פסקה זו משלימה מבחינה מסוימת את הפסקה הקודמת: בפסקה הקודמת התבאר שחטא ובושה שבאה בעקבותיו, מעידים על פגמים נפשיים כוללים וחטאים אחרים שנובעים מהם, ואילו כאן מבואר שלעיתים החטאים הם הגורמים למידות רעות – הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הֵן בָּאוֹת לִפְעָמִים בְּתוֹרַת עֹנֶשׁ עַל חֲטָאִים קוֹדְמִים. שתי האפשרויות יכולות להתקיים.
במצבים רבים אדם יכול לגלות שיש פגם במידותיו. לעיתים רק הוא שם לב שמידותיו מקולקלות, כאשר האנשים סביבו דווקא אומרים עליו שהוא אדם טוב וישר, אך הוא מרגיש בתוכו גאווה, סלידה או כעס, תחושת בוז כלפי אנשים מסוימים, ומכיר בכך שזה לא תקין. יש לו מעין 'אני־עליון', ציור אידאלי של המציאות הראויה לו, מצפון ותחושה שמידותיו פגומות. מה שהוא מבטא בפועל בחייו, אישיותו המתגלה כלפי חוץ – אינו משקף את צו המצפון שלו. לעיתים הוא דווקא שלם עם עצמו, ואינו שם לב לקלקול שבמידותיו, עד שמשפחתו וחבריו מעירים לו על כך שהתנהלותו איננה נאותה, שהוא גס רוח ופוגע בהם או באחרים. במקרים מסוימים לימוד על אדם נעלה, דמות מופת, גורם לאדם להכיר בפער הגדול שבין מידותיו למידותיה של אותה דמות מופת.
מכל מקום, כאשר אדם שם לב לכך שמידותיו אינן טובות והדבר מסב לו צער, על פי רוב, הוא ינסה לתקן את אותן מידות מקולקלות. אולם יכול להיות שאותו פגם במידותיו נובע כתוצאה מחטאים – עונשו על חטאיו הוא מידותיו הרעות. ממילא אֵין דַּי בַּמֶּה שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל הָאָדָם לְהִטָּהֵר מֵהֶן בְּעַצְמָן, מאותן מדות רעות, שכן שורש המידות הרעות הוא החטאים שגרמו לו להיענש, ורק כאשר ישוב עליהם בתשובה יוכל לתקן את מידותיו: שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְטָהֳרָתוֹ כִּי אִם כְּשֶׁיְּפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, כדברי חז"ל: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו" (ברכות ה, א); יש ייסורים קשים שכולם רואים, כאלה הניכרים על פני השטח, כמו מחלות, עוני וצרות חיצוניות שונות; ויש ייסורים פנימיים שהאדם חווה בינו לבין עצמו, ייסורי הנפש שיש לו כאשר הוא מתוסכל מן הפער שהוא חווה בין הרצוי למצוי במידותיו. בתודעתו הוא מבין שעליו לחשוב, להרגיש ולפעול אחרת, אך אינו חי כך למעשה. על מנת להיטהר מן המידות הרעות ולהינצל מן הייסורים, עליו לפשפש, כלומר – לבדוק היטב בעצמו ולגלות את החטאים שהולידו בו את המידות הרעות, ואז יָשׁוּב מֵהָעֲווֹנוֹת שֶׁגָּרְמוּ אֶת אוֹתוֹ הָעֹנֶשׁ שֶׁל נְפִילַת מִדּוֹתָיו, ויוכל לתקן גם את מידותיו. עד שלא חש בכאב על הקלקול במידותיו, לא ידע שהוא נענש. וכאשר ישוב מן העוונות, הוא גם יבחין ביתר בהירות בקלקול שבמידותיו וממילא יוכל לתקן אותם בנקל.
זו הערה פסיכולוגית עמוקה. האדם הוא יצור מורכב, יש בנפשו שכבות על גבי שכבות – מעשיו משפיעים על רגשותיו ומושפעים מהם, רגשותיו קשורים במידותיו ומידותיו נובעות מתפיסת העולם שלו וממחשבותיו. ממילא יכול להיות שהוא יחווה את עונשו על חטאים כאשר יגלה שמידותיו נפולות, ובתיקון חטאיו הוא יוכל לתקן את מידותיו ולהינצל מייסורי העונש. ראוי לו לאדם שיבחן את עצמו ביסודיות, עד השורש העמוק ביותר.
