ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה לא.

במעבורת שבה נספה האסטרונאוט אילן רמון, היה חלק שנשבר במהלך השיגור ופגע בכנף. כתוצאה מכך, כאשר נכנסה המעבורת לאטמוספירה, בגלל החיכוך באוויר, הכנף הפגועה התחממה עד שהתפרקה לגמרי וגרמה לאסון של פירוק כל המעבורת. זו דוגמא לכך שרפיון בפרט מסוים, יוצר נקודת תורפה מסוכנת. כך הוא הדבר גם מבחינה רוחנית: כָּל הַמְרַפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין לוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּיוֹם צָרָה (ברכות סג, א), וְהוּא הַדִּין אֲפִלּוּ בְּמִצְוָה אַחַת. התורה והמצוות מקיפות את כל הווייתו הרוחנית של האדם, ואם יש מקום רפוי במעטפת התורה והמצוות, בעת צרה אדם נפגע באותו מקום, משום ששם הוא אינו מחוסן נגד הצרה. כאשר אדם נתקל בקשיים, בכישלון או בבדידות, אם הוא יודע שהִתרפה בעניין מסוים מגילוי הנוכחות האלוהית בעולם, שהתרשל ולא פעל כראוי כאשר היה יכול – הוא מרגיש שאינו יכול לסמוך באופן שלם על הסיוע האלוהי, שיש לו פחות ביטחון בה'. בדומה לאזרח במדינה דמוקרטית, שאם הוא נפגע מסיבות שונות, הוא יודע שיש לו אפשרות לפנות למשרד הבריאות, הרווחה או כל רשות אחרת של המדינה שתסייע לו. אך אם לא מילא את חובותיו האזרחיות כראוי, לא שירת בצבא או לא שילם מיסים, אם יש בו רגשי יושר ומצפון הוא פחות חש שיש לו את היכולת והזכות המוסרית ליהנות משירותיה של המדינה. יוֹם צָרָה יכול להתייחס גם לצרה רוחנית: היו דורות בהם הקשר אל הקודש עמד במבחן, ומי שלא היה מקפיד על נאמנות לדבר ה' נפל על נקלה בניסיונות השונים. לכן אמרו חז"ל שיש מצבים שבהם אפילו על פרטים פעוטים כמו אופן קשירת שרוכי הנעליים שמקובל בישראל, יש למסור את הנפש,[80] משום שבזמנים אלו כך נמדד הקשר אל הקודש ואל האומה.

וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּרֹב חַסְדּוֹ מְעוֹרֵר רַחֲמָיו לִזְכֹּר בְּעֵת צָרָה אֶת צְדָדֵי הַטּוֹב וְהִתְעוֹרְרוּת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל דִּבְרֵי תּוֹרָה וּמִצְוָה. אדם נזכר בשייכות שהייתה לו אל הקודש בעבר, בלימוד עמוק או תפילה מרוממת, שהשפעתה עליו נותרה לזמן ארוך. הוא נזכר שאינו רק רפוי ורפוס, כנוע לפגעי החיים, אלא שיש לו גם איתנות של קשר אל הקודש. וּמִתּוֹךְ הַצָּרָה טוֹעֲמִים כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטֵי הַהִתְרַשְּׁלוּת שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְוָה. האדם גם מתמלא צער וחרטה שהתרפה מן התורה, ויכול לשוב בתשובה ולהתגבר על הצרה. הרב קוק מציין שזהו חסד מיוחד של הקב"ה, שבְּרֹב חַסְדּוֹ מְעוֹרֵר רַחֲמָיו לִזְכֹּר את המצב הרוחני הטוב שהיה בעבר ולהצטער על רפיון הקשר אל הקודש. אפשר היה שהאדם לא יצטער על כך, שיחיה כדומן על פני האדמה שאינו יודע ואינו חש במצבו הרוחני הנפוּל, וכך היה נותר שליו ורגוע. אלא שאז לא היה מתעורר לשוב בתשובה, אלא ממשיך בריחוקו מן הטוב. הקושי והצער ממריצים את האדם לחפש את הדרך לשוב, וזיכרון הטוב נותן תקווה וביטחון מחוּדש שיש לאן לשוב: וְשָׁבִים בִּתְשׁוּבָה וְהַקָּבָּ"ה מְקַבֵּל. עצם ההתעוררות של זיכרון הטוב והצער על ההתרפות, באים מתוך חסד ה' שהאדם יכול לשוב בתשובה ולבחור שוב בטוב. לכן כאשר אדם שב בתשובה מתוך הכרה בערכן הרב של התורה והמצוות שהתרשל בהן – תשובתו מתקבלת, וחטאיו נמחלים. זוהי מעלתם של בעלי תשובה על פני צדיקים גמורים (עי' ברכות לד, ב) – שהם בוחרים בטוב מתוך הכרה עצמית בערכו, ולא כהמשך של המצב הקיים, המסורת והחינוך שאותו קיבלו מהוריהם. וּמִתּוֹךְ צָרָה מַמְצִיא פְּדוּת וּרְוָחָה. הצער שנוצר מתוך הצרה הופך לכוח מוביל שמושיע את האדם מרפיונו ומציב אותו בדרך הנכונה. בזכות הצרה הוא חווה את הקושי של הריחוק מן הקודש ובוחר לדבוק בו בעוז, בתשוקה שנובעת מתוך הכרה בערכו של הקודש. תהליך נפשי כזה גם קורה לעיתים לאדם שניצל מתאונה קשה או שהגיע למצב פיזי מסוכן בגלל אורח חיים לא בריא. בזכות הצרה הוא מתעשת, מכיר במצבו השפל, מתמלא בצער על שהגיע לשם – ומאז נוסק בהתמדה ובעיקשות כלפי מעלה, כלפי הטוב והקודש.

[80] סנהדרין עד, א: "בשעת גזרת המלכות, אפילו מצוה קלה – יהרג ואל יעבור […] מאי מצוה קלה? אמר רבא בר רב יצחק אמר רב – אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". ופירש רש"י: "שרוך הנעל, שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך, ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם בפני חבריו ישראל…".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן