יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה טו.

ישנם פחדים שנעשים לתכונה קבועה באדם, לא מצד איומים חיצוניים חולפים, אלא כמעין הססנות תמידית שתוקפת אותו על כל צעד ושעל. מקורם של אותם הפחדים הוא עוונותיו של האדם, שעדיין לא תיקן. כאשר הוא מתוודע לכך, יחד עם הפחד מלווה אותו גם עצבות תמידית על חוסר טהרתו. מין יגון עמום שמעכיר את כל שמחותיו. ולמרות זאת, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִצָּבוֹן וְהַפַּחַד בָּא מִפְּנֵי בִּטּוּל תּוֹרָה, כאשר אדם מכיר בכך שהוא אינו לומד כשיעור הזמן הראוי לו או ברמת העומק המתאימה לכשרונו או שהלימוד אינו מחייה אותו, שהוא לומד כמצוות אנשים מלומדה ללא הזדהות ותחושה של קרבת ה'. וּמִפְּנֵי הָעֲווֹנוֹת כֻּלָּם, בין עוונות שבתחום שבינו לבין חברו, ובין עוונות שבתחום שבינו לבין קונו, הגורמים לו לפּחד מתמיד שמא ייכשל בהם שוב, ולעיצבון על כך שזהו מצבו, ואינו טהור כפי שהיה רוצה להיות. לאחר תקופה מסוימת, הפחד והעיצבון קובעים את מקומם בנפש באופן תמידי, גם ללא קשר לעוונות המסוימים בהם נכשל האדם (ראו לעיל פסקאות ו; ז). אולם למרות שיש סיבות "מוצדקות" לאותן תחושות, מִכָּל מָקוֹם, תֵּכֶף כְּשֶׁמְּהַרְהֲרִין בִּתְשׁוּבָה, הֲרֵי הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ לְטוֹבָה. כאשר אדם מהרהר בתשובה הוא משנה את זווית מבטו על חטאיו. חטאים יכולים להיות כמו שטח מסוכן, מקור לבושה ולדאגה, ויכולים גם להיות אוצר של ניסיון חיים וחכמה, חוויה קשה שגורמת לאדם להכיר במצבו ולהתאמץ מעתה להתקרב יותר אל הקודש. ללא הרהורי תשובה, העיצבון והפחד מרחיקים את האדם מן הקודש, שכן החשש שמא ייכשל שוב ותחושות האשם על חטאיו מונעים ממנו את הביטחון והתעוזה לגשת שוב אל הקודש ולקיים את המצוות בשלמות. אך לאחר הרהורי תשובה אדם מכיר יותר את עצמו, יודע ממה להיזהר, וממילא יכול לקחת יותר סיכונים. התשובה פותחת פתח לעולם בטוח יותר.

וּצְרִיכִין מִיָּד לְהִתְחַזֵּק בְּאֹמֶץ בִּטָּחוֹן בְּחֶסֶד עֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, ולדעת שלא רק שאפשר לתקן ולהתעלות מבור החטאים, אלא שכעת זה ודאי יותר קל, בזכות ניסיון החיים של האדם, שהתעשר לאחר החטא. זהו חסד ה', שאינו מקפיד עם בריותיו אלא מחכה לתשובתם: "בא ליטהר – מסייעים אותו" (שבת קד, א). ובזכות הביטחון, לֶאֱחֹז בְּתוֹרָה וּבַעֲבוֹדָה, שנעזבו קודם, וכך נוצרו באדם עצב ופחד – כעת עליו לשוב אליהן ביתר שאת. כמובן לא באופן קיצוני, שאינו מתאים לאדם ועלול להזיק לו, אלא כָּל אֶחָד כְּפִי מִדָּתוֹ. עבודת הבירור מהי המידה המתאימה לאדם, כיצד עליו לאחוז בתורה ובמצוות, אֵילו מדות עליו לתקן ובאֵילו מצוות עליו להתחזק, היא מורכבת ועדינה, ועל כן האדם עלול לטעות בה. לכן הרב קוק מוסיף ומבאר כיצד ידע האדם מהי מדתו: וְאִם לִפְעָמִים יֵרָאֶה לוֹ, שֶׁהַמִּדָּה הַמִּתְעוֹרֶרֶת עַל יְדֵי הַקְּרִיאָה בִּסְפָרִים מֵעִנְיְנֵי הַמּוּסָר וְהַיִּרְאָה אֵינָהּ לְפִי מִדָּתוֹ; בכמה מקומות בכתביו הרמב"ם מדריך את האדם לצעוד בדרך האמצע, "שביל הזהב", ולא לנטות לקיצוניוּת במידות השונות (עי' הלכות דעות א; 'שמונה פרקים' ד). אולם לא לכל אדם זו הדרכה מתאימה. ב'מסילת ישרים' הרמח"ל מציג דרך של התעלות הדרגתית בסולם הדבקות בה', וגם זו דרך שאולי מתאימה לרוב האנשים ברוב הזמנים, אך יכול להיות אדם שיודע בעצמו שאינו יכול להתעלות לפי הדרכות אלה (ראו להלן פסקה יז). אדם כזה, אם הוא הגון וישר ורוצה באמת להתעלות ולתקן את חטאיו, עומד בפרשת דרכים. מצד אחד, הוא מרגיש שההדרכות של חכמי ישראל לא טובות עבורו, ומצד שני, הוא חפץ באמת לשוב בתשובה. האדם יכול לנסות ולכפות את עצמו להישמע לדברי החכמים בספריהם, שכן הם היו גדולים ממנו, צדיקים ומכירים את נבכי הנפש; אך ניסיון כזה עלול לשבור אותו, לגרום לו מפח נפש ואכזבה קשה, וככל הנראה גם לא יצליח. אדם אינו יכול לשנות את תכונות האופי הבסיסיות שלו, אלא רק לנתב אותן בכיוון מסוים. לכן אומר הרב קוק שיִּתְבּוֹנֵן וְיַחְקֹר עַל מִדָּתוֹ מַה הִיא, וְיִתְחַזֵּק וְיִתְאַמֵּץ בְּיִחוּד בְּמִדָּתוֹ הָעַצְמִית. האדם צריך לבחון היטב את עצמו, מה מתאים לנפשו ולנטיותיו האישיות, מהם כישוריו ומהן חולשותיו – וכך יוכל לבנות לעצמו דרך טובה להתעלות. כמו ספרי המוסר והיראה, גם האדם הוא בריאה אלוהית שיש ללמוד אותה היטב ורק כך ניתן לדעת כיצד לפעול בה ולתקן אותה. אז יוכל לכלכל את התנהגותו ומעשיו על פי קווי האופי הייחודיים לו.

וְגַם מִזֶּה אַל יַנַּח יָדוֹ מִמַּה שֶּׁמִּתְעוֹרֵר עַל יְדֵי הַסְּפָרִים, שגם אם אינם מועילים עבורו באופן פרטי, בהדרכות המסוימות שיש בהם – הוא יכול לשאוב מהם השראה ולמצוא דרך כללית של תיקון, שוודאי פרטים רבים מתוכה טובים גם עבורו. וכמובן עצם המגמה הכללית של תיקון והתעלות נוגעת לו, ועל כן העיסוק בה מרומם ומקדם אותו. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּטָן מְאֹד הוּא צַד הַתְּפִיסָה שֶׁלּוֹ בְּעִנְיָנִים שֶׁאֵינָם כָּל כָּךְ שַׁיָּכִים לוֹ, שכן כאשר ההדרכות המוסריות שמבוארות בספרים אינן מתאימות לאופיו, מבחינה מסוימת הוא גם פחות יכול להבין אותן; מִכָּל־מָקוֹם כָּל מַדְרֵגוֹת הַטּוֹב וְהַקֹּדֶשׁ צְרִיכוֹת לִהְיוֹת מְקֻשָּׁרוֹת זוֹ עִם זוֹ, אלה שכתובות בספרים, יחד עם אלה שהגדיר הוא בעצמו על פי תכונות הנפש הייחודיות לו. וְיַחַד כֻּלָּן יֵעָשׂוּ חֲטִיבָה אַחַת. מערכת אחת שמיטיבה בכל חלקיה, אם במגמות והדרכות כלליות ואם בתיקונים פרטיים שבונה האדם לעצמו. לְהָאִיר עָלָיו אוֹר ד', כך שיֵצא מחושך העיצבון והפחד לחיים מוארים ומובנים יותר – על פי המגמה האלוהית המאירה אותם ומנהירה לו את דרכי התיקון הראויים לו. וְתוֹרָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה – לא התורה הנגלית והכתובה באופן מפורש, שהיא אמנם ודאי חשובה ומחייבת מבחינה מעשית בצד ההלכתי שבה, אלא התורה שהאדם מסיק ומגבש בעצמו על פי התורה הרגילה, הכתובה בספרים, שבה הוא מאיר את נפשו ומרומם אותה. בְּנֹעַם ד' וְטוּבוֹ – באופן שינעים את חייו וייטיב אותם, לעומת העיצבון והפחד שהיו מנת חלקו לפני התשובה. זהו גם אופן ההתחברות הנכון עם הקודש, וגם סימן שההתחברות היא נכונה (עי' אוה"ק ח"ב עמ' שצו). אם אדם סובל מן החיבור שלו אל הקודש, אזי עליו לפשפש במעשיו, לראות במה הוא לא התחבר נכון, ושמא מסלול ההתעלות שבו צעד אינו מתאים לנפשו. כמובן שגם כאשר הוא חי באופן נכון ובריא, לעיתים יש משברים וסבל; אך ככלל, התשובה והאחיזה בתורה ובעבודה צריכות להביא לחיים טובים ונעימים יותר.