ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה כט.

פסקה זו מורכבת משני חלקים. הראשון עוסק בתְשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה, והשני עוסק בתחושותיו של החוטא המעוררות אותו לתשובה. גם אם נדמה במצבים מסוים שהתשובה אינה צריכה להיות עליונה, יש להשתדל שהיא תהיה כך, אחרת – התשובה תהיה זמנית וחלשה, ועלולים לחטוא שוב ושוב.

בניגוד לתשובה רגילה, של תיקון חטא או מדה מסוימת, תְּשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה היא תשובה המחוברת לתנועה הכללית שקיימת בבריאה ובכל אדם בפרט, להתקרב למקור האלוהי, ולהאיר את ההוויה כולה מחדש, להרחיבה ולהעצימה (על כך ראו בפרק ד, א; יא). בתשובה זו אדם מברר גם את שורשי חטאיו ועמקי הכרתו, כך שכל אישיותו מתעלה ועימה הוא מרומם את ההוויה כולה. משום כך, בתשובה עליונה הַכֹּל מְסַיֵּעַ לַהֲרָמַת הָרוּחַ, כל העולם התרבותי של האדם מסייע לו בהתעלות שבתשובה כוללת זו, שאינה דווקא תוצאה של טומאה אלא נובעת בעיקרה מתוך דרישה של תוספת קדושה. בתשובה זו האדם יותר מעמיק ומבין, יותר רגיש לזולת ויותר שליט על עצמו, ועל כן הוא מסתייע בכל מה שרוחו ספגה בשנות חייו, בין ממקורות הקודש – כָּל הַתּוֹרָה, ובין ממקורות החול – כָּל הַמַּדָּע. ומלבד החכמות השונות, גם כָּל הַכֹּחַ, במובן של כישרון, כל תכונותיו הייחודיות שהתברך בהן ופיתח אותן. כָּל יְדִיעַת הָעוֹלָם וְהַחַיִּים, ניסיון החיים וההיכרות עם טבע העולם והאדם. כָּל הַהִתְעָרְבוּת בֵּין הַבְּרִיּוֹת, הקשרים החברתיים, שכן גם מן החברה לומדים הרבה, במה שהאדם לא התנסה – התנסה זולתו. כָּל תְּכוּנַת הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק, המצפון שלא מאפשר לאדם להמשיך בשגרה לנוכח חטאיו או החסרונות הקיימים במציאות סביבו. אם לא יגייס את כל אלו, התעלותו תהיה פחות שלמה וכוללת ותשובתו תהיה פחות עליונה.

וּכְשֶׁאָדָם מַרְגִּישׁ פַּחַד, משום שהוא מכיר בכך שעליו לשוב בתשובה, והצורך לשנות את מציאותו, אורחות חייו והתנהלותו – מרתיע ומאיים, מה יהיה אם ייכשל, וכיצד יתמודד עם מציאות החיים החדשה. עֶלְבּוֹן פְּנִימִי, כאשר יש חוסר התאמה בין המציאות הראויה להיות לבין מה שהיא בפועל. אדם מרגיש שבעיקרו הוא הגון וטוב, והחטא לא מתאים לו, וחוסר ההתאמה בין תחושתו לבין מעשיו היא כמו עלבון לנפש. ועל אחת כמה וכמה כאשר אחרים לא יודעים שחטא ומשבחים אותו, והוא עצמו יודע כמה רחוק הוא מן השבחים. זהו עלבון קשה שהוא חש מעצמו בפנימיותו. טֻמְאַת גְּוִיָּה וָנֶפֶשׁ, אדם מרגיש שבחטאו הוא חילל את עצמו. שגופו וכל כישרונותיו, שאיפותיו והציפיות שציפו ממנו הקרובים לו – הכל חולל ונטמא בעוונו, במקום להתממש באופן ראוי וטהור. הפחד, העלבון ותחושת הסיאוב, אלו חוויות קשות שמעוררות באדם רצון עז להיטהר, להיות זך כפי שהיה קודם חטאו. אך מכיוון שהפחד עצמו ושאר הקשיים שכרוכים בתהליך התשובה מעכבים אותו, הוא עלול להסתפק בתשובה שטחית ומצומצמת לעניינה בלבד. בנוסף, נדמה שמכיוון שמדובר בחטא פרטי ומסוים, הוא גם מצריך תשובה פרטית שתהיה ממוקדת בו. אולם הרב קוק שולל מחשבה זו: צָרִיךְ הוּא לְדַקְדֵּק בְּכָל יְכָלְתּוֹ בְּכָל צְדָדֵי הַחֶסְרוֹן שֶׁלּוֹ, וּלְתַקְּנָם. גם תשובה זו צריכה להצטרף לתנועה הכללית של התשובה העליונה. כפי שאדם שצעד ברחוב ולפתע נפל ונחבל, צריך לברר מדוע נפל, ולא להסתפק בחבישת הפצע; עליו לבדוק האם ראייתו תקינה, האם יש בדרך מכשול שצריך לפנות, או שאולי הוא חולמני משום שלא ישן מספיק. כך בכל חטא, גם כזה שנדמה כנפילה רגעית וחד פעמית, יש לברר את כל צדדיו ושורשיו ולעשות תשובה כזו שתהיה חיזוק כללי של הנפש במלואה.

וְלֹא יַעֲסֹק בָּזֶה בְּאֹפֶן שִׁטְחִי, כִּי אָז יוֹסִיף יְרִידָה עַל יְרִידָתוֹ. גם אם ימצא דרך לתיקון פרטי של חטאו המסוים, אם תשובתו לא תהיה עליונה, האדם עלול דווקא להגביר בעצמו את תחושות הפחד, העלבון הפנימי או הסיאוב, מכיוון שעוד יותר לא יבין את עצמו. אם יש לו בעיה כללית הוא עלול להיכשל ולהיתקל באותם קשיים שוב ושוב, עד שילאה מפעולות התיקון השטחיות ויגיע לידי ייאוש גמור מעצמו. לכן עליו לעסוק בתיקון בְּעִיּוּן חוֹדֵר של בירור מעמקי הנפש, הרצונות שהתגלו באופן בוסרי בחטא, וּבְאֹמֶץ רוּחַ, אומץ להביט על המצב הכללי ולא להסתפק בתיקון פרטי של החטא. ישנו גם אומץ שמאפשר לאדם להיות גס רוח, אחרי שהוא גילה את בעיותיו הכלליות ומהות חטאיו, הוא משלים איתם ובז למי שמציע לו לתקן. לכן מוסיף הרב קוק שאומץ הרוח צריך להיות גם טָהוֹר, מתוך כנות ונכונות לביקורת עצמית במגמה לתיקון ותשובה. כך התשובה תהיה עליונה גם במובן זה שאין מגמתה רק לשוב למצב התקין שקודם החטא, אלא להתעלות ולהעלות את העולם בכללו, להרחיב את גבולותיו עד לגאולתו השלמה.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן