"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) – פתח, מעבר בין הבית לחוץ או חילוף של זמנים ומצבים, מועד לכישלון וחטא. ישנם זמנים מסוימים, שבהם מצבו הנפשי והרוחני של האדם מאפשר לו לעשות מעשים שכלולים בהם גם חלקים ופרטים שבזמנים אחרים עלולים להזיק לו, אך בגלל מצבו הנפשי בזמנים אלה, הוא מוגן ומחוסן מפניהם. לכן כאשר משתנים הזמנים או המצבים הנפשיים של האדם, עליו לנהוג ביתר טהרה ולשוב בתשובה – לערוך חשבון נפש ולשים לב יותר על פרטי מעשיו והנהגותיו, כדי להישמר מפני פרטי המעשים שלא הזיקו לו במצבו הקודם ועלולים להזיק לו במצב החדש.
בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶשׁ צְרִיכִים לַעֲסֹק בִּתְשׁוּבָה עַל כָּל הֶעָבָר בִּימוֹת הַחֹל, כְּדֵי לְקַבֵּל קְדֻשַּׁת שַׁבָּת בְּלֹא שׁוּם מְנִיעָה מִכָּל דְּבַר חֵטְא וְעָווֹן. שלא תהיה שבת כיום חול. בימות החול, ימי המעשה, אדם מצוּוה לפעול בעולם כמה שיותר, "לתקן עולם במלכות שד־י", ליצור ולבנות בנחישות וזריזות. יצירה זו, שהיא טובה ביום חול, בשבת נעשית לעוון. אחד הגדרים ההלכתיים למעשים שאסורים בשבת, הוא "עובדין דחול" – מעשי חול (עי' שבת קיג, א). קדושת השבת אינה מסתכמת בסך מסוים של מצוות ואיסורים, אלא יש גם צביון מיוחד לשבת שאדם צריך להעניק לה בהתנהגותו. ישנם מעשים שהיו יכולים להיות מותרים בשבת מצד עצמם, שכן אין בהם הבערת אש, תיקון או כל מלאכה שהתורה אסרה, אלא שאם הם היו מותרים בשבת, האווירה המיוחדת שלה הייתה נפגמת. אדם צריך להתענג בשבת מתוך מנוחה ורוגע, ומבחינה מסוימת זה עומד לגמרי בניגוד לימות החול, בהם צריך לפעול בזריזות ובחריצות. לכן יש לעשות תשובה בערב שבת, לערוך חשבון נפש ולברר היטב שלא נכנסים לשבת עם טרדות היומיום שעלולות לגרום לאדם לעשות מעשים אסורים בשבת או למנוע ממנו את המנוחה הנפשית הראויה לה. זהו שינוי משמעותי של מצב הנפש, שיש ללוות אותו בתשומת לב וטהרה.
וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת קֹדֶשׁ צְרִיכִים לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל הַתֹּכֶן שֶׁל הֶאָרַת הַשַּׁבָּת, שֶׁיִּהְיֶה נָקִי בְּלֹא שׁוּם תַּעֲרֹבֶת, כְּדֵי שֶׁאוֹתָם הָעִנְיָנִים, שֶׁמִּפְּנֵי קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הֵם מִתְבַּטְּלִים וְאֵינָם יְכוֹלִים לִפְעֹל וּלְהַזִּיק, לֹא יַפְרִיעוּ אֶת מַהֲלַךְ הַכַּשְׁרוּת שֶׁל יְמוֹת הַחֹל, שֶׁאֵין בָּהֶם אוֹתָהּ הַהֲגָנָה. מכיוון שלעומת מנוחת השבת ועונגה, בימות החול אדם צריך דווקא להיות במרץ וחיוניות של עשייה – אם לא ישים לב לשינוי הנפשי שצריך לחוּל בו בצאת השבת, הוא עלול להמשיך את אווירת המנוחה של השבת לימות החול, ואז לא לנהוג בהם בחריצות כראוי להם. אחד הביטויים הפשוטים לכך הוא דברי חז"ל על כך שניתנת באדם "נשמה יתירה" בשבת: "נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב־שבת, ולמוצאי־שבת נוטלין אותה הימנו" (ביצה טז, א). רש"י מסביר שמשמעותה של אותה "נשמה יתירה" היא רוחב לב של מנוחה ושמחה המאפשר לאכול יותר מן הרגיל בימות החול (שם ד"ה "נשמה יתירה"). בשבת יש קדושה שמגנה על האדם מן הצדדים הרעים של העונג והמנוחה. גם בימות החול יש קדושה מסוימת, אך היא שונה מקדושת השבת. לכן ימות החול תובעים יחס שונה מן האדם, ואם ימשיך את אווירת המנוחה והעונג הקדושים של השבת, כפי שהיא, לימות החול – יהיה בכך פגם מוסרי והוא עלול לגרום לעצמו נזק. המצווה תהפוך לעצלנות, אדישות וגרגרנות מגונה.
וְזֶהוּ עִנְיַן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁל פְּשִׁיטַת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הכהן הגדול מחליף חמש פעמים את בגדי הזהב ובגדי הלבן שהוא לובש במהלך עבודת יום הכיפורים, הנעשית בבית המקדש. לכל החלפה מתווספת טבילה אחת במקווה, וקידוש הידיים והרגליים שתי פעמים, כלומר – שפיכת מים מן הכיור המוצב בעזרה על הידיים והרגליים. סך הכל: "חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום" (משנה יומא ג, ג). הרב קוק מסביר שהטעם לקידוש הידיים והרגליים בסיום העבודה, הוא אותו טעם לכך שיש לשוב בתשובה ביציאת השבת: כִּי אוֹתָם צִחְצוּחֵי טֻמְאָה, כלומר – לא טומאה ממש, אלא דברים שקרובים אליה, כמו תחושה שאפשר להמשיך את קדושת המקדש ביום הכיפורים גם מחוץ לימות החול ומחוץ למקדש, מבלי להתייחס לשינוי בזמן ובמקום; הַמִּתְפָּרְצִים לְתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ, וּמִפְּנֵי גֹּדֶל אוֹר הַקֹּדֶשׁ הֵם מִתְאַמְּצִים לְהִתְדַּבֵּק בּוֹ, מכיוון שנכנס לקודש הקודשים ועשה פעולות חשובות בקודש, החוויה הכבירה עלולה להטעות את הכהן הגדול ולגרום לו שלא לעשות את ההבחנה הנצרכת בין הקודש ובין החול, ובתוך הקודש – בין דרגות הקדושה השונות. כמו אדם שמרגיש התרוממות רוחנית נפלאה בתפילות יום הכיפורים, ומשום כך מחליט להמשיך גם את הימים הבאים בצום, פיוטים, סליחות ותפילות בבית הכנסת לאורך כל היום. כמובן שזו מחשבה שגויה ומזיקה, ולכן הרב קוק מכנה אותה צִחְצוּחֵי טֻמְאָה, שיש להיטהר מהם, אף שהם נובעים מרצון טוב לקדושה. עם כל כמה שהרצון בתוספת של קדושה הוא טוב ויפה, המעשים צריכים להיות מדויקים ותואמים לכללים ולהבחנות המדויקות. וּבְעֵת שְׁלִיטַת הַקֹּדֶשׁ עַצְמָהּ אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה, בזמן העבודות השונות הנעשות ביום הכיפורים ודאי שהכהן הגדול לא צריך לחשוש מכמיהתו הטובה להמשיך את הקודש ולהעצים את אחיזתו בו, אֲבָל אַחַר עֲבֹר הֶאָרָתָהּ צְרִיכִים לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה, שלא ישתבשו סדרי החיים הרגילים בגלל הכמיהה הגדולה אל הקודש וחוסר הבחנה בינו לבין החול. קידוש הידיים והרגליים בסיום עבודת יום הכיפורים ופשיטת בגדי הקודש מזכיר לכהן הגדול שיש דרגות שונות בקודש, שעליו להיטהר ממחשבות וכמיהות שהיו טובות לשעתן, אך כבר אינן רצויות בזמנים ובמקומות אחרים. באותו אופן, התשובה ביציאת השבת שומרת את האדם שיעשה את ההבחנה הרצויה בין הקודש ובין החול.
הרב קוק מוסיף שאותה תשובה של המעבר בין קודש לחול, קידוש הידיים והרגליים ביום הכיפורים, היא רַבַּת הַחֶדְוָה, הָעֹז וְהָעֲנָוָה. אדם צריך להכיר בגבולות ה'מתנות' שהוא קיבל – נדרשת עֲנָוָה כלפי הצו האלוהי המגביל את השבת, את המקדש ואת יום הכיפורים. בנוסף, מכיוון שהאדם צריך לעבור לדרגה פחותה של קדושה, עליו להתאזר בעֹז ובאומץ לעבור מן המצב המוכר והנעים למצב חדש. ועם זאת, הכל נעשה מתוך חֶדְוָה, שכן גם במצב החדש יש קודש, יש דברים טובים ויפים – אם זה ביצירה ובמלאכה המבורכת שבימות החול, ואם זה בחיי החול הרגילים שבאים לאחר צאת יום הכיפורים ומחוץ למקדש וקודש הקודשים.
