ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה כד.

חלק מרכזי בתהליך של תשובה שנעשית מתוך יראת חטא, הוא תחושת בושה על החטאים. אדם ששב בתשובה מאהבה, מרגיש שהחטאים חוצצים ומונעים ממנו את הדבקות בה' שאליה הוא שואף, ועל כן הוא מצטער עליהם או מואס בהם; אך רגש הבושה פחות מרכזי בנפשו. אדם ששב בתשובה מתוך יראת העונש, אמנם מרגיש בושה אם חטאו מתגלה לרבים, אך זו בושה חיצונית. הוא אינו מתבייש על החטא עצמו, אלא חושש מן ההשלכות של החטא על נוחות החיים שלו, שהוא ייענש משמיים, ושמעתה הבריות לא יתייחסו אליו באופן מכובד ויפה כפי שהיה רוצה. דווקא בתשובה שנעשית מתוך יראת חטא תחושת הבושה היא מרכזית ופנימית: אדם ירא מלפגום בטהרתו – ירא מן החטא, שכן הוא שואף להיות הגון, ישר וטוב, וממילא אם הוא מגלה שאכן חטא, הוא מתמלא בושה מעצמו, על שאינו עומד ברף המוסרי שהציב לעצמו. הבושה לעיתים מייסרת מאוד, אך אם האדם יעמיק בתחושת הבושה, ינסה להבין יותר את מניעיה והשלכותיה, הוא יזכה על ידה לשוב בתשובה גדולה.

הַבּוּשָׁה שֶׁמִּתְבַּיְּשִׁים בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב מִפְּנֵי הַחֵטְא, בושה פנימית של האדם בפני עצמו, ולא בגלל אחרים שראו אותו בקלקלתו ויבוזו לו או יכעסו עליו; אַף עַל פִּי שֶׁהִיא דָּבָר שֶׁבַּטֶּבַע, שכן אדם הגון מרגיש בושה באופן טבעי כאשר הוא חוטא. זו לא תחושה שהוא מגיע אליה רק אחרי לימוד מעמיק ובירור נפשי יסודי, אלא מיד כאשר הוא מכיר בחטא. מִכָּל־מָקוֹם יֵשׁ בָּהּ קְצָת כַּפָּרָה. כמו קרבן שאדם מביא למקדש, רואה את השחיטה ושריפת האיברים, מזדעזע ומתחרט בכך על חטאו (רמב"ן ויקרא א, ט; לעיל יג, יב) – במידה מסוימת, כך הם גם הייסורים שיש לו בתחושת הבושה על החטא, שגורמים לו להתחרט ולשוב בתשובה, ובכך מתכפר לו. כפרה היא ניקיון – ייסורי הבושה ממרקים אותו ומסייעים לו להסיר מעליו את כתמי החטא.

וּכְשֶׁמְּשִׂימִים הַלֵּב לְהַרְחִיב אֶת הַבּוּשָׁה, ולא מדחיקים אותה ומסתפקים בתיקון חיצוני של החטא מתוך מחשבה שזהו עניין נקודתי מוגדר, אלא מחפשים את שורשי החטא ומכירים בכך שהוא סימפטום בלבד לבעיה עמוקה וכוללת. אדם שנהג במכונית בחוסר זהירות וגרם לתאונת דרכים, יכול לחשוב שחטאו מסתכם בכך שלא הקפיד באותו רגע על חוקי התנועה. אולם ראוי לו שיתעמק וירחיב את הבושה, כלומר – שיברר עם עצמו כיצד קרה שהתגלגל לידו נזק כזה, האם יש משהו פגום במידותיו או בתפיסת העולם שלו, האם הוא מזלזל בחיי אדם או שמא הוא גאוותן, ולכן לא ציית כראוי לחוקים. זוהי הרחבת הבושה, העלאתה לכדי הבנה כללית באופן זה שכָּל מַה שֶּׁהִיא מִתְרַחֶבֶת הֲרֵי הִיא מַרְחֶבֶת אֶת חוּג הַסְּלִיחָה עַל כָּל הַחֲטָאִים כֻּלָּם. כדברי חז"ל: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות יב, ב). כאשר אדם מעמיק בשורשי החטא ובכך מרחיב את תחושת הבושה מן החטא, מתגלים לו קלקולים אחרים שקיימים בו – שהם אלה שהביאו אותו לחטוא. לעיתים הוא אפילו לא נתן עליהם את הדעת עד לאותו חטא, ובושתו על החטא מעוררת אותו לשים לב גם אליהם. כך נחשפות בפניו באופן ברור גם תכונות לא טובות אחרות שלו, שהביאו אותו להיות כפסע לפני חטא ממשי אחר, או שגרמו לו באמת לחטוא מבלי ששם לב – והוא שב גם עליהן בתשובה. כִּי הֲרֵי הֵם שַׁיָּכִים זֶה לָזֶה בְּתֹכֶן שֶׁל עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה (אבות ד, ב). כשם שיש קשר בין אברי הגוף השונים, כך יש גם קשר בין חלקי הנפש, ופגם אחד הוא תוצר של פגם אחר. מתוך בירור עמוק אדם מגלה עוד רבדים בעצמו ומזהה קלקולים שונים במחשבותיו, מידותיו ומעשיו, וכך הבושה מתעמקת ומתרחבת על כלל אישיותו. הוא נעשה יותר עדין ורגיש, וְאִם כֵּן הַמִּתְבַּיֵּשׁ מֵאֶחָד מֵחֲטָאָיו – מִכֻּלָּם הוּא מִתְבַּיֵּשׁ, וַהֲרֵי הַתְּשׁוּבָה שֶׁל יִרְאַת ד', שֶׁהִיא הַבּוּשָׁה, כפי שדורשים חז"ל על מילות הפסוק "יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" (שמות כ, טז) – "זו בושה" (נדרים כ, א), מִתְפַּשֶּׁטֶת עַל כָּל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ, על כל תכונות הנפש שלו, הבאות לידי ביטוי במחשבה, דיבור ומעשה. הוא מוצא שבכל אחת מהן הוא יכול לשפר משהו, לתקן או לזכך יותר. בעקבות זאת הוא מעמיק בבירור תפיסת העולם שלו, ערכיו ואמונותיו, וכך מבחין מה ראוי לו להעצים או לצמצם במידותיו וכיצד הן באות לידי ביטוי בדיבורו ובכלל יחסו אל הקודש ואל הזולת, והאם במעשיו יש דברים שראוי לשנות לטובה.

וּמִתְכַּפֵּר לוֹ בָּזֶה אֲפִלּוּ מֵחֲטָאִים דִּבְעֵינָן בְּהוּ תְּשׁוּבָה רַבְּתָא דְּחַזְיָא לְחַפָּאָה עַל כָּל עוֹבָדוֹהִי (זהר ויקהל רי"ד, ב) – "שאנו צריכים בהם תשובה גדולה, הראויה לחפות על כל מעשיו", כפי שמתרגם הרצי"ה קוק בהערותיו על הספר. בזכות החטאים הקטנים אדם מתעורר לתקן את כל חטאיו, גם הגדולים יותר, וזוכה בתשובה גדולה על כלל אישיותו ותכונותיו.

תחושת בושה על החטא אינה דווקא אותה מבוכה המוכרת לנו ממצבים חברתיים לא נעימים, כאשר אדם נתפס בקלונו, אלא גם כל תחושת אי־נוחות שיש לאדם מכך שעשה דבר שאינו ראוי. אמנם, אדם שאינו הגון, לא יחוש כלל בחוסר נוחות על חטאיו. לכן אמרו חז"ל "עז פנים לגיהנום" (אבות ה, כ) – משום שעז פנים אינו מרגיש בושה מייסרת שיכולה לגרום לו לשוב בתשובה. אך לא ברשעים אנו עוסקים כאן, שמרוב חטאיהם דיכאו לגמרי את רגש הבושה והיושר הטבעי. אדם סביר שחש באותה אי־נוחות, אם יעמיק במחשבה על החטא, במשמעותו ובהשלכותיו על המציאות בכללה ועל נפשו ויחסו לאלוהים בפרט, יגיע גם לבושה. ואם ירחיב את הבושה יזכה בתשובה הגדולה, הראויה לחפות על כל חטאיו.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן