לעומת הפסקה הקודמת, שעסקה בחשיבותה של עצם השאיפה השכלית, בפסקה זו עוסק הרב קוק בתוכן השאיפה הראוי. ראוי לאדם לשאוף להיות בעל תשובה, כלומר – כזה שתמיד מתעלה ומתקדם, תמיד בוחן כיצד ניתן לשפר יותר את המצב. תשובה במובן העמוק שלה היא דינאמיקה נפשית של התפתחות, שאיננה ליניארית ופשוטה, כדברי חז"ל: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א). רק כאשר האדם נכשל ונתקע, הוא שב לבחון שוב את מה שלמד ואז יודע במה כשל ובמה הוא עלול להיכשל שוב, וכך יש סיכוי שיבין יותר טוב. הדרך היא של "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א, יד) באופן תמידי, ניסוי וטעיה עד שמגיעים למסקנה סבירה, שגם אותה משכללים עוד ועוד לאין קץ.
משום כך, כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִהְיוֹת דַּוְקָא צַדִּיק גָּמוּר, קָשֶׁה לוֹ לִהְיוֹת בַּעַל תְּשׁוּבָה. דמותו של צַדִּיק גָּמוּר מצטיירת כאדם שקט ושליו, שלם בכל מעשיו. מדי פעם הוא מגלה שיש איזה תחום בו לא נהג באופן מושלם – ומיד מתקן וחוזר למצבו הסטטי התקין. בניגוד לבעל תשובה, שאצלו שורר אי־שקט נפשי תמידי, משום שהוא מודע לכך שהמציאות אינה סטטית ותמיד אפשר וצריך להתקדם. כל אימת שהוא מזהה גבול מסוים, הוא מיד תר אחר פרצה לעבור את הגבול, לשכלל את המצב ולהרחיב את תחום הישגיו. זו נטייה נפשית הפוכה. אם האדם מחפש כיצד להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, למדרגה רוחנית מסוימת שממנה לא יזוז – הוא יישאר במקומו ולא יוכל להתעלות. לכן אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד, ב), משום שהמציאות דינאמית והאדם דינאמי, ועל כן צדיק באמת לעולם איננו גָּמוּר באופן מהותי, סטטי ועשוי, כפי שדורשים על שמו של עשיו הרע, שהיה עשוי וגמור ברשעותו. יש לשאוף להיות כיעקב – שהוא דינאמי ותמיד עוקב אחר הזדמנויות לשיפור ותיקון, וכך יכול ללמוד ולהתפתח מכל מדרגה, ובמובן זה להיות בעל תשובה.
עַל כֵּן רָאוּי לוֹ לָאָדָם, שֶׁתָּמִיד יָשִׂים אֶל לִבּוֹ אֶת הַשְּׁאִיפָה לִהְיוֹת בַּעַל תְּשׁוּבָה שָׁקוּעַ בְּרַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה וְשׁוֹאֵף לְהִתְגַּשְּׁמוּתָהּ הַמַּעֲשִׂית. יש להיזהר כמובן, שדחיית מדרגת הצדיק הגמור לא תגרום לאדם להרפות מן המאמץ להגשמה מעשית של הצדקוּת. אדם צריך לאמץ את אותה שאיפה שכלית בהירה, בה עסק הרב קוק בפסקה הקודמת, שמביאה להתעלות תמידית גם מבחינה מעשית. מצד אחד, ההתגשמות המעשית אף פעם לא ממצה לגמרי את השאיפה להתעלות, ומצד שני, האדם תמיד צריך לשאוף להתגשמות מעשית מלאה של שאיפת ההתעלות. לכן תמיד יש התווספות ושינוי בתחום המעשי על פי השאיפה. אדם צריך בכל עת לבחון כיצד להיטיב את עצמו ואת המציאות.
הרב יהושע בכרך ז"ל,[88] אמר משל בשם שהיו אומרים בישיבות המוסר בליטא, על דרך התפתחות האדם: כאשר אדם מחליט לנסות את מזלו בעולם הגדול, וניגש לכרטיסן לרכוש כרטיס נסיעה ברכבת, עליו לרכוש כרטיס שיביא אותו עד לוורשה עיר הבירה. אולי לפני שיגיע אליה יחליט לרדת באחת העיירות הקטנות שבדרך, כי ימצא שגם בהן יש משרה טובה שמתאימה לאישיותו וכישרונותיו; אך בתחילת מסעו עליו לשאוף לתחנה המרכזית ביותר, לדרגה הכי נשגבה. אין להסתפק במדרגה מסוימת, נעלה ככל שתהיה, אלא לשאוף תמיד להתעלות מקסימלית.
וְאָז תּוּכַל תְּשׁוּבָתוֹ לְהָרִים אוֹתוֹ לְמַעְלָה, עַד מִדַּת צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וּלְמַעְלָה מִזֶּה. כאשר האדם ישאף תמיד להיות בעל תשובה, להיטיב ולהשתכלל, הוא יהיה צדיק גמור מבחינה "אובייקטיבית", כלומר – בעיני אחרים. שאיפתו לשיפור תמידי לא תפגום במדרגה הרוחנית שכבר השיג, אלא תוסיף עליה, וממילא הוא יהיה גם מתוקן ושלם במעשיו, שרוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו. אף שמבחינתו, כאשר יביט אל עצמו, לעולם לא יסתפק במדרגתו ותמיד ימצא מקום לשיפור ושכלול, כך שיגיע למעלה ממידת צדיקים גמורים (עי' נדה ל, ב). הוא יסגל לעצמו רגישות רוחנית ומעלה עדינה של קדושה, שאחרים אפילו לא חושבים שהיא קיימת.
אחד מבעלי התשובה הגדולים בתולדות ישראל שנעשה לדמות מופת, היה רבי עקיבא. ברגעי חייו האחרונים, כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ראוהו תלמידיו קורא קריאת שמע. "אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בְּכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נשמתך; אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?!" (ברכות סא, ב). מכיוון שרבי עקיבא שאף וחתר תמיד להיות בעל תשובה, לא הסתפק בדרגתו הרוחנית הנעלה גם במצבו הקיצוני, ולא חדל מלחפש כיצד ניתן להוסיף עוד ועוד טוב על הקיים. בכך תשובתו רוממה אותו למעלה מדרגת הצדיקים הגמורים.
