ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה ל.

לפני שאדם שב בתשובה, נדמה שהוא חי את החיים באופן מלא – היו לו תאוות וחשקים, דחפים ומידות רעות שנולדו בו באופן טבעי, והוא לא התעמת איתם, לא פרש מן הטבע, אלא מימש אותם במציאות באופן שלילי של חטא. לאחר מכן, כאשר עלו בו הרהורי תשובה, הוא לא שב אל טבעו שבו חטא אלא אל נשמתו, אל עקרונות המוסר ואל הרוח. תשובה היא תהליך של ניתוח תבוני, שיוצר בהכרח איזו התרחקות נפשית ומעשית מן העולם הטבעי הרגיל. לכן לכאורה אדם מגיע אל פסגת התשובה כאשר הוא מצליח לרסן ולשבור את תאוותיו, ונותר לו רק לשמור על המצב הקיים ולא ליפול שוב בחטאים. אך האמת היא שתשובה כזו היא חסרה. אי אפשר להפקיר את העולם ואת החיים, שגם הם בריאה אלוהית, גם בהם מתגלה רצון ה', ולכן התשובה צריכה להופיע גם בהם ולרומם אותם.

דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַתְּשׁוּבָה הָאֲמִתִּית, תשובה שאינה חלקית ונוגעת רק לצדדים מסוימים באישיות, אלא מקיפה את מכלול האישיות של האדם, ולכן היא גם הַטְּהוֹרָה מכל פנייה ואינטרס חיצוני – תשובה חלקית לעיתים נובעת מתוך רצון להשקיט את המצפון או לרַצות את החברה, או אפילו כדי "לרצות" את הקב"ה, מתוך יראת העונש. ואילו תשובה אמיתית, כללית, היא טהורה – נובעת מתוך אמונה פנימית בערכים ובאמיתות שכלפיהם אדם פשע ואותם הוא רוצה להשיב על כַּנָּם בנפשו. מתוך תשובה כזו, צְרִיכִים לָשׁוּב אֶל הָעוֹלָם וְאֶל הַחַיִּים, לא לפרוש מן העולם, לאבד את החיוניות הטבעית ולהסתגף כביטוי של קרבת אלוהים, אלא אדרבא – לשוב ולהרגיש את ההרגשות הטבעיות, לחיות את החיים במלא עוצמתם. אל לה לתשובה לסרס את האדם, לגרום לו ששוב לא ירגיש את היופי, הטעם והעוצמה שבחיים. השינוי יהיה בכך שבשיבתו לחיים אחר התשובה הוא כבר לא יהיה עבד לתחושות, לטעמים ולהנאות העולם שסחררו אותו וגרמו לו לחטוא ולחיות בניגוד לערכיו; אלא יחיה כאדון להם,[78] מתוך השלטת התבונה על התחושות השונות וזיכוכן כך שלא יבואו בסתירה לאמונה ולטוב, אלא אדרבא – יעצימו אותם.

וּבָזֶה מְשִׁיבִים אֶת הַקְּדֻשָּׁה עַל מְכוֹנָהּ, מכון הקדושה, הכַּן שלה, המסד שעליו היא חלה ומתבססת – הוא העולם, החיים על כל העושר של היופי, הטעמים והצבעים הרבגוניים שלהם. הבורא והבריאה אינם עומדים בנפרד, כל אחד לחוד, כך שהאדם צריך להחליט במי מהם הוא בוחר. הבריאה כולה היא ביטוי לרצון האלוהי, ולכן פסגת התשובה היא דווקא שיבה אל העולם בטהרה, מתוך עידון שעושה התבונה לגחמות היצר, ולא פרישה מן העולם. וכך מַמְלִיכִים אֶת הַשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם. שכינה היא כינוי לנוכחות האלוהית שבהוויה. הנוכחות האלוהית היא המקיימת את העולם והחיים, אלא שהחטא גורם לאדם להתעלם מן הנוכחות האלוהית ולהתייחס רק לעולם, להשתכר ממנו ומכוחותיו ולהתעלם ממקורו, מ"בעל הכוחות כולם" (רמב"ן בראשית א), יוצרם ומקיימם. בתהליך התשובה אדם ממליך מחדש את השכינה, מגלה במודעותו שהיא קיימת בעולם כל העת – גם בשעת החטא. כך מתגלה הקדושה הגלומה בחול. מתוך מודעות זו החיים מתארגנים אחרת כמובן, לאור מעמדה של השכינה בעולם כמובילה אותו להטבתו וגאולתו.

מסופר על הפַּסָל מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ,[79] שכאשר היה הולך לבחור שַיִש שבו ישתמש עבור יצירותיו, היה מביט שעה ארוכה על סלעים גדולים שנחצבו מהררי השיש עבור הפיסול, ומסביר שהוא בוחן במבטו אילו חלקים אפשר לפסול ולהסיר מן הסלע, לשייף ולעצב וכך לגלות יצירות מופלאות הגלומות בגושי האבן חסרי הצורה. את הפֶּסֶל המפורסם 'דוד' שעומד כיום בפירֶנְצֶה, יצר מיכלאנג'לו מתוך גוש שַיִש שנחצב מן ההר כמה שנים קודם לכן, ונפסל משימוש על ידי פַּסָּלִים אחרים, לאחר שניסו להשתמש בו והחליטו שאיננו מתאים לפיסול. כך הוא העולם בכללו: גם מה שנפסל משימוש, שנדמה כחסר כל תוכן קדוש וחיובי – על ידי עבודה הכרתית מאומצת אפשר לגלות את קדושתו. אין פסולת שהיא מהותית ומוחלטת, כפי שרואים במצוות הסוכה, בה אמרו חכמים שיש להשתמש דווקא בפסולת הגורן והיקב (עי' סוכה יב, א). על ידי עבודה רוחנית עליונה ניתן לגלות את הטוב שיש בכל, גם במה שנדמה כפסול ובזוי.

[78] כוזרי ג, ה, מהד' הרב שילת: "החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמעים לו חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים, ומנהיגם הנהגה המדינית".

[79] מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ דִי לוֹדוֹבִיקוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי סִימוֹנִי, ה'רל"ה-ה'שכ"ד (1475-1564), איטליה. פסל, צייר, מהנדס ומשורר. יצירותיו, כמו הפֶּסֶל 'דוד', נחשבות לפסגת האומנות המערבית.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן