יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה כו.

הרב קוק עוסק בפסקה זו באחת הבעיות המטרידות רבים מאוד מלומדי התורה: אדם מקדיש מאמצים וזמן רב עבור לימוד תורה, ועל כן מצפה שמלבד תוספת הידע וההבנה, תהיה נעימות גם בלימוד עצמו; אך לעיתים הוא מרגיש שהנעימות פוחתת. לכל תהליך של התפתחות אינטלקטואלית צריכה להתלוות איזו תחושה נעימה, אחרת האדם צריך לכפות על עצמו ללמוד באופן לא טבעי, וכל עיסוק שנעשה מתוך אילוץ איננו נעים וממילא יש לו גם תוצאות פחות מוצלחות. בלימוד מאולץ מסתפקים בהבנת הרובד השטחי של הדברים ולא מוצאים את הכללים והעקרונות המרכזיים, כך שהלימוד נעשה פחות טוב, ובסופו של דבר נוצר ריחוק נפשי ומעשי מן התורה.

כדי לפתור בעיה זו, ספרי מוסר רבים מייעצים להוסיף לימוד על חשיבותו של עצם הלימוד ועל מעלת התורה, ואז להוסיף בגבורה עוד זמן של לימוד, עד שהדברים יהפכו להיות גם נעימים. אלו דברים טובים ונכונים, אך כדרכו הרב קוק דן בשורש הבעיה, ועל כן מגיע לפתרון אחר: מִעוּט מְתִיקוּת נְעִימַת הַתּוֹרָה בָּא מֵחֶסְרוֹן בַּטֶּבַע הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה. התורה ניתנה דווקא לעם ישראל, שכן יש התאמה בין הנשמה הישראלית לבין התורה. בזכות התאמת הנשמה לתורה, נוצרת מתיקות לאדם מישראל בשעה שהוא לומד תורה, עוד קודם ההשגה האינטלקטואלית, ההבנה העמוקה או החדשנות. כמו אדם ששב לבית בו גדל בילדותו ופוגש שם את משפחתו הקרובה – גם אם הוא אינטלקטואל מבריק והם אנשים פשוטים וחסרי השכלה, המפגש עמם ודאי נעים עבורו. הרגשה מעין זאת צריכה להיות לאדם מישראל בשעה שהוא לומד תורה. על כן אין לפסול יהודים המבקשים ללמוד תורה רק מתוך תחושת לאומיות והזדהות עם התורה כמסורתם העתיקה של אבות אבותיהם, שכן זהו ביטוי נשמתי, גילוי הטבע הישראלי של הנשמה, וגם בזה יש ממד של לימוד תורה 'לשמה'.[73] ממילא, כאשר אדם מתנכר לישראליות שבטבע נשמתו, ומזדהה פחות עם כלל ישראל או עם התכונות הישראליות – חיבורו לתורה כבר לא יוצר את אותה מתיקות.

שֶׁצְּרִיכִין לְתַקְּנָהּ עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה מְכֻוֶּנֶת לְחֶסְרוֹן זֶה – להתבונן מחדש במהות הטבע הישראלי, במגמותיו של עם ישראל ובתולדותיו – מראשית ימי האבות ועד אחרית חזון הנביאים; במצבי הרום והשפל של ישראל, בנבואות התוכחה ובנבואות הנחמה, ולחדש בכך את ההזדהות ותחושת הקרבה לכלל ישראל. וְכֵיוָן שֶׁנּוֹתְנִים אֶת הַדַּעַת לְתַקֵּן אֶת הַחֶסְרוֹן; דעת היא חיבור (עי' ראב"ע בראשית ג, ו) – כאשר אדם שב ומתחבר לישראליותו, שב ומזדהה עִם עַמו וחזונו, מִיָּד חוֹזֵר הָאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַטֶּבַע הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַנְּשָׁמָה לִזְרֹחַ, וְחוֹזֶרֶת מְתִיקוּת הַתּוֹרָה לְהִגָּלוֹת. שכן על ידי התורה אדם מישראל יכול לגלות את טבע נשמתו, התורה היא העמוד המרכזי של גילוי שאיפות הנשמה הישראלית. היא מקור אורח החיים ההלכתי, עקרונות המוסר והחזון הישראלי הגדול, וממילא על ידי חיבור מחודש זה, היא שבה ונעשית טבעית לאדם, קרובה ונעימה. נוסף על כך, כל עוד לימוד התורה חסר את אותה מתיקות, הוא מסתיים בשלב בו יוצא האדם מבית המדרש. אך אם הוא שב בתשובה ומתקן את חסרון הטבע הישראלי של נשמתו, התורה ממשיכה עמו ומקיפה את כל חייו. מופיעה בכל הגיגיו, שאיפותיו ומעשיו, ובאופן טבעי מעצבת את שגרת ימיו.

שאלת הזהות הישראלית ויחסה אל התורה והקודש, היא שאלה מרכזית שעולה שוב ושוב במדינת ישראל, בלבושים שונים – פוליטי, חברתי או מוסרי, ולא ניתן להתעלם ממנה. החברה הישראלית דנה עם עצמה כל פעם מחדש מהי משמעות הישראליות עבורה. דברים אלה של הרב קוק אינם מכוונים לכך שכל הציבור ישב בבית המדרש כל היום, אלא שכל אדם מישראל יגלה את הקרבה הטבעית שיש בו לתורה. ממילא הדבר יכונן חברה מוסרית ותרבות טהורה ברוח התורה, יצירתיות והתחדשות פנימית שתבטא את הקודש באופן אינטואיטיבי. לעיתים נדמה שמה שמלכד את החברה בישראל הוא האיום הקיומי התמידי על המדינה מצד אויביה, ולכן דווקא בעתות משבר וצרה מתעוררות תחושות אחווה בין הציבורים השונים במדינה. אך באופן עמוק לא ניתן להסתפק רק בגורם חיצוני כזה. הזדהות טבעית עם התורה כביטוי של נשמת ישראל, זהו ביטוי עצמי וחיובי לישראליות, מבחינה רוחנית ואובייקטיבית. לכן, ראשית כל – עצם הרצון לתקן את החיסרון שבטבע הנשמה הישראלית, נתינת הדעת עליו, הוא חשוב מאוד כהתחלה לתהליך של תיקון. על גבי זאת יש לברר ולהעמיק כיצד ובמה מתבטא הטבע הישראלי וכיצד אפשר להתקרב לאותו ביטוי.

עם ישראל התברך בבעלי כישרונות גדולים מכל הסוגים, אינטלקטואליים, אומנותיים, מנהיגותיים ומוסריים, שבגלל הריחוק מן הטבע הישראלי, וממילא מן התורה – הם רועים בשדות זרים, חלקם יורדים מהארץ ומגלים את כישרונם במדינות אחרות, תוך זלזול, ולעיתים אף עוינות, כלפי מדינת ישראל. כל אדם כמובן הוא עולם מלא, עם חוויות ואישיות ייחודית שהביאו אותו לדעותיו ומעשיו, ועל כן לא נכון לדון בחומרה כל אדם שהחליט להתנכר לעמו. אך עלינו להכיר במציאות זו ולראות כיצד אנו מעצימים את הקשר העמוק עם הטבע הישראלי שבנשמתנו, ובכך משפיעים בעקיפין על העם כולו.