ישנם חטאים מקריים, כאלה שאדם עושה מתוך פזיזות, חולשה זמנית שמביאה אותו לכישלון. חטאים כאלה קל לתקן, אדם מתבונן בעצמו ובמעשיו, מבין יותר את עצמו ואת המציאות ושב לדרך הטובה שבה צעד תמיד. וישנם חטאים שאינם מקריים ואינם כישלונות מקומיים בלבד, אלא נובעים מתוך תכונה נפשית מסוימת. האדם מלא בסקרנות, הרפתקנות שמביאה אותו לחיפוש תמידי אחר איזה עניין נעלם, גם מתוך נכונות להמר ולהסתכן. אדם כזה מואס בדרך הכבושה בה כולם צועדים, היא נדושה מדי עבורו, והוא נמשך דווקא אל המחשכים והמסתורין, אל אותם מקומות שלא היו בהם אנשים ועוד לא מוסכם ומקובל כיצד יש להתנהל בהם. אם הוא בעל הכרה בוסרית, תכונת ההרפתקנות וההתנסויות השונות מביאות אותו לפרוץ גדר ולחטוא. ואילו אם הכרתו בשלה, אם הוא בוגר ובעל ענווה שמוכן ללמוד מניסיונם של אחרים – הוא בַּעַל תְּשׁוּבָה, נפשו מוכנה לתשובה, שכן התשובה היא הרפתקה תמידית של התעלות והשתכללות בכל מצב, חוסר הסתפקות במצב הקיים, המוכר והרגיל.
לכן בַּעַל תְּשׁוּבָה מֻכְרָח לָלֶכֶת בִּדְרָכִים עֶלְיוֹנִים, בְּאָרְחוֹת חֲסִידוּת וּמַחֲשָׁבָה קְדוֹשָׁה. חסידות במובנה המקורי, היא הוספה מן החול אל הקודש, שגם דברים של חול יהיו נכללים בקודש. אצל צדיק רגיל יש זמנים של חול, בהם הוא מתעסק בצרכי הגוף והעולם הזה, וזמנים של קודש, בהם הוא עוסק ברוח ובצימאון הנשמה. כשהוא יושב בבית המדרש הוא קודש גמור, וכשהוא במטבח הוא חול גמור. ואילו חסיד מחפש את הקודש גם בפעולות שהוא עושה במסגרת חיי החולין, גם האכילה היא קודש מבחינתו, והוא משתדל להעלות בה ניצוצות, וגם לקראת השינה הוא מתכונן, בתקווה לחלום חלומות נבואיים. אם לא יאמץ לעצמו דרך חיים כזו, של "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו), של מַחֲשָׁבָה קְדוֹשָׁה שמלווה את כל מעשי החולין שלו, הוא עלול להימשך מדי אחר יצר ההרפתקנות והמקוריות שבו, ובמקום להעלות ניצוצות, ישקע בקליפות.
אָכֵן יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה שֶׁנּוֹלָדִים בַּטֶּבַע לִהְיוֹת אֶפְשָׁר לָהֶם לִהְיוֹת צַדִּיקִים מֵעִקָּרָם. אנשים שתכונתם הטבעית היא להיות שקולים ומאוזנים, שפועלים תמיד מתוך שיקול דעת מעמיק והגיוני, ולפי מה שמקובל ונאה. כשיש דרך סלולה הם צועדים רק בה מתוך הכרה שכך ראוי והגיוני לעשות; ודרכים אחרות, שאינן סלולות ומוגדרות, כלל לא מעניינות אותם.
על פי רוב, בתחום התורני, אנשים כאלה אמונים על תחום ההלכה, בעוד שבעלי תשובה מתעמקים יותר בעניינים רוחניים ונפשיים. ישנם גם מקרים שבהם העיסוק המעשי אינו תואם לגמרי את הנפש, כפי שהיה באישיותו של הרב קוק לדוגמא – שכיהן בפועל כרב ופוסק, ודן בשאלות הלכתיות רבות שהגיעו אליו, אך בכתביו האישיים מתגלה שהדבר העיק עליו, והוא היה רוצה לעסוק יותר בעניינים רוחניים.[89] לא בכדִי, בחלק מאגרותיו צירף הרב קוק לחתימת שמו את המילים: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש", שכן משרת הרבנות עבורו הייתה שעבוד אמיתי, כאשר במחשבתו ונטייתו הטבעית עסק בענייני רוח ומחשבות נשגבות, ובפועל היה צריך לתת מענה הלכתי ומעשי לציבור הגדול של הפונים אליו.
וְהֵם גַּם אִם נִזְדַּמֵּן שֶׁחָטְאוּ וְעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, יְכוֹלִים אַחַר תְּשׁוּבָתָם לִהְיוֹת בְּאָרְחוֹת חַיֵּיהֶם בְּדֶרֶךְ צַדִּיקִים דְּמֵעִקָּרָא, לֹא בְּתִגְבֹּרֶת לַהֶבֶת קְדֻשָּׁה נִכֶּרֶת וְחוֹשֶׁקֶת תְּדִירָה כפי שיש לבעלי תשובה, אלא בהליכה מתונה וברורה, בצעדים מדודים וזהירים, כפי שהיו מעיקרם – אנשים הגונים וטובים. זהו יתרון חשוב שיש לאותם אנשים, הצדיקים מעיקרם. מנגד, אין להם את אותה התלהבות קודש שיש לבעלי תשובה, את החשק הרוחני התמידי והניסיון לגלות כל הזמן רבדים חדשים בעבודת ה'. ממילא גם אין להם אכזבה ועוגמת נפש כאשר הם נותרים במעמדם הרוחני ואינם ממשיכים להתעלות.
אֲבָל אוֹתָם שֶׁמִּטִּבְעָם יֵשׁ בָּהֶם נְשָׁמוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁתָּמִיד הֵם צְרִיכִים לִתְשׁוּבָה, הֵם הֵם הַקְּרוּאִים לִהְיוֹת חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ. לכן חייהם אינם נוחים. אין להם שלווה פשוטה, אלא תמיד הם ניצבים בפני דילמה, עליהם להכריע לטוב או למוטב, או שיפלו לשפל או שיתעלו לרמות נשגבות. אלו תהליכים נפשיים כמובן, שעל פי רוב אינם ניכרים באופן חיצוני. אדם כזה יכול להתפלל בכוונה, במניין ובבית הכנסת, לפי כל ההנחיות ההלכתיות הראויות, ולאחר התפילה להרגיש שנפל ממדרגתו, מכיוון שלא הגיע להשגה שציפה לה או שלא הביע את כמיהתו באופן הייחודי שבו חשב שעליו להביע אותה. כך גם בלימוד או בכל מצווה, כאשר ביצע אותם שלא באופן האידאלי מבחינתו. כמובן יכול להיות גם להפך, לאחר תפילה שגרתית של יום חולין, שעת לימוד או קיום מצווה – אדם כזה יכול לחוש ברוממות רוח אדירה גם מבלי שיתרחש כל שינוי ניכר בעולם החיצוני.
בדברים אלה הרב קוק מציג את שני הטיפוסים באופן סכמתי וקיצוני, אך כמובן שאצל רוב האנשים יש תערובת בין התכונות השונות. במקרים מסוימים הדבר מאוד קיצוני וברור, ובמצבים שונים יש אמנם דומיננטיות לאחד הצדדים בנפש, של 'בעל תשובה' או 'צדיק מעיקרו', אך מבלי שהדבר יהיה בולט וניכר. על דוד המלך אמרו חכמים "שהקים עולה של תשובה" (מועד־קטן טז, ב). חייו היו רצופים טלטלות עזות, כאשר התחיל כאחרון רועי הצאן בבית אביו וסיים כמלך ישראל, ומלכותו, "מלכות עולמים" (תוספתא סנהדרין ד, יא), הייתה מלאה בהתמודדויות קשות, מאבקים, פיתויים ואכזבות מבית ומחוץ – לעומת דמויות מופת אחרות המתוארות בתנ"ך ובדברי חז"ל, שחייהם היו יותר יציבים, ישרים וברורים. כל אדם צריך לנסות ללמוד את נפשו, לברר ולגלות מהו טבעו וכיצד ראוי לו לנהוג עם עצמו, כך שיתקדם ויבנה את חייו באופן הטוב בשבילו; כיצד ינהל את תהליך התשובה שלו, האם בצעדים קיצוניים או מדודים; והאם עליו להתמקד בתחום ייחודי מסוים, או ללכת בדרך הכבושה והטובה לרבים.
