טו – יְסוֹדוֹת הַתְּשׁוּבָה לַפְּרָט וְלַכְּלָל, פסקה א.

שלושה מושגים הקרובים זה לזה, קושר יחד הרב קוק בפסקה: הָאֱמֶת, הַתְּשׁוּבָה וְהַבִּקֹּרֶת. תהליך של תשובה מתחולל כאשר משרטטים מסלול בין המצב האנושי הנתון, שהוא חסר או מוטעה – בזדון או בשגגה, לבין האמת העליונה, כפי שמרגישים אותה. על מנת להבחין בפער הקיים בין המצב הנתון לבין האמת, ולגרום לתנועה במסלול אל האמת הנכספת, יש צורך בביקורת – בהשוואה בין המצב הנתון לבין האמת. ללא ביקורת טובה, הכל נותר מעורפל ומטושטש, וממילא אין מספיק מוטיבציה ויכולת להתקדם במסלול אל האמת. כאשר אדם מסתגר בעצמו ואינו מאפשר שיבקרו אותו, הוא אינו יכול לראות את הפגמים הקיימים בו. לכן דווקא "אורח לרגע רואה כל פגע" – משום שאינו רגיל אל המצב, וכך הוא יכול להבחין בתקלות ופגמים ולהעיר אודותם לבעל הבית המורגל למראה הבית על כל פגמיו, וממילא פחות שם לב אליהם.

מושג הָאֱמֶת הוא חמקמק, לכן הרב קוק אינו עוסק כאן בידיעת האמת והגדרתה, אלא בהַרְגָּשַׁת הָאֱמֶת בלבד; כמו רגש האהבה, שהוא אמנם יכול להיות חזק מאוד, לגרום לאדם לחוש באושר עילאי או צער נוראי, לנהוג בגבורה רבה או גם באופן חסר כל היגיון, אך יחד עם זאת – הוא חמקמק וקשה לתפיסה לוגית כמושג, ואינו בעל הגדרה אחת שממצה אותו. אולם ניתן להרגיש את ההבדל בין אמת לשקר, גם כאשר אין הסבר מילולי או ראיות לצד מסוים. בגלל הקושי בהגדרת האמת נוצרת לעיתים מציאות שאינה נוחה, אך רווחת וקיימת בכל חברה אנושית: ישנם אנשים שבזכות כישרונם המילולי או אף התבוני מצליחים לומר דברים שאינם אמת, באופן כזה שאי אפשר לענות להם ולסתור כראוי את דבריהם – גם כאשר קיימת הרגשה חזקה וברורה שהם דוברי כזב. לפני כאלפיים וחמש מאות שנה חיו באתונה הסופיסטים – אנשים מוכשרים שהיו משוטטים ברחובות ומציעים לעוברי אורח שתמורת תשלום ילמדו אותם כיצד ניתן לנצח בוויכוח, לשכנע ואף לשקר, באופן שיהיה קשה להפריך את השקר. זו 'חכמת הניצוח', נצחנות של ויכוח. ולמרות כוחו הרב של הכישרון לשקר באופן מקצועי, הרגשת האמת, המזוהה לעיתים עם המצפון, היא לעיתים אף יותר חזקה ויכולה להניע את האדם לדברים רבים. זאב ז'בוטינסקי סיפר שכאשר היה צעיר התווכח פעם עם אחד מחבריו, סוציאליסט שטען בתוקף שיש לבצע מהפכה כללית אלימה. ז'בוטינסקי תמה ושאל את אותו חבר: "וכי בכוונתך לפגוע באנשים ולקחת מהם רכוש בכוח הזרוע? לשדוד?!", החבר שאל בחזרה: "ומדוע לא?", וז'בוטינסקי השיב: "ככה!". יש דברים שאין צורך לנמק. מבחינה מסוימת, הניסיון לנמק דבר שאינו מוסרי באופן מובהק, הוא בעצמו איננו מוסרי, שכן הוא מפחית מתחושת חוסר המוסריות שבדבר.

הַרְגָּשַׁת הָאֱמֶת הִיא יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה, שכן תשובה נובעת מתוך מחשבה מעמיקה של ביקורת עצמית, ולא יכולה להיות ביקורת ללא קנה מדה מסוים עבורה, הרגשת אמת. כאשר האדם לא שלם עם המצב הנוכחי, בלי שיש לו יעד מסוים שאליו הוא חותר, תשובתו לא יכולה להיות שלמה. מצד אחד, הוא מודע לכך שהמצב הנוכחי אינו טוב, אך מצד שני, אין לו אלטרנטיבה ומטרה שאליה הוא יכול לנסות להגיע על מנת לתקן את המצב. לכן העובדה שיש מקור עליון שאליו ניתן לשוב, בו נמצאת האמת הנעלה – מאפשרת לאדם שתשובתו תהיה שלמה. כמובן, זהו מקור טרנסצנדנטי, מעל ומעבר למציאות ולכל השגה, אך יש לו הופעות במציאות שאותן אפשר להשיג ובהן ניתן להיאחז.

הַהַכָּרָה, שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכָל הוֹפָעוֹתָיו הוּא רַק הַזְרָחָה מִמַּעֲטֵה לְבוּשׁוֹ שֶׁל אוֹר הָאֱמֶת הַמֻּחְלָטָה הָאֱלוֹהִית, כלומר – שהעולם הנתפס בתודעת האדם אינו הדבר עצמו, אלא הופעה בלבד, הארה ממנו, שעוצמתה תלויה ביכולת ההשגה של האדם. מה שמופיע בתודעה האנושית אינו שקר, אך הוא גם מאוד רחוק ממקורו העצמי.[93] בדברים אלה הרב קוק מציב מעין מדרג, על פי דברי המקובלים המתארים השתלשלות של ארבעה עולמות, שמהווים ארבע דרגות בהופעת הרצון האלוהי: הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכָל הוֹפָעוֹתָיו הוּא רַק הַזְרָחָה, כלומר – הארה; זהו 'עולם העשייה', הגלוי ביותר, אותו האדם מכיר ומרגיש. 'עולם העשייה' הוא רק הארה מִמַּעֲטֵה, כיסוי, המקביל ל'עולם היצירה' שמאיר את 'עולם העשייה'. וכשמסירים את המעטה, מתגלה לְבוּשׁ, זהו 'עולם הבריאה' שהוא פנימי ועליון מ'עולם היצירה'. לבוש צריך להתאים לגוף, להיות בדיוק במידותיו, אך עדיין הוא דבר נפרד מן הגוף. גם 'עולם הבריאה', הלבוש, הוא אינו אלא גילוי מצומצם שֶׁל אוֹר הָאֱמֶת הַמֻּחְלָטָה הָאֱלוֹהִית, מה שמאיר מן המאור עצמו – העולם העליון ביותר, 'עולם האצילות' שנמצא "אצל" המקור האלוהי. אנו מתרשמים מן הצורה שמופיעה בתודעתנו, מן הרושם החיצוני של הכיסויים והלבושים, ומן הצורה אנו מנסים להתחקות אחר יוצרה, להבין את המקור האלוהי. כך אנו מסתכלים גם על כל אדם לצידנו – אנו רואים את לבושו, תואר פניו, טעמו והעדפותיו, ואנו יכולים ללמוד מכך על גילו, שיוכו הלאומי, החברתי והפוליטי; אך עם כל זאת – לעולם לא נדע מיהו האדם עצמו. לעיתים הופעותיו כה מרשימות ואנו מכירים כל כך הרבה מהן, עד שאנו שוכחים שאיננו מכירים אותו בעצמו. אך עם כל כמה שנדע מהופעותיו, תמיד נוכל ללמוד ולהתקרב עוד ועוד לעצמותו של האדם, ולמצוא בו דברים שלא פיללנו, לטוב ולמוטב. אפילו האדם ביחס לעצמו – כמה שירגיש שהוא מכיר את כל נבכי נפשו, הוא לעולם לא יוכל למצות ולהשיג את כל עצמיותו. על אחת כמה וכמה ביחס לאֱמֶת הַמֻּחְלָטָה הָאֱלוֹהִית. ישנה אמת פנימית שאנו מרגישים בה ללא ידיעה ברורה, וכדי להתקרב לאותה אמת עלינו לזכך תמיד את כל ידיעותינו, תוך הכרה שכמה שנבין לעולם לא נוכל להשיג את האמת השלמה כשלעצמה, למרות כל המאמצים.

הכרה זו בריחוק האינסופי מן האמת העצמית, מצד אחד, וביכולת להתקרב אליה, מצד שני – מַשְׁרִישָׁה בַּלֵּב אַהֲבַת אֱמֶת. כאשר קיימת אהבה עמוקה בין אנשים שונים, האוהב מרגיש הזדהות עמוקה עם מושא אהבתו, מֵעין רצון להתאחד איתו, להיטמע בו ולהטמיע אותו בתוכו. זה כמובן לא אפשרי, לעולם הם יהיו שתי ישויות נפרדות, אך נגזרים מכך מעשים רבים: מתנות ומילות חיבה, קרבה פיזית ורצון להיטיב עם מושא האהבה. על אף שאמצעים אלה להתקרבות אינם מובילים להתאחדות מוחלטת – הם הארה ממנה, הופעה של תחושת ההזדהות שגם לה יש חשיבות רבה. כך גם בהרגשת האמת: על ידי זיכוך ההכרה, התבוננות, לימוד והעמקה שמסירים עוד ועוד חציצות ומסכים מן האמת הנכספת – מתקרבים אל האמת ומשרישים בלב את אהבתה. הרב קוק מוסיף שאהבה זו היא בְּהִירָה – למרות שהמושגים תמיד עמומים וחשוכים. לצד ההכרה שהאמת כשלעצמה לעולם אינה מושגת באופן מלא, לא מזניחים את הרגשת האמת הברורה והמאמץ הרוחני התמידי להתקדם בהשגתה. ולצד זיכוך של מושגים והבנות והסקת מסקנות, מתאזרים בענווה ונזהרים שלא להחיל גם את המושגים המזוככים והעליונים ביותר על האמת כשלעצמה, שלא ניתן להכיר.

וְכָל הַבְטָאָה מְנַגֶּדֶת לִיסוֹד הָאֱמֶת, בֵּין שֶׁהִיא בְּדִבּוּר בֵּין שֶׁהִיא בִּתְנוּעָה וּבְמַעֲשֶׂה, כל הבעה של ביטוי מכל סוג שהוא לתפיסה פילוסופית, מוסרית או חברתית, שמתארת את המציאות ללא אמת נעלה ביסודה, מתוך טענה שהואיל והאמת אינה מושגת כל צרכה, אין להתייחס אליה – הֲרֵי הִיא נְטוּלָה מִן הָעוֹלָם. איננה תואמת לעולם, וממילא אין לה קיום בו. כמו שקר, שאין לו רגליים – ועל כן גם אם הוא מאוד יפה ומפתה, הוא אינו יכול לייסד מציאות ולהחיות. עֲבוּרָה מֵהַמְּצִיאוּת, עוברת ממנה, בטלה וּמְסֻלָּקָה מִן הַחַיִּים, שכן אי אפשר לחיות חיים בריאים באופן כזה. רק תנועה טבעית המתבססת על הרגשה שיש אמת אובייקטיבית, טוב ומשמעות, מאפשרת ליצור, לבנות ולהחיות. אדם שמאמץ תפיסה שמתנגדת לכך, למעשה כורת את הענף שעליו הוא יושב, שכן גישה מְנַגֶּדֶת לִיסוֹד הָאֱמֶת מאפשרת להצדיק עוולות ורשע, חורבן ואנרכיה, מבלי לבנות אלטרנטיבה במקום המציאות ההרוסה.

למרות חוסר היכולת להכיר את האמת עצמה בגלל מגבלות ההכרה ונשגבוּת האמת, ישנה הרגשה ברורה שהאמת קיימת אי שם, ושאם מתאמצים מספיק אפשר לפתוח חלונות בכלא ההכרה ולאפשר לקרני אורה של שמש האמת הגדולה להאיר את התודעה המוגבלת והחשוכה. עבודתנו האינטלקטואלית והמוסרית היא לבסס כמה שיותר את הקשר לאמת, להתקרב אליה כמה שניתן, עם הידיעה שהיא לעולם תישאר מעבר לנו.

כל חטא הוא הַבְטָאָה מְנַגֶּדֶת לִיסוֹד הָאֱמֶת. אדם נוטה בכל מאודו להיות מאושר, ועל כן הוא חוטא. בפועל, על ידי החטא הוא מתרחק מן האמת וממילא גם מן האושר הנכסף, וכך מתברר לו שהאושר שחשב שיזכה בו על ידי החטא לא היה אלא אשליה. מי שמכיר בחטאו מרגיש לעיתים חסר כל ערך, חלש ואפסי, כשהוא מכיר בכך שהתרחק מן האמת – בשביל אשליה של אושר שלה הוא נכנע. הרגשת האמת גורמת לו להתחרט על חטאו על ידי ביקורת עצמית, כאשר הוא מבין שמעשיו לא קירבו אותו אל האמת והאושר, אלא אדרבא, ריחקו אותו מהם. וְהַבִּקֹּרֶת הָעַצְמִית, כְּשֶׁהִיא חוֹדֶרֶת יָפֶה בְּתוֹכִיּוּתָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ וּמְבָרֶרֶת יָפֶה אֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה וְהֶהָגוּי, כאשר אדם מכיר בכך שהתגאה לחשוב שהוא יודע את האמת כולה – ולכן חטא, ומבקר את עצמו באופן שאף אדם אחר לא יכול לבקר באופן מדויק יותר, בכנות וביושר כמה שאפשר, תוך זהירות מסילופים והטיות אינטרסנטיות שונות – הִיא מַעֲמֶקֶת אֶת הַחֲרָטָה עַל כָּל הֶעָדוּר מֵאוֹר הָאֱמֶת שֶׁבְּהוֹפָעוֹת הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם, חרטה על כל החטאים שנבעו מתוך העדר יחס ראוי אל האמת הנשגבה, התעלמות ממנה – מתוך מחשבה שהוא כן תופס אותה, או לחילופין, שאין לה משמעות עבורו בגלל שאינו משיג אותה, וּמַרְגִּישָׁה אֶת הַנִּוּוּל, אֶת הַכִּעוּר וְאֶת הָאַפְסִיּוּת שֶׁלּוֹ. כמו אדם שישב בבית חשוך לחלוטין, ללא חלונות, ועל מנת שלא להיכשל ברהיטים ובחפצים השונים הדליק לעצמו נר שיאיר לו. לאחר זמן־מה נפתחה דלת הבית, וקרני השמש האדירה בקעו והאירו את החשכה; אז הסתכל האדם בנרו הדועך בזלזול מסוים – קודם הוא חשב שהנר עוצמתי ונפלא עבורו, וכעת הוא מגלה כמה דל ועלוב הוא לעומת אור השמש: "שרגא בטיהרא, מאי אהני?" (חולין ס, ב), נר בצהריים, מה תועלתו? כך מרגיש אדם שמכיר בכך שהוא חטא כאשר חשב שתפס את כל האמת – הוא החליף את האמת הנעלה בהופעותיה המצומצמות, המכוערות והאפסיות לעומתה, כאשר חשב שהשגותיו הן הדבר העצמי ודי בהן, וכך איפשר לעצמו לחטוא. זהו שקר עלוב. ומתוך החרטה על הקטנוּת והכזב ששקע בהם, שָׁב הָאָדָם אָז בִּתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה אֶל אוֹר הָאֱמֶת. בניגוד לתשובה מיראה, בה האדם שב בגלל דברים חיצוניים: מתוך סלידה מן המחשבה שהוא אינו הגון, ביראת־חטא; או מתוך פחדוֹ מייסורים, ביראת־עונש – בתשובה מאהבה האדם רוצה את הדבר עצמו, את תכלית התשובה, להתקרב לאמת הנשגבה כמה שניתן. התשובה באה כמזור ותנועת התקרבות מחודשת אל האמת, חיזוק הקשר עמה למרות ההכרה במרחק האינסופי ממנה, שתמיד יתקיים.

וְתַלְמִיד חָכָם גַּם כֵּן מִבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְּרַחֲמֵי בַּעֲלוֹתוֹ עַל עַרְשׂוֹ, לְהַפְקִיד רוּחוֹ לִמְקוֹר הָאֱמֶת, לְהַחֲלִיף כֹּחַ לַעֲבוֹדַת הָאֱמֶת. תלמיד חכם צריך לומר פסוק אחד של רחמים כאשר הוא הולך לישון (ברכות ה, א). תלמיד חכם הוא מי שמתמיד להתאמץ כמה שיותר בכוח תבונתו על מנת לברר את האמת, להישמר שלא לחטוא וליפול לכזבים המרחיקים אותו ממנה, ולהתקדם כמה שאפשר בהשגתה. אלא שמאמץ זה, התופס את כל ישותו ולעיתים מסב לו קורת רוח רבה כאשר הוא מצליח וזוכה בהשגות גבוהות – עלול לגרום לו לטעות ולחשוב שהוא הגיע לאמת הנשגבה בעצמה. המציאות הפיזית, עייפות הגוף וחולשת השכל, מזכירות לו מדֵי ערב את מוגבלותו הבסיסית. הוא מוכרח לישון ולכבות את המאמץ התבוני המודע שבו. כך הוא שב בתשובה מדי ערב,[94] כאשר הוא עומד להיות משולל כל כישרון תבוני, הוא נזכר שהוא זקוק לרחמים, שהוא עדיין מוגבל ושכל השגותיו אינן אלא מעט מזעיר ממה שהוא יכול עוד להשיג. הוא הולך לישון מתוך תפילה שבכוח שינה זו יוכל לקום רענן ולהתעלות עוד בהבנה וזיכוך המושגים שהשיג עד כה. וכל זאת דווקא ממְּקוֹר הָאֱמֶת, שכן במאמציו בלבד הוא אינו יכול להגיע לשום הישג. לשם כך עליו לשוב אל היסוד הראשי של הרגשת האמת: בַּתּוֹרָה דִּכְתִיב בָּהּ אֱמֶת, כְּגוֹן: "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ד' אֵ־ל אֱמֶת" (תהלים לא, ו). האמת היא שלך, ורק משם היא תוכל להאיר לתלמיד חכם המנסה להתקרב אליה. מתוך הביקורת העצמית וההכרה בגבולות הכרתו, תלמיד חכם שב בתשובה ומתפלל לה' שיפדהו מן הגאווה הכוזבת שמביאה לאכזבה כואבת. הוא שמח בהישגיו ומודה לה' שפדה אותו בעבר מן המחשבה שהוא השיג את האמת עצמה ושכבר אינו צריך ללמוד, להתפתח ולזכך את מושגיו. ללא אותה הפדות, ההצלה, לא היה זוכה בהשגות שאליהן הגיע עד כה. ומכיוון שהוא זכה בפדות בעבר, הוא מאמין ומתפלל שהיא תמשיך גם בעתיד, מתוך הפקדת רוחו ביד ה', ההכרה שהשגותיו אינן הסוף ושעליו להמשיך מתוך ענווה וביקורת עצמית להתעלות עוד ועוד.