יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה טז.

כאן מתייחס הרב קוק למציאות רווחת בתהליך התשובה, כאשר אדם רוצה לברר כיצד לתקן את מעשיו ולהתעלות, ולשם כך פונה לספרי מוסר שונים על מנת ללמוד מהי הדרך הנאותה לתשובה. אלא שאז מסתבר שהדברים לא פשוטים כפי שנדמה. לא קל ליישם בחיים את מה שנלמד בספרים, שכן לכל אדם יש אופי ייחודי והספרים החשובים והטובים לא תמיד מתאימים לכל נפש בכל זמן. משום כך יֵשׁ שֶׁאָדָם קוֹרֵא בִּסְפָרִים מֵעִנְיְנֵי מַעֲלוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה, וְנַפְשׁוֹ מִצְטַעֶרֶת וּמִתְמוֹגֶגֶת בְּקִרְבּוֹ. הנפש כמו נמסה מרוב צער, אדם מרגיש שהוא מאבד את חיוניותו ושמחת חייו כאשר הוא רואה כמה שאיפתו העזה להתעלות אל הקודש רחוקה מהישג ידו.

הרב קוק מדריך את האדם כיצד יוכל בכל זאת לאסוף את נפשו ולייצב אותה, לשוב בחזרה לדרך ההתעלות ולדבוק בה: צָרִיךְ הוּא לְהַפְרִיד אֶת הַצַּעַר לַחֲלָקָיו, וְיִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לִפְעָמִים שֶׁחֵלֶק אֶחָד מִמֶּנּוּ הוּא שֶׁמִּצְטַעֵר עַל שֶׁהַמַּדְרֵגָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת הִיא רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ בַּעֲווֹנוֹתָיו. צער הוא תחושה כללית, שיכולים להיות לה גורמים רבים. על כן אדם צריך לנתח את מצבו, לעיין היטב בצערו ובגורמיו השונים ולבחון את מקורם. הספרים לעיתים מתארים מציאות אידאלית, בין אם זו שלימוּת של מידה מסוימת אחת ובין אם זו שלימותה של המציאות בכללותה. כאשר האדם משווה את המתואר בספר לתחושותיו במציאות, הוא רואה שיש פער גדול ביניהם ומצטער עליו, וְצָרִיךְ הוּא לְהִתְחַזֵּק בִּתְשׁוּבָה לָבֹא לַמִּדָּה הָעֶלְיוֹנָה הַהִיא – שזוהי דרך התשובה הרגילה והמוכרת, כאשר מתוך תחושות חרטה על חטא מסוים או על עצם ריחוקו מן הקודש, אדם מחליט לתקן את מעשיו למרות הקושי הכרוך בכך; בגלל הצער שבידיעה על שפלות מצבו הרוחני, שהוא מסואב בחטאו ואינו נאמן לערכיו.

וְעִם זֶה יִתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתָהּ מִדָּה חֵלֶק שֶׁהוּא פָּחוּת מֵעֶרְכּוֹ, וְהוּא מִצְטַעֵר מֵהַהִצְטַמְצְמוּת שֶׁנַּפְשׁוֹ נוֹטָה לְהִצְטַמְצֵם בְּתוֹךְ הַקַּטְנוּת הַמְמֻזֶּגֶת בַּמִּדָּה הַטּוֹבָה הַהִיא. מעבר לצער על הריחוק מן האידאל הנכסף שמתואר בספרים השונים, אנשים מסוימים יכולים להרגיש שאם ינסו ליישם את דרך התשובה המתוארת בספרים, יצטרכו לצמצם או אף לוותר על מעלה מסוימת שקיימת בנפשם, כדי להתאים לדרך התשובה המתוארת בספר.[65] אדם בעל סקרנות אינטלקטואלית רבה, למשל, מדען או חוקר בכיר, שילמד בספר על מעלת התמימות – כמה נפלאה וחיונית היא עבור התשובה, שאם אדם רוכש אותה הוא זוכה להיות שלם עם עצמו ומאושר – כמובן שירצה מאוד לזכות בה. אך אם יראה שהדרך לזכות בתמימות היא בכך שלא יחקור, שלא יעמיק ויתבונן בשורשן של תופעות שונות, כפי שהוא רגיל לעשות תמיד, בסופו של דבר יצטער מאוד והוא אף עלול להתייאש מן התשובה. תכונת החתירה לגילויים חדשים, לניסוח כלל אמיתי והבנה מדויקת, היא חלק יסודי באישיותו, והוא לא יכול לוותר עליה. כך שרצונו לשוב בתשובה על ידי התמימות עליה למד בספר, גורם לו לקרע פנימי. אם ינסה בפועל להתגבר על תכונתו, הצער יתעצם – שכן האדם לא יכול לשנות את תכונות אופיו היסודיות.

משום כך צָרִיךְ הוּא לְבָרֵר לְעַצְמוֹ עַד כַּמָּה יְאֻשַּׁר בֶּאֱמֶת כְּשֶׁיִּקַּח מִזּוֹ הַמִּדָּה. ראשית, גם אם יצליח לזמן־מה לכפות על עצמו לוותר על תכונת אופיו הייחודיות ולנהוג כמתואר בספרים – יש לברר אם באמת הדבר יסב לו אושר, כך שהוא יוכל לחיות תוך הדחקה של תכונותיו היסודיות. ושנית, עַד כַּמָּה אָשְׁרוֹ תָּלוּי בַּשְּׁמִירָה שֶׁלֹּא לְהִשָּׁאֵר בְּצִמְצוּמָהּ כִּי אִם לַעֲלוֹת לְמַעְלָה מִמִּדָּתָהּ. כלומר, גם אם הכפייה העצמית שיעשה לעצמו תסב לו אושר, בזכות ההשתחררות מכבלי החטא ואורחות חייו המגונים – עליו לבחון האם בשלב מסוים הדבר לא יימאס עליו, והוא יהיה מוכרח לבטא שוב את תכונתו המודחקת, ובכך לַעֲלוֹת לְמַעְלָה מִמִּדָּתָהּ של הקטנות שיש במידה המתוארת בספר. אותו מדען גדול שהחליט לחיות בתמימות ולא לחקור דבר, לקבל את העולם בפשטות, כפי שהוא – יכול ליהנות מכך למשך איזו תקופה. כל אדם נהנה מכמה ימי חופש בחיק הטבע, בלי לחצי העבודה, צער על כישלון של ניסוי מדעי או תיאוריה שמתבררת כשגויה ביסודה. אך לאחר זמן מסוים הוא מוכרח לשוב למחקריו ועיונו, לממש את תכונת האופי הייחודית שלו. על כן גם אם האדם רואה שהוא יכול לממש את ההדרכה המתוארת בספרים – עליו לראות כיצד הוא משלב אותה עם מעלותיו, ואינו מצמצם אותן, כך שיתעלה למעלה מן המידה שאותה הוא חפץ להשיג. יש למצוא את האיזון העדין שבין תכונות הנפש הייחודיות שלו לבין ההדרכות לתשובה שמתוארות בספר, מבלי לדחוק את הנפש ולצמצמה. הכל תלוי במידת העומק של הניתוח הנפשי, מהם בדיוק שורשי הצער והגורמים לו, וכיצד ראוי לו להתמודד איתם לפי אופיו ותכונותיו.

התשובה – ההתעלות בקודש, צריכה להיות תמיד באופן של שכלול והתפתחות וללא צמצומים, כדברי חז"ל: "מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ" (ברכות כח, א). הקודש אינו סטטי, אפשר וצריך תמיד להתעלות בו ללא גבול. אלא שעלייה זו צריכה להיעשות בחכמה, מתוך הבנה עמוקה של הנפש, מחד, ושל דברי התורה והדרכותיהם של חז"ל בעניין ההתעלות הרצויה, מאידך. כך אדם יכול לדעת כיצד ומתי לצרף הדרכות שונות למעלותיו האישיות, למזג בנפשו רעיונות שונים יחד עם הטוב הקיים בו כבר, ולהתעלות ללא צמצום והדחקה. זו התשובה הראויה.