ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה לב.

ישנם חטאים שאדם יודע שעליו לשוב עליהם בתשובה, אך מאפשר לעצמו להשתהות ולהמתין להזדמנות בה יהיו לו תנאים יותר נוחים לערוך חשבון נפש כראוי, להתחרט ולתקן. הדבר קורה בפרט בחטאים קלים, בהם האדם גם פחות מרגיש את נקיפות המצפון ותביעת הנשמה להתנער מהם ולתקנם. אך זה עצמו נחשב כחטא, שכן ראוי לאדם שיתאמץ תמיד להתאים את חייו לאידאל של עצמו כאדם, לדגם החיים והאישיות המרומָם בעיניו. אחרת, מתפתחת בנפש שניוּת, קרע פנימי בין האידאל לבין החיים בפועל.

צָרִיךְ לְמַהֵר לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל כָּל חֵטְא, אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה מֵהַדְּבָרִים הַקַּלִּים מְאֹד, אפילו מנהג טוב שאדם רגיל לנהוג בו, ופעם אחת הרשה לעצמו להתרשל ולהתרפות, ולא שמר על מנהגו – לא בגלל שהעמיק בדבר והחליט שמעתה ראוי לו יותר שלא לנהוג בכך מסיבות הלכתיות או מוסריות, אלא בגלל עייפות או עצלנות. זהו חטא שיש למהר לשוב עליו בתשובה. ר' אריה לוין[81] סיפר שכאשר הגיע ארצה והלך להיפגש עם הרב קוק, הם שוחחו תוך שהם מהלכים בחצר, ובשלב מסוים בשיחה, תלש ר' אריה עלה מן העץ בהיסח הדעת. כשהבחין בכך הרב קוק הפסיק לפתע את דיבורו, החוויר, ושאל את ר' אריה לוין: "מדוע לגדוע חיים?!". רובם של האנשים, גם ההגונים והטובים, לא היו חושבים על זה כלל. אך מבחינת הרב קוק זה היה חטא, ובאופן אינטואיטיבי מיד העיר לר' אריה לוין כשראה אותו "חוטא" בכך. הדבר הוטבע באישיותו המוסרית המופלאה של ר' אריה לוין, שלאחר מכן העריץ את הרב קוק כל ימיו. כך כל אדם והדברים שעליהם הוא מקפיד – עליו לשוב בתשובה אם נכשל בהם, גם אם עבור רוב בני האדם זה כלל לא נחשב כחטא.

כִּי אִחוּר הַתְּשׁוּבָה דּוֹמֶה לְאִחוּר טֻמְאָה בַּמִּקְדָּשׁ וּשְׁהִיַּת כִּלְאַיִם בַּלְּבִישָׁה וּשְׁהִיַּת חָמֵץ בַּפֶּסַח, שֶׁכָּל רֶגַע בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא חֵטְא מְיֻחָד, כעבירה שחוזרת ונשנית. וכמו אדם שנכנס קוץ קטן לאצבעו – אם יזדרז לטפל בו, להסיר את הקוץ ולחַטֵּא את הפצע, כעבור זמן קצר הוא כבר ישכח ממנו. אך אם ישאיר את הקוץ בתוך גופו, הקוץ ימשיך להכאיב זמן ממושך והפצע עלול להזדהם ואף לגרום להרעלה. אדם שיודע שחטא, גם אם זהו חטא קל – כל עוד אינו שב עליו, החטא הולך ותופס נפח יותר גדול בתודעתו, באישיותו ובחייו, עד שהוא גורם לשינוי מהותי בנפש. לעומת חטאים שנעשים בפעם אחת ומסתיימים, בשלוש הדוגמאות שהרב קוק מציין: כאשר מודעים לכך שיש טומאה במקדש (עי' רמב"ם הל' ביאת מקדש ג, כא), כלאיים בלבוש (שם כלאים י, ל) או חמץ בבית בחג הפסח (שם חמץ ומצה ג, ט), הפוסקים דנים מהי תחולת החטא מבחינת הזמן, כמה פעמים הוא יכול להיחשב כאילו נעשה מחדש שוב ושוב, ובכך לגרום לחיובים נוספים מעבר לרגע הראשון של ההכרה בו. בחטאים אלה עוברים על האיסור וגורמים לנזק נפשי שהולך וגדל עם התארכות הזמן, עד אשר שבים בתשובה. וּבְהִכָּפֵל חֵטְא קַל הַרְבֵּה פְּעָמִים הֲרֵי הוּא כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה. גם חטא שהיה נחשב לחטא קל בעת שהאדם חטא בו, בעיכוב התשובה הוא נעשה לחטא חמור שהתשובה עליו מורכבת וקשה יותר. וכמו חבל עבה שעשוי מעשרות חוטים דקים שנשזרו יחדיו. כל חוט בפני עצמו ניתן לקרוע בקלות, אך צירופם יחד מעבּה אותם לחבל שאפשר למשוך בו עגלה כבדה, כתוכחת הנביא: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (ישעיהו ה, יח). החוויה הראשונית של גילוי החטא מזעזעת את הנפש, האדם נרתע ונבהל מעצמו; אך עם הזמן הוא מתרגל, וכבר לא מזועזע. הוא כבר תופס את החטא כחלק מאישיותו, עצמו ובשרו. כך שבעוד מבחינה סובייקטיבית ככל שחולף הזמן החטא מאבד מחומרתו בעיני האדם, מבחינה אובייקטיבית החטא נעשה יותר ויותר חמור וכבד. האדם נקשר אליו כמו בחבלים עבים, מתחיל לתרץ ולמצוא נימוקים מדוע הוא בכל זאת בסדר ואינו צריך לשוב בתשובה, וכך הולך ומחמיר את מצבו.

עד כה הדברים היו מופנים כלפי כל אדם. כל אדם נופל בחטאים קלים, וכדברי חז"ל שהכל חוטאים ב"אבק לשון הרע" (בבא בתרא קסה, א), וכל אחד צריך למהר לשוב גם על החטאים הקלים בתשובה. מכאן הרב קוק כבר לא עוסק בחטאים ותיקונם, אלא בירידת דרגה בקדושה אצל אנשי מעלה מיוחדים: וְכֵן מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה שֶׁל הַשָּׂגוֹת עֶלְיוֹנוֹת צָרִיךְ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל כָּל דִּבּוּר יָתֵר שֶׁיָּצָא מִפִּיו. במדרגה כזו, כל דיבור שאינו מדויק, שאינו מכוון ונצרך, פוגם במחשבות העליונות ומחסיר מן הקדושה שבה זכה האדם. בדומה לאיסור ההוספה על המצוות – שאין לכתוב חמש פרשיות בתפילין או לקשור חמש ציציות (עי' ספרי ראה פב), משום שהתוספת כבר אינה חלק מן המצווה ואינה במעלת קדושתה, ולכן פוגמת בה.

רק האדם עצמו יודע שהגיע להשגות עליונות. מה שיכול להופיע כלפי אחרים הוא הדיבור אודותן, המביע את ההשגות במילים קצובות. דִּבּוּר יָתֵר על ההשגות מעמעם את זהרן ומעוות את הופעתן. אם בתוך שיחה של אנשי מעלה, תלמידי חכמים שעוסקים במושגים נעלים ועניינים חשובים, מתערב אדם פשוט ואומר דבר סתמי שאין בו רע מצד עצמו ומותר לאומרו, רק שאינו מדויק או חשוב כמו הדברים האחרים שנאמרים באותו מקום – זהו דיבור שמוריד את הרמה, מפוגג את האווירה הנכונה ולכן לעיתים צורם לאוזן. אותו אדם אינו רע והוא לא עשה חטא, ועם זאת, הוא גרם לפגימה מסוימת בדבר טהור ונעלה שהיה בשיחה. כמו קבוצת אנשים שמאזינים לקונצרט נפלא, ולפתע מישהו בטעות מזיז ביניהם כיסא בקול רעש גדול – הוא מפריע לריכוז ופוגם בחוויה, אף שלא עשה כל רע. דיבור יתר פוגם את ההשגות העליונות ויש לשוב עליו בתשובה, להתבונן מה גרם לאותו הדיבור וכיצד יש לנהוג על־מנת למנוע דיבור כזה בפעם אחרת.

הרב קוק מסיים שיש לשוב בתשובה לא רק על דיבור יתר, אלא אֲפִלּוּ דִּבּוּר נָחוּץ וְקָדוֹשׁ, אך כזה שהוא בְּלֹא קְדֻשָּׁה פְּנִימִית, הזדהות עם הנאמר, שִׂכְלִית, שלא מתוך בירור והבנה עמוקה, וְהֶרְגֵּשִׁית, שהדברים נאמרים בלא המטען הרגשי הראוי להם – על דיבור כזה צריך לשוב בתשובה, משום ששלימותו נפגמה. יש מֵעֵין זיוף, מרחק מסוים בין תוכן המילים לבין האדם שאומר אותן. מכיוון שמדובר באדם שמסוגל לכוון בדיבורו לתכנים נשגבים, אם הוא דיבר בחופזה, ללא כוונה והכנה נכונה, זו ירידה במעלה. אף אחד מלבדו לא ירגיש בכך, שלא כמו דיבור יתר שאנשים שומעים ויכולים להבין, על פי רוב, אם הוא נצרך או מיותר. כאן האדם שופט את עצמו בפני עצמו וצריך להיות מספיק טהור וכן עם עצמו, להבחין שמא לא נהג כגודל השגתו, ודיבורו חסר את הקדושה הָרְאוּיָה לוֹ לְפִי מַדְרֵגָתוֹ. אף שעבור אדם אחר יתכן שזו הייתה כוונה מרוממת ביותר ביחס לכוונות הרגילות אצלו – עבור אותו בעל מדרגה גבוהה זהו פגם, משום שהאדם נמדד מול עצמו, ושב בתשובה מול עצמו. יש לחפש דרך כיצד למנוע את פיזור הדעת, רפיון המחשבה וההפחתה בעוצמת הקדושה, כדי שהדיבור יוכל להיות תמיד אותנטי, כך שפיו וליבו ושכלו ונשמתו של האדם יהיו שווים. לאנשים שמזדהים באמת עם מה שהם אומרים, יש כושר שכנוע מאוד חזק, ועל כן הם עלולים להיות גם מסוכנים אם תוכן דבריהם אינו חיובי. אדולף היטלר היה אומר את דבריו בהתלהבות ומתוך הזדהות מלאה, ולכן נאומיו גרמו למאות אלפים להשתלהב, להשתכנע ולעשות מעשים מתועבים. לכן לעומת זאת, להבדיל מן הרשע והטומאה – אנשים קדושים שאומרים דברים קדושים, צריכים להיות תמיד במצב המתאים והראוי לדיבורים קדושים, וכך יוכלו להוסיף קדושה וברכה בעולם כפי הראוי להם.[82]

[81] רבי אריה לייב לוין, ה'תרמ"ה-ה'תשכ"ט (1885-1969), "אבי האסירים", מתלמידי הרב קוק.

[82] 'שמונה קבצים' ח, קמג: "הדממה מביאה לידי רוח הקודש. וכל מה שרוח הקודש מתגבר באדם, ככה הוא מכיר את גודל ערכו של הדיבור, את פעולתו ואת גבורת שליטתו המעשית. וכפי מה שיהיה דיבורו יקר בעיניו, מפני מה שיודע הוא את ערכו, ככה יגדל ערכו באמת, ופעולת דיבורו תהיה נפלאה, ותתנוצץ עליו סגולת ישראל הפנימית…".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן