יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה יג

בדברים אלה הרב קוק מציג התמודדות עם בעיה מורכבת ביותר מבחינה מוסרית ותודעתית. ברור לאדם שעל חטאים שעשה מתוך צלילות דעת, בזדון או אפילו בשגגה, עליו לשוב בתשובה. מעשיו נתונים לשליטתו ועליו לקחת אחריות עליהם. יכול להיות שחטאו נבע כתוצאה מטעות, חישוב לא נכון או כניעה לתאווה חזקה במיוחד, אך בסופו של דבר הוא זה שהחליט, טעה או התפתה, מתוך הכרה ברורה. לעומת זאת, כאשר חטא מתוך חולי, ליקוי גופני וחולשה, האדם מרגיש שלא שייך בזה עניין של תשובה. אין לו כל אחריות לכך. בנוסף לבעיה גופנית שמקשה על האדם לנהוג באופן נאות וראוי, ישנם גם אנשים שבגלל בעיות הורמונליות שונות נעשים עצבניים הרבה יותר מהר מהרגיל. אך האמת היא שעל אף שבאונס אדם פטור מעונש, עדיין יש בו שאיפות לטהרה ולמעמד רוחני נשגב, וחטאים שונים, הגם שבאו מתוך אונס גמור – מעכבים את ההתעלות למעמד זה. לכן אַף עַל פְּגָמִים שֶׁיְּסוֹדָם הוּא חֲלִישׁוּת הַגּוּף צְרִיכִים לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, שכן התשובה במהותה היא התעלות תמידית, הנצרכת בכל מצב ומעמד רוחני – לא דווקא אחרי חטא רשמי מסוים. וכל שכן כאשר האדם באמת חטא, אף שמדובר בחטא שנעשה באונס. אדם עלול להרפות ולהתרשל מעצם המאמץ להתעלות, מתוך מחשבה שהוא פטור מאותה התעלות, שכן גם אם מדובר במעשה שהוא פגם מוסרי, לכאורה, הוא לא חטא אלא נהג כפי שכל אדם היה נוהג במצבו הגופני. זו התשובה הנצרכת במצבים כאלה – לקחת אחריות על כך שלמרות המצב הקשה, האדם תמיד יכול לנהוג מעט יותר בזהירות, או בחטאים שבין אדם לחברו – ביתר אדיבות ונימוס, לצמצם למינימום את החטא או הפגיעה באחרים, בין במעשיו, בין בדיבורו, ולעיתים אף במחשבתו בלבד.

עֲלֵיהֶם וְעַל כָּל תּוֹלְדוֹתֵיהֶם. לפגמים מוסריים יש השלכות על כלל מוסריותו של האדם והמשך התנהלותו. גם חטא שנעשה באונס – אם לא שבים עליו בתשובה, עלולים להתרגל לחטוא בו שוב ושוב, גם כאשר לא יהיה הכרח של אונס. מחלה שהאדם נושא במשך תקופה ארוכה עלולה לגרום לו שיהיה מפונק ואגואיסט, אדיש לצרכיהם של אחרים, רגזן וגס רוח. מרוב צערו והתסכול הממושך שהוא צובר בנפש, הוא עלול לחשוב שייסוריו הקשים מצדיקים כל תביעה מצדו, ושהכול מגיע לו. גם כאשר החברה מבינה אותו, מוחלת ואינה מתרעמת, נוצרים בו דפוסי התנהגות שאינם נאותים. אלו הם תולדות של פגמים מוסריים. גם אדם חולה ומוגבל, שעובר משברים קשים וסבל איום, נתבע מבחינה מוסרית לצמצם את המועקה שהוא יוצר לקרוביו וסובביו עד למינימום האפשרי. אם בלית ברירה הוא נאלץ לקבל את שירותיהם של קרוביו, עליו לזכור תמיד להודות ולהעריך את הסיוע שהוא מקבל, בין אם מצד ילדיו, אשתו או חבריו, ובין אם מצד עובד ששכרו עבורו והוא מקבל משכורת על שירותיו.

בנוסף, שמירה על אמות מידה מוסריות עד כמה שאפשר, גם במצבים קשים של אונס – משנה את מצבו הנפשי של האדם לטובה, וממילא גם את איתנותו הגופנית, הקשורה כמובן במצבו הנפשי. הפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל,^[62] נשלח במהלך השואה למחנה ההשמדה אושוויץ עם שאר יהודי אוסטריה, ואת ניסיונו וחוויותיו הקשות במחנה ההשמדה הוא הניח כיסוד שיטתו הפסיכולוגית, ה'לוגותרפיה' – טיפול על ידי מציאת משמעות. בספרו 'האדם מחפש משמעות', הוא מתאר שלמרות הסבל האיום, הרעב, הפחד, ההשפלות והעייפות הקיצונית, היו אסירים כאלה שנותר בהם כוח מוסרי לרחם על חבריהם. להתחלק איתם במעט המזון שהיה להם, או אף להעניק אוזן קשבת למתאבלים על קרוביהם שאבדו ולמרי הנפש הנאנקים תחת סבלות המחנה. בכך, אסירים אלה חיזקו את קיומם האישי לא פחות ממה שתרמו לחבריהם שאיתם גמלו חסד, שכן בזה שתרמו לזולת הם למעשה העניקו משמעות לקיומם הכמעט בלתי־נסבל באימת מחנות הריכוז, שהעצימה את כוחות החיים ואת יכולת השרידוּת שלהם עצמם. אסירים אלה לא עשו את מעשי החסד שלהם מתוך התובנה שבכך הם מסייעים לעצמם, אך כמטפל נפשי זיהה פרנקל ששהה עמם במחנה את העוז הנפשי שזכו לו בעקבות החסד שעשו עם הזולת.[63] היו גם אסירים שבעקבות תנאי הקיום הנוראיים פטרו עצמם כָּלִיל מכל תביעה מוסרית, נהגו באגואיסטיות, חזירות ואכזריות כלפי כל אדם, וגם אם שרדו את השואה היו שמיאנו להתנצל על כך לאחר שהסתיימה. יכול להיות שבאמת אינם בני עונשין, אך עליהם לשוב בתשובה, שכן גם מצב מפלצתי כזה אינו פוטר את האדם מן התביעה המוסרית הבסיסית, גם אם מדובר אך ורק בנתינת כתף לאדם שעומד לקרוס תחתיו, במילת עידוד או הזדהות – אדם צריך לעשות זאת כל עוד יש לו יכולת.

מִכָּל מָקוֹם צְרִיכִים לְהִתְחַזֵּק מְאֹד שֶׁלֹּא לְהִתְפַּחֵד יוֹתֵר מִדַּי. אפשר היה לכתוב שצריכים להתחזק שלא לפחד יותר מדי, אך נראה שבכוונה נקט הרב קוק בפועל לְהִתְפַּחֵד – בבניין 'התפעל', שכן במחשבות הייאוש מכניס האדם בעצמו פחד, כמעט באופן מלאכותי ומודע. התביעה שאדם תובע מעצמו לשוב בתשובה אם לא נהג במוסריות הראויה, עלולה להרתיע אותו עד כדי כך שלא ישוב כלל בתשובה. אם לא יצליח בתהליך התשובה, אומר האדם לעצמו, גורלו יהיה רע ומר. וכשספק אם בכלל יצליח לשוב, עדיף כבר להרפות ולא לנסות כלל לפתוח בתהליך התשובה הקשה, שנראה מפרך ודורש מאמצים רבים והתגברות על הטבע העצל.

על מנת לשוב בתשובה יש להתאזר באומץ, לכן כל פחד מצד עצמו הוא מוטעה כאשר הוא מעכב את תהליך התשובה. אך עוד יותר הוא מוטעה, בְּיִחוּד מִפְּנֵי הַפְּגָמִים הַלָּלוּ שֶׁהַמֶּזֶג הַחוֹלֶה שֶׁל הַגּוּף הוּא סִבָּתָם, שֶׁכְּבָר יֵשׁ פֶּתַח גָּדוֹל לְחֶסֶד עֶלְיוֹן שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב ד' לוֹ עָווֹן אֶת מַה שֶּׁבָּא לְיָדוֹ בְּאֹנֶס הַמֶּזֶג. התשובה כאן אינה על מנת להינצל מעונש, שכן מדובר באונס, לכן כמניע לתשובה נותר רק הצד העליון שבנפש – מותר האדם מן הבהמה, הרצון להיות אדם ראוי ומוסרי, שחי בהתאם לצלם אלוהים שבו, שנוהג באצילות ועדינות. לא תמיד מצליחים להחזיק מעמד במדרגה עליונה זו, אך תמיד אפשר לשוב ולעלות אליה חזרה. אדם שמתוך ייסורי מחלתו או מצב נפש קיצוני שהיה בו, העליב מישהו, סליחתו תתקבל בנקל כאשר יבקש מחילה ויסביר את המצב הקשה שהיה בו. בֵּין בַּמֶּה שֶׁהוּא בְּמַעֲשֶׂה, כאשר אדם היה אקטיבי ועבר על איסור או פגע במישהו בפועל, בֵּין בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, כאשר אדם התרשל, התעצל מחמת מצב גופו או נפשו הקשה, וביטל מצווה חשובה או מעשה ראוי.

וּכְשֵׁם שֶׁטּוֹבָה הִיא מַרְדּוּת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, כדברי חז"ל: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות" (ברכות ז, א), כלומר – עדיף לאדם שישוב בתשובה בעצמו, עם כל המרירוּת והצער שבכך, מאשר שיקבל את מלקות בית הדין ורק אז ישוב בתשובה – שכן אין דבר שיכול להשתוות למהפכה פנימית שאדם עושה בנפשו, להזדהוּת עם הטוב וסלידה טבעית מן הרע; כָּךְ נְחוּצָה הִיא הַהִתְאַמְּצוּת הַלְּבָבִית, כְּדֵי לִהְיוֹת נָכוֹן לַעֲבוֹדַת ד' בְּתוֹרָה וּבַעֲבוֹדָה תַּמָּה, בְּדֵעָה צְלוּלָה עַד כַּמָּה שֶׁהַיָּד מַגַּעַת. הרצון העקרוני לעבוד את ה', לבחור בטוב ולהימנע מן הרע – גם כשהוא נותר בלב בלבד, מכיוון שהאדם אנוס מבחינה גופנית, כאשר הגפיים לא מתפקדות ואפילו הראש לא צלול מספיק להגות בדברי תורה – זהו רצון נחוץ ביותר, הקודם לכל המעשים הממשיים. עבודת ה' בבסיסה היא בלב, בשאיפה כנה לפעול טוב במציאות, ולכן טובה מרדות אחת בלב של רצון פנימי לשוב בתשובה, מכמה וכמה ייסורים חיצוניים. כמובן שגם המימוש המעשי חשוב, אך לא תמיד הוא אפשרי, ואל־לו לבטל את ערך עבודת הלב. אדם נתבע לעשות כל מה שביכולתו, גם אם זו מילה אחת או אפילו מחשבה טובה. "חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קידושין מ, א), ואולי הקב"ה יזמן לאדם אפשרות לממש את מחשבתו הטובה. וגם אם לא – עליו להיות תמיד מזומן אל הטוב ולשאוף לממש אותו כמה שניתן.