן הוא דבק באלוהים שאינו מוגבל, ומאמץ לעצמו את המידות האלוהיות של אהבה והטבה לעולם שלא מתוך צורך מסוים. רחמים הם מלשון רֶחֶם – אישה מרחמת על פרי בטנה, בנה שגדל ברחמה, שכן היא רואה בו חלק ממנה. רחמי אלוהים הם ביחס לכל ההוויה, שכולה פרי יצירתו, בריאה אלוהית, ומעין זה מרגיש גם צדיק עליון ביחס לכלל ההוויה.

בנוסף, רחמים אלוהיים הם ניסיון להתבונן במבט עליון על העולם ולתקן אותו בכללותו, לא רק את מה שבולט החוצה מתוכו, בצדק או שלא בצדק. לכן הרב קוק מוסיף שרחמים אלו הם עַל כָּל הָעוֹלָמִים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, מֵרֹאשׁ עַד סוֹף – על כלל המציאות, מתוך התבוננות לתוך האמת הפנימית שבה. צדיקים עליונים דואגים לסדר הכללי של העולם, כפי שאלוהים דואג לכלל ההוויה. חז"ל אומרים שהעולם היה צריך להיברא במידת הדין, אך לא היה יכול לעמוד בה, ולכן שיתף הקב"ה את מדת הרחמים (בראשית רבה יב, טו). מדת הרחמים היא יסוד קיום העולם, ולכן היא גם יסוד התשובה. לפי הדין, אדם שחטא צריך להיענש מיד. ואילו מדת הרחמים – אף שאינה מוותרת על הדין הישר – אינה מוותרת גם על החסד, על ההתייחסות לרצונו העצמי הטוב של האדם, ולכן מאפשרת לו לשוב בתשובה ולתקן את חטאו.[92] זו עמדתו של הצדיק ביחס להוויה, שאמנם תובע מן ההוויה שתתעלה ו"תשוב בתשובה" ולכן לא חדל מלפעול לשם התיקון השלם של המציאות; ועם זאת, הוא אינו חפץ בהשמדת העולם בגלל חסרונותיו וחטאיו, אלא בטיפוחו וגילוי פוטנציאל השלמות הגנוז בו בדרך סבלנית של הטבה והתפתחות תמידית.

אפילו כלפי רשעים שגדשו את הסאה, כך שאין להם עוד אפשרות לתיקון בעולם כפי שהוא במצבו הנוכחי – יש רחמים אלוהיים: "שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים" (מגילה י, ב). חז"ל מבטאים זאת במדרש המתאר שיח שהיה כביכול בין הקב"ה למלאכים בשעה שטבעו המצרים בים סוף: "בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" (שם. ועי' 'בית יוסף' או"ח תצ) – עם כל רשעותם, בסופו של דבר גם המצרים הם מעשי ידיו, ועל כן אין שמחה באיבודם גם כאשר ראוי וצודק שייענשו ויטבעו. אין דבר מיותר ומזיק באופן מהותי ועצמי, ולכן על הכל יש רחמים ומהכל יש ציפייה לתיקון, "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' יד, יד).

צדיקים עליונים אֵלֶּה, הַנֶּאֱזָרִים בִּגְבוּרָה – גבורה להיות מעורבים בתוך המציאות ולא להסתגר ולברוח מהתמודדות עם הפגמים שבעולם. לאדם בעל נפש יפה לעיתים קשה לשאת את המציאות כפי שהיא, ועל כן הוא מרחיק עצמו, בורח אל פסגות ההרים, אל היערות והשדות, שם לא יצטרך לראות את הקושי, האכזריות והעוולות שיש באנושות. אפשר להבין נטייה זו, אך זו לא צדקות עליונה. צדיקים עליונים משנסים את מתניהם ופועלים בגבורה בתוך המציאות המורכבת כדי לתקנה ולרוממה, עם כל הקושי שבדבר. וְנֶעֱטָרִים בְּתִפְאָרָה. כדי לתקן את המציאות, בנוסף להתאזרות בגבורה יש להתעטר בתפארה – להניח על הראש את עטרת התפארת, שהיא תִּפְאֶרֶת אֱמֶת. בדברי המקובלים, ספירת ה'תפארת' משלבת ומאזנת בין ספירות ה'חסד' וה'גבורה', ההופכיות זו לזו (עי' ספר 'פרדס רימונים' א, ג), לכן ספירת ה'תפארת' מקבילה גם לרחמים, שאין בהם ויתור על הדין ולא ויתור על החסד (שם כז, ג). כך היה יעקב אבינו, שמיזג את חסדו של אברהם וגבורתו של יצחק באישיותו השלמה והמפוארת (זהר חדש תולדות לג, ב), ומשום כך זכה שכל צאצאיו נכללים בעם ישראל, שלא כפי שהיה אצל אבותיו שמהם יצאו גם ישמעאל ועשיו.

תִּפְאֶרֶת היא גם כינוי לתורה, שצריכה להיות תורת אֱמֶת – אפשר לדרוש דרשות שאינן של אמת ולעקם את משמעות הכתובים; אך כאשר לומדים את התורה ביושר ובכנות רואים שהיא כוללת בה את כל הקצוות והמידות השונות, ואפשר לפעול נכון בעולם, באופן שקול ומאוזן. משום כך, את הפסוק "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג), דורשים חז"ל על תלמיד חכם שמידותיו מתוקנות ושם שמים מתאהב על ידו בזכות התנהגותו המופתית, שבה אין סטייה לאחד מן הקצוות, לקיצוניוּת וחוסר עדינות (יומא פו, א). בזכות האיזון העדין שיש בתורה, המאפשר לאותם צדיקים עליונים לפעול בעולם בגבורה, הֵם מַרְגִּישִׁים אֶת אִי שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל שֶׁבְּמַעֲרֶכֶת הַדְּבֵקוּת הַמְזֻקָּקָה שֶׁלָּהֶם. כשיש סטייה קלה וחוסר שיווי משקל בין הקצוות, הם מיד מרגישים זאת. אחד המושגים המורכבים המוזכר בדברי המקובלים, ונידון רבות בפירוש הגר"א ל'ספרא דצניעותא', הוא 'מתקלא' – משקל, האיזון המדויק שבין המידות השונות שצריך להתקיים בקשר שבין אדם לאלוהים. בדברים אלה מבאר הרב קוק את אחד ההיבטים של מושג זה, על פי נפש הצדיק ודבקותו באלוהים, שיש בה שיווי משקל בין המידות השונות המשפיע גם על יחסו המאוזן של הצדיק לעולם.

וְגַם אִם הַמִּזּוּג שֶׁל הַיִּרְאָה עִם הָאַהֲבָה לֹא יִהְיֶה נוֹשֵׂא אֶת הַמִּשְׁקָל הַשָּׁוֶה הָרָאוּי לוֹ, אִם חֵלֶק אֶחָד יַכְרִיעַ יוֹתֵר מִדַּי עַל חֲבֵרוֹ, הֵם שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה וְעוֹלִים עַד הַמָּקוֹם הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּשָּׁם מִשְׁתַּפְּכִים הָאוֹצָרוֹת אֲשֶׁר לְשִׁפְעַת הַקֹּדֶשׁ. על מנת ששפע החיים והברכה שנובע מן הקודש אל ההוויה יתקבל בצורה מתאימה, שירווה ויפתח את העולם, יש להכין כלים ראויים – מידות מאוזנות ושקולות שיכילו כראוי את השפע. זהו מקום ה'מתקלא', נקודת החיבור של כל המקצועות, המידות והנטיות השונות – וּמוֹצְאִים הֵם אֶת הַמִּשְׁקֹלֶת הַקְּדוֹשָׁה הָעֶלְיוֹנָה בִּמְקוֹמָהּ, שכאשר מכוונים אליה ופועלים במציאות באופן מאוזן, על פיה, רואים כיצד הדברים השונים אינם סותרים זה את זה, אלא להפך, משלימים זה את זה ומתעשרים זה מזה. כל זאת עושים הצדיקים העליונים בתשובתם על חוסר האיזון שבדבקות שלהם. לצדיק רגיל יש נטייה לאחד המקצועות בדרך כלל. הוא למדן גדול או בעל חסד מופלא, בעל תפילה מיוחד או איש מעשה שפועל במציאות באופן מרשים – ואילו צדיק עליון יודע לשלב ולאזן בדיוק את הנטיות השונות כך שלכל אחת יהיה מקום משלה באישיותו הגדולה. באופן זה הוא מאזן את המציאות כולה ומרומם אותה, וכך מכין אותה לקבל את השפע הנובע אליה מן הקודש עליון. משה רבינו היה גם מנהיג וגם נביא, גם כהן וגם שופט, גם בעל תפילה וגם העניו באדם. זהו כמובן מקרה מיוחד, אך כל אחד יכול להתעלות באותו סולם של דבקות כוללת ומאוזנת העולה השמיימה.

וּמְתַקְּנִים הֵם אֶת פְּגַם הַצְּלִיעָה שֶׁל יֶרֶךְ יַעֲקֹב. כאשר נאבק יעקב עם האיש עליו אומרים חז"ל שהיה שרו של עשיו (חולין צא, א), נפגע בכף הירך שלו ובעקבות זאת סבל מצליעה (בראשית לב). הרצי"ה קוק בהערותיו על הספר מצטט את דברי האר"י (שער הפסוקים שם), שהפגיעה בירך מסמלת הפרה של שיווי המשקל המדויק בין המידות השונות שהיו בדבקותו של יעקב. משום כך הפגיעה הייתה דווקא במקום החיבור שבין החלק העליון של הגוף לחלקו התחתון – כאשר מופר האיזון שבין המידות של הדבקות בה', הדבר משפיע על הרגליים העומדות על הארץ, על החיבור הנכון למציאות והשפעת הרחמים האלוהיים על העולם.

יעקב נקרא גם "ישראל" (בראשית לה, י). עם ישראל מגלה את הנוכחות האלוהית בעולם, אך סובל לעיתים מצליעות קשות שמעכבות את גילוי הנוכחות האלוהית באופן מאיר ומיטיב – חורבן שני בתי המקדש, הגלות הארוכה והצרות השונות, נובעים מאותו חוסר איזון שבדבקות העליונה שצריכה להיות לעם ישראל. בתשובתם של הצדיקים העליונים במשך הדורות הם מתקנים פגיעה זו, כל אחד לפי רמתו וגדולתו, וכך במקום צליעתו של יעקב אבינו, הם הוֹלְכִים בְּמֵישָׁרִים, "רַגְלִי עָמְדָה בְּמִישׁוֹר, בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ ד'" (תהילים כו, יב) – ברכת ה' היא במקהלים, לקהל גדול – רק כאשר עומדים במישור, ביושר ובאיזון. מכיוון שהצליעה עלולה לנבוע גם בגלל פגיעה ברגל וגם בגלל מהמורות ושיבושים בדרך, יש לתקן גם את הדרך שתהיה ישרה – לתקן את המציאות. כל עוד לא ניתן ליישר את הדרך והעולם עדיין מלא מהמורות, קשיים ופגמים, יש לסגל סוג כזה של הליכה שבנסיבות אחרות נראה כמו צליעה משונה, על מנת להתאים לתוואי השטח. לכן בעיוניו ההיסטוריוסופיים, הרב קוק אומר שיש פרקים בתולדות ישראל שצריך לדעת להתנהל בהם באופן שונה, שהוא מעוּות ביחס לאופן ההתנהלות הרגיל, אך נצרך בגלל תנאי המציאות הבעייתיים. כאשר עם ישראל עודנו בגלות, עליו לנהוג באופן שונה מהתנהלותו בארץ ישראל (ראו: 'למהלך האידאות בישראל' ד'). כמובן, כאשר משתנה המציאות ועם ישראל שב לארצו, יהיה זה עיווּת אם לא ישנה את התנהלותו, וימשיך לנהוג בארץ כפי שנהג בגלות. לכן האיזון בין החלקים השונים שבדבקות הוא איזון דינאמי – יש זמנים בהם מידה אחת צריכה להיות דומיננטית יותר מן האחרת, וזמנים שבה המצב משתנה וגם האיזון בין המידות צריך להשתנות. ההלכה והמוסר שהתאימו לתקופת הגלות, לא תמיד מתאימים גם לתקופת השיבה לציון, ויש להקפיד לשמור על יושר – איזון נכון שמתאים לתנאי המציאות.

הרב קוק רואה בתקופתו את ניצני הגאולה. במאמרו 'הדור' (ראו: 'אדר היקר' עמ' קח), הוא מבאר שהמוסר והיחס לעבודת ה' גם משתנים, ואם בעבר הספיק לאדם המוסר "הכובש", כיום הוא פחות מתאים. בכבישת היצר יש מעין התחמקות, הסתרה, כמו צליעה מכוונת. כאשר האדם מבריא, ומורים לו שעליו להמשיך ללכת באופן מעוות, כפי שהלך לפני שרגלו נרפאה, הוא מתמרמר ומתקומם; זה לא נוח ולא נכון ללכת בצליעה. כך גם ביחס לדורנו, המבריא מחולי הגלות בתחיית האומה בארץ. יש לשוב ולהתבונן במצב האידאלי, הבריא, ולראות כיצד אפשר לכונן לאורו את ההדרכה המוסרית המתאימה לדור זה, דור המעבר מתקופת הגלות לתקופה הגאולה. שינוי ההליכה באופן שמתאים למצבו הבריא של האדם, הוא יושר – כנוּת בריאה. לכן גם אם אדם רגיל יכול לנסות להתעלם מן הצורך בשינוי ובתיקון, צדיק עליון אינו יכול להתעלם מכך, היושר שבו קורא לו לשוב ולהתנהל נכון במציאות – אֵלֶּה הֵם הַיְשָׁרִים אֲשֶׁר סוֹד ד' אֲלֵיהֶם תָּמִיד יִגָּלֶה, "וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ" (משלי ג, לב). רק צדיק עליון שדבקותו מאוזנת והוא מתנהל ביושר של משקל נכון בין המידות השונות, זוכה לגלות את סוד ה' – את מה שלמעלה מן המציאות הגלויה הפשוטה, שעל ידו ניתן לתקן את המציאות. אֲשֶׁר מִזִּיו הַצִּיּוּר שֶׁל שְׁאִיפַת יִקְרַת מַעֲלָתָם; זִיו זו הארה שמתפשטת מנקודה קטנה למרחב גדול, כמו אלומת אור שבוקעת מתוך זווית. מן ההארה שבאה על ידי אותם ישרים, צדיקים עליונים שמגלים את סוד ה', השאיפה הכבירה של צדיק עליון לתיקון העולם, מִתְמַלְּאָה כָּל נֶפֶשׁ חוֹקֶרֶת ­– הוֹד, כלומר הארת המציאות שיש בה הודאה, הכרת טובה לצדיק המאיר ומתקן על ידי סוד ה', וְחַיִּים, חיוניות ומוטיבציה בחקירה, מתוך הכרה בכך שאותו המחקר של סוד ה' הוא חיוני ומוסיף ברכה בעולם. גם מי שאינו זוכה לגלות במישרין את סוד ה' בעצמו, יכול לגלותו על ידי לימוד של דברי נביאים וצדיקים שכן זכו בכך. משום כך, "וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד" (משלי כה, כז). לימוד סוד ה', שגילויו הוא כבוד השמור לצדיקים – הוא עצמו כבוד, משום שבזכותו כל אדם יכול להתעלות וגם לזכות לגלות משהו מאותו הסוד, להמשיך ולקדם את המציאות למצבה האידאלי על ידי האיזון הנכון והשלם, עד לגאולה השלמה.