לאחר שאדם מגיע לתובנה שחייו אינם טובים ושעליו לשוב בתשובה, הוא תוהה כיצד ישוב באופן נכון; שהתשובה לא תהיה רק וידוי וחרטה, אלא גם בניית חיים חדשים, טובים יותר. לשם כך חשוב לצרף חכמה ליראה. בפסקה זו הרב קוק עוסק בקשר ביניהן: אָסוּר לָהּ לְהַיִּרְאָה שֶׁתִּהְיֶה מֻפְרֶדֶת מֵהַחָכְמָה. יראה מאפשרת חרטה על חטאים וצער על התרחקות מן הקודש והטוב שנגרמה בגלל חטאים. אך אי אפשר להסתפק בצער, בחורבן המציאות הרעה, ועל כן נצרכת גם חכמה הממלאת את החיים בתוכן חדש, כזה שישקף את ההשגחה האלוהית כדי שהאדם ישוב לדרך הישר.
בכך הרב קוק מציג עמדה מסוימת, שזרמים מוסריים מסוימים לא תמיד קיבלו. היו שהדגישו את חשיבות היראה במנותק מהחכמה, שכן לשיטתם העיקר ביראה הוא החוויה הנפשית החזקה, ההתרגשות, ואילו החכמה עלולה קצת להרחיק, לקרר את ההתלהבות על ידי הגדרות ומושגים מופשטים. בדומה לכך, היו שהדריכו ללמוד מוסר ברגש עז: "בקול עצב בשפתיים דולקים",[83] ופחות להתמקד בעבודה האינטלקטואלית שבתחום המוסר.
כבר הרמח"ל בהקדמה לספרו 'מסילת ישרים', מבכר באופן חד־משמעי את לימוד המוסר המבוסס על עיון שכלי,[84] אך הרב קוק מוסיף ומדגיש שאין מדובר בקשר טכני, סמיכות של שני התחומים, כִּי־אִם תָּמִיד תִּהְיֶה מְחֻבֶּרֶת לָהּ וְיוֹנֶקֶת מִמֶּנָּה, וּמִמֵּילָא מַשְׁפִּיעָה עָלֶיהָ. כמו תינוק המרגיש שאין לו מקור אחר להזנה ואהבה מלבד אמו. אחרת, היראה לא תהיה מאוזנת, ותהפוך להתפרצות רגשית כזו שעלולה לפגוע באדם באופן מסוכן.[85] יראה שאינה יונקת מן החכמה, עלולה לגרום לאדם שייכנס למצבים קיצוניים ושליליים – התבודדות יתרה, עצבות, סגפנות, חשדנות ואפילו גאווה. לעיתים אדם שהגיע לתובנה עד כמה חשובה יראת אלוהים או שזכה בחוויה מיוחדת בקשר לכך, מתחיל להתגאות על זולתו ש'עוד לא גילה' את התובנה שהוא גילה, ובז לו. הוא כמובן לא מתכוון להתגאות, אך אם אין יראתו יונקת מן החכמה, הוא מגיע לתחושות אלו גם בלא יודעין. בזכות החכמה אדם יכול לראות את משקלן וערכן של תובנות, עמדות וחוויות אחרות, ולהינצל בכך מן הגאווה, העצבות ושאר הבעיות שעלולות להתלוות ליראה. הוא מכיר בכך שהוא זה שלא תפס נכון את המציאות ושלא התייחס לנוכחות האלוהית כראוי, לוקח אחריות על מעשיו וכך נהיה יותר שקול, מעמיק ובוגר ביראתו, ביחס לעצמו, ביחס לזולתו וביחס לעולם בכללו.
וְזֶה נוֹהֵג בֵּין בַּהַזְרָחָה הַכְּלָלִית שֶׁל הַבְרָקַת הַיִּרְאָה וְהַחָכְמָה בַּנֶּפֶשׁ, השפעת החכמה על היראה צריכה להיות בתפיסת המציאות בכלל, שכן נצרכת חכמה רבה להכיר ביחס שבין האדם לעולם ושבין העולם לאלוהים, במגמת המציאות ובמשמעותה – ולהבין כיצד להתנהל לאור זאת; בֵּין בְּכָל הַפְּרָטִים הַמִּסְתַּעֲפִים שֶׁלָּהֶם, שֶׁעַל כָּל פְּרָט שֶׁל פְּרָטֵי הַיִּרְאָה צְרִיכָה הַחָכְמָה לְהָאִיר אֶת אוֹרָהּ. החכמה צריכה להשפיע על היראה גם בחשבון נפש פרטי שאדם עושה, וכך גם מבין יותר את עצמו – מה שהיה בתת־מודע נעשה יותר מודע, וגם מבין יותר את יראתו – מה ההשלכה הנפשית של מודעותו לנוכחות האלוהית, ממה הוא ירא וכיצד זה מכונן את חייו.
וּמִתּוֹךְ כָּל פְּרָט מִפְּרָטֵי הַחָכְמָה צְרִיכָה יִרְאַת אֱלוֹהִים, בְּכָל עֲרָכֶיהָ, הַמַּעֲשִׂי, הַמִּדָּתִי, הָרִגְשִׁי, וְגַם הַדִּמְיוֹנִי, לִהְיוֹת מִתְפַּרְנֶסֶת. כלומר – לגדול מהם. ליראת אלוהים יש ביטויים רבים באישיות, וכולם צריכים להיות מוארים מכל פרטי החכמה שבהם, וכך להעצים את היראה. יראת אלוהים מתבטאת כמובן בצד הַמַּעֲשִׂי, בכל התעסקותו המעשית של האדם יראתו באה לידי ביטוי, ועליה להיות מוארת מכל פרטי החכמה שבמעשים – מה טוב לעשות ומדוע, כיצד ומתי וכיוצא בזה. גם בצד הַמִּדָּתִי של האדם יראתו באה לידי ביטוי, כאשר התפיסה המוסרית שלו מושתתת על יחס נכון לאלוהים, ועל פי זאת הוא בוחר אילו מידות להעצים ואילו לרסן. עליו לעצב את מידותיו ותפיסתו המוסרית מתוך עיון תבוני מעמיק. גם הצד הָרִגְשִׁי מבטא את היראה, כאשר אדם אוהב דברים מסוימים ושמח מהם, וסולד מדברים אחרים ומצטער עליהם – עליו לבחון היטב את רגשותיו, ולנתב אותם על פי החכמה. ואפילו בצד הַדִּמְיוֹנִי יש ביטוי ליראת אלוהים, בתפיסת האסתטיקה שיש לאדם, הספרות שהוא מעריך או אף המוזיקה, גם באלה יכולה להיות צניעות מסוימת, עדינות וצדק, וגם פראיות ובוטות שנוגדות את יראת אלוהים. אדם צריך לגבש גם את העדפותיו האסתטיות מתוך חכמה, ובכך הוא מאיר ונותן צורה מסוימת ליראתו.
וּמֵהַחִבּוּר הַמַּתְאִים שֶׁל אֵלֶּה שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת מְאִירָה נִשְׁמַת הָאָדָם. בתחילה, התורה מכנה את השמש ואת הירח: "שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז). אך מיד לאחר מכן, רק אחד מהם נותר גדול: "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (שם). המדרש מתאר דו־שיח שנערך כביכול בין הירח לבין הקב"ה, שהוא זה שהביא בסופו של דבר להקטנת הירח: "אמרה ירח לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה, לכי ומעטי את עצמך" (חולין ס, ב). הרב קוק מדמה כאן את היראה לירח: כשם שלירח אין אור מצד עצמו, אלא רק על ידי ובזכות השמש המאירה עליו, כך גם היראה צריכה להיות מוארת מן החכמה, ורק כך היא מאירה את האדם.
את המתח שבין שני המאורות ניתן לראות בחלקים מסוימים מתולדות התרבות האנושית, כאשר החכמה והיראה, התבונה והדת, החרימו זו את זו או לחמו זו בזו. זהו מאבק שיסודו בטעות כמובן, וכפי שמבאר כאן הרב קוק – הדת מוכרחת לינוק מן התבונה, אחרת היא גורמת לחורבן והרס. אך למרבה הטרגדיה, בפועל רבים מאנשי הדת לא השכילו לראות בערך התבונה, עד שהמילה "משכיל" נעשתה אצלם למילת גנאי, ולעומתם גם אנשי תבונה רבים בזו לדת. דווקא לירח אמר הקב"ה להתמעט, כאשר קטרג על הבעייתיות שבשוויון בינו לבין השמש, במקום להכיר במעלת השמש – מקור האור שבו. וכך גם כיום בפולמוס המתנהל בין הדת לתבונה: הדת נמצאת בעמדת התגוננות, שכן לא הכירה במעלת התבונה, קנאה בה, ומי שמקנא ידו על התחתונה. הוֹפָעַת הַתְּשׁוּבָה תהיה דווקא על ידי החיבור שבין שני המאורות, החכמה והיראה, התבונה והדת. אז תהיה התשובה רְווּיַת הָעֵדֶן, שכן מטרתה הכללית של התשובה היא שישוב העולם לגן עדן, למצבו הראשוני והאידאלי, בו נִתְקן קטרוג הירח והוא שב להאיר במלואו ובגודלו המקורי, כחזון הנביא.[86] במציאות אידאלית זו, תהיה גם הַשִּׂמְחָה, במקום הקללות שבאו בעקבות חטא האדם הראשון – "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז). וְהַחַיִּים, בניגוד לגזירת המוות, יהיו שמחה וחיים ללא המגבלות שיש להם כיום. לכן מסיים הרב קוק שהתשובה דווקא בָּאָה לָעוֹלָם, ולא מוציאה את האדם מן העולם כדי שיגיע אליה, וכפי שעלול להיות בתשובה שיש בה יראה ללא חכמה. האתגר הגדול הוא לבוא בחזרה אל העולם, לבנותו ולעצבו שיהיה טוב ונכון יותר מן העולם שקודם התשובה.
