אדם שפגע פעמים רבות בחברו, לווה ממנו כסף ולא השיב, הבטיח ולא קיים – מודע לכך שכאשר ייגש לאותו חבר, יבקש סליחה מעומק לבו ויבטיח להשתנות, סביר להניח שהחבר לא יאמין לו ולא יקבל את סליחתו. לעיתים זוהי גם הרגשתו של בעל תשובה שמבין עד כמה הזיק והשחית את דרכו, ומשום כך מתמעטת מאוד אמונתו בכוחן של תפילותיו. הוא מרגיש שכתמי החטא שעל נפשו מגלים שגם אם הוא ראוי למחילה, ודאי שאינו ראוי לכך שתתקבל תפילתו.
מִעוּט הָאֱמוּנָה בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁבָּא לֹא מִפְּנֵי חֹסֶר אֱמוּנָה בַּהַשְׁגָּחָה הָאֱלוֹהִית חַס וְשָׁלוֹם, שכן מדובר באדם שמאמין בכך שתפילה יכולה לחולל הרבה, שתמיד היו תפילות שנענו ותמיד יהיו תפילות שייענו; אלא שביחס לעצמו הוא מרגיש שהמצב שונה, מִפְּנֵי דַּכְאוּת לִבּוֹ מֵרֹב עֲווֹנוֹתָיו וְעֹצֶם שִׁבְרוֹן רוּחוֹ בִּתְשׁוּבָתוֹ. בגלל שהוא מכיר בחטאו ומתחרט עליו מעומק לבו – רוחו שבורה, יש בו צער ותחושת שפלות הגורמים לו לחוש שאינו זכאי למענֶה אחרי שעשה את מעשיו הרעים. הוא שופט את עצמו בחומרה רבה, ובכך מדכא את עצמו. אך האמת היא שדווקא תחושה זו של ריחוק מהמקור האלוהי, מן האמת והטוב – מעידה על עומק תשובתו וכנותה. לכן אם אותו אדם יתאמץ להתפלל בכל זאת, למרות מיעוט האמונה בכוחה של התפילה שאחרי הכל עוד נותרה לו: סוֹפָהּ שֶׁתִּתְהַפֵּךְ לֶאֱמוּנָה עֶלְיוֹנָה וְאַדִּירָה, שכן שברון רוחו ועומק תשובתו, שאמנם כעת רק ממעטים את אמונתו בתפילה, נובעים מתוך אמונה עמוקה בצדק ובערך הנהגת המשפט. "כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יוותרו חייו" (בבא קמא נ, א); המחשבה שהקב"ה מוותר על חובותיו של האדם גורמת לאדם להיות ותרן בעצמו, לוותר על הצדק והמוסר ולהגיע לסיאוב של שחיתות ושקר, ואילו אדם שמתקשה להאמין בכוחה של תפילתו בגלל חטאיו מכיר בצדקת המשפט האלוהי ויושרו ובנלעגוּת המחשבה שניתן לגרום לקב"ה "להשתכנע" ולוותר על הצדק. זהו אדם שאינו מוותר על האמת, ובזכות מידותיו הטובות אמונתו תשכלל ותתעמק.
הרב קוק מוסיף לתאר את מאפייניה של אמונה גדולה זו: בִּימִין ד' רוֹמֵמָה (ע"פ תהלים קיח, טז) – ביראת הרוממות, שאינה נובעת מתוך אינטרסים, פחד מעונש או תקווה לשכר, אלא מעצם קרבת ה' שזוכים לה כאשר ניגשים להתפלל בענווה, מתוך הכרה בחטאים ושברון לב בתשובה עליהם. גם מתוך כישלון יכולה להיות רוממוּת, ולעיתים דווקא תחושות קשות של שפלות ויגון מביאות את האדם להתעלוּת וקרבת ה' מופלאה שלא היה זוכה לה ללא הכּנות העצמית הכואבת. לכן אותה אמונה עליונה, של רוממות, תַּעֲשֶׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַמַּדְרִיךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וּמְלַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ (ע"פ תהלים כה, ט). הוא יזכה למענֶה והקב"ה יוביל אותו לאותה אמונה עליונה, מכיוון שבדרך כזו הוא חפץ, כאשר בענוותנותו האמיתית ומתוך כנותו ואמונתו בצדק האלוהי הוא מכיר בחומרת חטאיו, ומרגיש בשל כך שלא מגיע לו מצד הדין הפשוט לזכות בשפע.
בין בני האדם, פעמים רבות מערכות יחסים נבנות על מעין סחר, "תן וקח"; אדם מוכן להיטיב עם חברו, מתוך אמונה שגם חברו ייטיב עמו. לכל טובה יש תמורה חיובית. מבחינה מסוימת, גם אם מערכת יחסים כזו היא מאוד חזקה, יש בה ממד של אהבה התלויה בדבר. תמיד יש ציפייה ברורה לתגובה הולמת עבור המעשים, שכן זו מערכת יחסים עם חוקים הוגנים, שכר ועונש. זו כמובן לא מערכת היחסים האידאלית, העליונה, שבה יש רצון בקשר עצמו, בחיבור אל הזולת לא מתוך אינטרסים וציפייה למילוי צרכים שונים. לכך זוכה בעל תשובה, שבענוותנותו ושברון רוחו מרגיש שאין לו זכות לתמורה עבור תפילתו, בגלל מעשיו הרעים שהוא מתחרט עליהם – ועל כן נותרת התפילה בלבד, הקשר העצמי, קרבת ה' בטהרתה ללא כל נגיעה של אינטרסנטיוּת ותביעה לשכר – שהיא למעלה מכל סוג של תמורה שאפשר למדוד.[72]
כך ניתן להבין היבט נוסף של מאמר חז"ל: "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינן עומדין" (ברכות לד, ב). צדיק גמור עושה כל מה שמוטל עליו, ולכן באופן שאינו תמיד מודע, הוא גם מצפה לקבל שכר שיהלום את מאמציו. ואילו לבעל תשובה אין ציפייה כזו. אין לו אלא התפילה לה', בקשת הקרבה, בלי כל ציפייה ליחס טוב שמגיע לו בזכות מעשיו, שכן הוא יודע שחטא ומרגיש שאין לו מעשים שיצדיקו את תפילתו. כך ראוי לו לאדם לפנות לה' בתפילה – לא מתוך מחשבה שהוא יכול לצפות שתפילתו תתקבל בזכות מעשיו, אלא להכיר במעלת האפשרות לפנות לה', בערכו של עצם הקשר. "פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (ע"פ שיה"ש רבה ה, ב); מתוך תפילה ענוותנית, ללא ציפייה למילוי הבקשה בזכות מעשים טובים, אדם זוכה לקרבת ה' ולאֱמוּנָה עֶלְיוֹנָה וְאַדִּירָה בִּימִין ד' רוֹמֵמָה, שֶׁתַּעֲשֶׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת.
