בדברים אלה מתאר הרב קוק מציאות מיוחדת, שאינה קיימת אצל רוב האנשים. אדם נוטה למחול לעצמו, להשלים עם העובדה שחטא בחטאים שאינם חמורים במיוחד בעיניו, ולשמוח בכל הטוב שגם עשה. כך יש לו על מה להישען על מנת להתגבר על תחושות האשם והצער שבחטא. אולם ישנם אנשים רגישים מאוד, מעמיקים ועדינים, שבמקרים מסוימים המודעות לחטא משתלטת עליהם לגמרי ומבטלת להם את כל שמחת החיים. אדם כזה נִשְׁפָּל כָּל־כָּךְ בְּדַעְתּוֹ, עַד שֶׁמֵּרֹב מְרִירוּת נַפְשׁוֹ עַל עֹצֶם יְרִידָתוֹ הַמּוּסָרִית, בְּכָל חַטֹּאתָיו, אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהָרִים רֹאשׁ לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת, בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְחֶבְרַת הַבְּרִיּוֹת. הוא מרגיש שירידתו לשפל המוסרי של החטא לא מאפשרת לו ליטול חלק בחיים הרגילים, אפילו לא לעסוק בדברים טובים וראויים, בִּמְנוּחָה וְשִׂמְחַת נֶפֶשׁ בְּרִיאָה, שכן לפי דעתו הוא מאוס ומוקצה, טמא שצריך להוציא מחוץ למחנה – ועל כן לא ראוי לו להיות שמח. הוא ממשיך לעסוק בדברים חיוביים, אך הכל נעשה מתוך מין כפייה פנימית, סלידה מעצמו. כך הוא מוצא עצמו במעין טלטלה נפשית תמידית, כאשר מצד אחד הוא חי ופועל בעולם, ומצד שני הוא מרגיש שאין הצדקה לקיומו. הוא סולד מכל נשימה שהוא נושם שכן הוא מרגיש שאינו זכאי לה. מבחינה אובייקטיבית, יכול להיות שהוא לא באמת גרוע כפי שמביעים רגשותיו הקשים, לכן הרב קוק מציין שהוא נִשְׁפָּל כָּל־כָּךְ – בְּדַעְתּוֹ בלבד, ובעיני אחרים יתכן שהוא אדם טוב והגון. אלא שאת עצמו הוא שופט בחומרה רבה מדי. הוא חש שאין לו כל ערך ושבכל מה שייגע הוא עלול לפגום. אדם כזה עלול להיכנס למין מעגל סגור של אשמה ודיכאון הנובעים ממחשבה רציונלית לכאורה, לא מחלה נפשית.
דבר זה נובע מתוך שאיפה עמוקה וכוללת להתחדשות פנימית, לשלמות אידאלית שהיא כמעט בלתי אפשרית. האדם מואס אפילו בדברים טובים, מכיוון שהם אינם מספיק מתוקנים מבחינתו. החטא, גם אם הוא בודד ויוצא דופן, מעיד מבחינת אותו אדם על הנפש בכללה. תחושתו היא שאם הנפש הייתה מתוקנת כראוי לה, הוא לא היה מגיע לחטא. לכן הרב קוק מציע דבר שנקרא במונחים הפסיכולוגיים 'טיפול קוגניטיבי' – חיזוק המחשבות החיוביות והנכונות בתוך חשכת הצער. דווקא בעומק המחשבה ההרסנית מוצא הרב קוק את הנקודה הטובה: צָרִיךְ הוּא לָשִׂים אֶל לִבּוֹ, כִּי מִדַּכְאוּת לֵב כָּזֹאת עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו הֲרֵי הוּא וַדַּאי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בַּעַל־תְּשׁוּבָה גָּמוּר. אדם שמרגיש כך צריך לדעת שזהו סימן טוב עבורו. אם תשובתו הייתה חיצונית, לא מלאה, הוא לא היה חש בפגם שעשו העוונות בנפשו. לכן עליו לשמוח בסימן המובהק שהוא מוצא על עצמו בזכות יגונו – שתשובתו אמיתית. וְאִם כֵּן כְּבָר שָׂגְבָה מַעֲלָתוֹ, וְיוּכַל לְהַנִּיחַ דַּעְתּוֹ וְלָשׁוּב לְשִׂמְחָתוֹ וְחֶדְוַת רוּחוֹ וְלַעֲסֹק בְּכָל הַטּוֹב מִתּוֹךְ לֵב שָׁקֵט וְשָׂמֵחַ, כִּי טוֹב וְיָשָׁר ד'. דווקא ה' יכול לנחם כזה אדם, השקוע במרירות על חטאיו מתוך תחושת אשמה של השיפוט המחמיר שהוא שופט את עצמו, ולהניח את דעתו כך שישוב בתשובה שלמה ויעסוק בטוב מתוך שמחה. אילו אדם היה פונה אליו ומנסה לנחם אותו, הדבר לא היה עוזר, שכן המשפט המחמיר עמו נעשה בתוכו, בינו לבין עצמו – רק הוא מכיר את עצמו ואת נגעיו, לא אף אחד אחר. אולם הרב קוק מזכיר לאותו אדם שגם הוא עצמו אינו מכיר את עצמו עד הסוף. ישנו מקור אובייקטיבי שיודע את נגעי נפשו ועומק יגונו – יוצרו היודע את יצרו. הקב"ה מכיר ביגונו של האדם על חטאיו ומגלה לו דווקא דרכם שתשובתו אמיתית, ושעל כן שָׂגְבָה מַעֲלָתוֹ. כעת יש לו סוג של צו מיוחד, הנוגע לו באופן אישי, בהיותו בעל תשובה שחטאיו אינם מניחים לו להמשיך את חייו בשלווה ושמחה: עליו לעלות מתוך יגונו ולעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב. אחרי שחווה ייסורים ממרקים, שטיהר עצמו במרירות הצער על עוונותיו, הוא יכול להשתמש באותו הצער עצמו כסולם לחיים בריאים ושלווים מתוך טהרה. זהו סוג של התגלות אלוהית בתוך השפל.
