ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה לה.

התפיסה הרווחת היא שהבעיות העיקריות שבחיים הן בתחום המעשי. שם הכישלונות, האכזבות והקשיים. ואילו המחשבות המופשטות חסרות ממשות, ולכן פחות משמעותיות מן המעשים. כאשר אדם בוחן את מצבו הנפשי והרוחני, הוא נוטה לייחס פחות משקל למחשבה מאשר למעשה. אולם לא כך סברו חז"ל, כאשר קבעו את ההבדלה הנאמרת בתפלת ערבית של מוצאי־שבת דווקא בברכת 'חונן הדעת', והסבירו: "אם אין דעה – הבדלה מניין?" (ירושלמי ברכות פ"ה, ה"ב). היכולת לבחור בדרך הטוב והאמת תלויה רק במחשבה, בדעת, ומשם משתלשלת אל המעשה. אין בכך כדי להפחית בערכו של הצד המעשי, אך הוא אינו חשוב מן הצד השכלי הרוחני.

הַשְּׁאִיפוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת הַבְּהִירוֹת מְרוֹמְמוֹת אֶת הָאָדָם מֵעַל חוּג הַמַּעֲשֶׂה הַמְצֻמְצָם. כאשר אדם מגדיר לעצמו מטרות רוחניות מתוך רצון לרומם את אישיותו, להיות יותר מוסרי, עמוק ומבין, הוא מתעלה מן הקשיים המעשיים וכך גם גובר עליהם בשלב מסוים. שאיפה היא גם דמיון, ציור של מציאות אידאלית, וגם מוטיבציה לממש את הדמיון המופשט – כזו שבאה לידי ביטוי גם בפרטי החיים הקטנים וברגעים בודדים. הרב קוק מסייג: שאיפות שכליות מרוממות את האדם באופן חיובי דווקא כשהן בְּהִירוֹת. בניגוד לשאיפות שכליות שהן מטושטשות ולא ברורות, שבגללן האדם עלול להמיר את הפעילות המעשית במחשבות ערטילאיות ובכך להינתק מן המציאות ולאבד את המוטיבציה לתיקונה.

בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְבֻסָּסוֹת יָפֶה, כשיש להן בסיס ממשי במציאות, תוכניות ריאליות בכדי לממש אותן – הֵן מְזָרְזוֹת אוֹתוֹ בְּתִקּוּן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל לְהַבָּא וּמְיַשְּׁרוֹת לְפָנָיו אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים. חלק מהותי וחיוני בתשובה הוא קבלה לעתיד.[87] כאשר אין לאדם כלל שאיפות רוחניות, או שהן נותרות מעורפלות ולא בנות־ביצוע, האדם אינו יכול לקבל על עצמו לשנות את חייו באופן אמיתי ובכנוּת. לעיתים קרובות הוא יעדיף לדחות את השינוי המעשי למועד לא ידוע, שעלול שלא להתקיים כלל. ואילו כאשר השאיפות השכליות בהירות ומבוססות, האדם יודע למקד את עצמו, להבין את יכולותיו וכישרונותיו, לגייס אותם ולהעצים אותם, כדי לתור לו דרך טובה מכאן ולהבא. גם אם בעבר היו לו כישלונות וחטאים קשים וחמורים, כשהוא מצליח לגבש לעצמו שאיפה שכלית מבוססת שמתאימה למציאות חייו המסוימת, הדרך הטובה מוארת בפניו והוא יכול יותר בנקל להתגבר על כישלונותיו, לתקנם ולהמשיך לצעוד בדרך הטובה בביטחון.

אָמְנָם פּוֹעֲלוֹת הֵן גַּם כֵּן סִקּוּל דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר, שֶׁאֵין קִלְקוּלֵי הַמַּעֲשֶׂה חוֹסְמִים אֶת אֹרַח חַיָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכִּיר בִּבְהִירוּת עַד כַּמָּה אוֹר הַדַּעַת, הַמְכִינָה וּמְיַסֶּדֶת אֶת הַתְּשׁוּבָה, עוֹקֵר אֶת כָּל שָׁרְשֵי הָרַע מִיסוֹדָם הָעִקָּרִי וּמַחֲזִירָם לְטוֹבָה. בפשטות, השאיפות השכליות פונות אל העתיד. אולם ביסודן הן מבוססות על תנועת התשובה הכללית, הפועלת גם על העבר. מעשים רעים שאדם עשה מונחים בדרכו כאבני נגף, גם אם חלף זמן רב מאז חטא בהם. כל עוד לא תיקן את שורשיהם, את מה שהביא אותו לחטוא, החטא מלווה אותו ואורב לפתחו בכל צעד ושעל. רק כאשר יש לו שאיפה שכלית בהירה לתיקון אישיותו ומצבו הרוחני באופן כולל, הוא יכול לטפל גם בגורמים העמוקים של החטא.

בפרק השני של הספר, הרב קוק מכנה את התשובה השכלית, שהיא התשובה מאהבה – "התשובה העליונה"; מפני שהתייחסות חיצונית יותר אל החיים, שלא החלק השכלי שבה הוא הדומיננטי, אלא החוויה החושית בלבד – אינה מתעלה למקורן ולמהותן של התופעות במציאות, ועל כן היא התייחסות נחותה. משום כך, פעמים רבות בגלל הרושם הקשה שיוצרים בנפש האדם כישלונות, טעויות ואכזבות, הוא נרתע, וגם אם בכל זאת יש לו רצון לתקן את חטאיו, הוא אינו מצליח בכך. החטאים מלווים את חייו בזיכרונו ומעצבים את אישיותו, וכך הוא כלוא בהם ולא חי באופן שלם כפי שהיה ראוי לו לחיות. רק כאשר התייחסותו אל החיים היא באופן שכלי, על ידי אוֹר הַדַּעַת, הוא יכול להתעלות בהכרתו למקור מעשיו, ליסודות העמוקים בנפשו שגרמו לו לחטוא, וכך לתקן את החטא. השכל חודר אל תוכיות הדברים ומבין את החוקיות הנסתרת שטמונה בחובם. אם יתנו לאדם צעיר וחזק, אך תמים ושאינו מכיר את העולם, לסקל אבנים רבות מן השדה – הדבר ידרוש ממנו זמן מרובה. ואילו אם יתנו משימה זו לאדם זקן וחלוש, אך כזה שמבין את חוקי הטבע, החברה והנפש, הוא יוכל בדרכים שונות להשתמש בשכלו וכך על ידי פנייה לעוברים ושבים או בדרכים אחרות, יוכל לסקל את האבנים מן השדה הרבה יותר מהר מן הצעיר שמשתמש רק בזרועותיו. ודאי שיש לשוב בתשובה ולתקן את המעשים כמה שניתן, אך המעשים הם רק המסקנות, הביטוי החיצוני של השורשים – התפיסות השכליות, שאותן יש לשנות ולהחזיר למוטב.

וממילא, מכיוון שהשאיפות השכליות הן ביטוי של תשובה עליונה, התשובה מאהבה, הזְּדוֹנוֹת מִתְהַפְּכִים לִזְכֻיּוֹת. כדברי חז"ל על סגולתה של תשובה מאהבה, שהופכת את הזדונות לזכויות (יומא פו, ב). מה שהופיע כזדון, בצורה פראית ולא מובנת, על ידי אור הדעת חוזר אל מקורו ככוח חיובי, שעל ידו אפשר לפעול טוב במציאות, במקום החטאים. לעיתים התפרצות של כעס ופגיעה בזולת, למשל, נובעת מיסוד של אכפתיות ומעורבות עמוקה שיש בנפש, שרק בא לידי ביטוי חיצוני באופן שלילי. כאשר מגלים זאת, ניתן לשוב בתשובה מאהבה באופן עמוק וראוי הרבה יותר. זוהי התשובה מעיקרה, שאינה רק מסקלת את האבנים, אלא גם בונה מהן בית חדש, מפני שהיא חודרת אל מהות המציאות והגורמים לחטא.

[87] רמב"ם הל' תשובה א, א: "כיצד מתוודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן