לעומת הפסקה הקודמת, המתארת עצבות שגורמת להרהורי תשובה באופן לא נכון, בפסקה זו מתוארת עצבות המביאה את האדם להכיר בחיסרון שיש בו, ובכך לשוב בתשובה באופן נכון של איזון וחיבור בין רוח לחומר, שאיפה ומעשה.
יֵשׁ עִצָּבוֹן פְּנִימִי, שֶׁבָּא מֵהַרְגָּשַׁת הַלִּקּוּי הַנִּשְׁמָתִי. כאשר אדם מרגיש שיש לקות בנשמתו, חוסר יכולת להביא לידי ביטוי את הרעיונות הגדולים, להרוות את צימאונה של הנשמה, בְּיִחוּד כְּשֶׁהַתְּכוּנָה הַמַּעֲשִׂית הִיא לְקוּיָה, ולכן חסר מימוש מעשי של הרעיונות הגדולים שאותם הוא כן מצליח להבהיר לעצמו. גם כאשר הוא שואף אליהם באופן ברור ואף משרטט במחשבתו את הדרך כיצד לממשם – במציאות המעשית הוא לא מצליח להוציא את הדברים אל הפועל, וְאֵין הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל הָאַחֲרָיוּת הַמַּעֲשִׂית מְפֹרֶטֶת כָּל כָּךְ. המחשבות הגדולות לא מביאות אותו לקחת אחריות על פרטי המציאות המעשית ולשנות אותה. לדוגמא, אדם לומד על רעיון השבת, על המנוחה, העונג והנשמה היתרה שיש בה, ומתמלא שאר־רוח ורצון גדול לשמור את השבת באופן מדויק ומושלם על כל הלכותיה ודקדוקיה. אך כאשר מגיע יום השבת בפועל, אל מול מגבלות המציאות, התנאים הקשים או החברה – לפתע נעלמים כל הרצונות הגדולים, אפרוריות השגרה גוברת, וכך בצאת השבת מתגלה שהיא לא הייתה שונה מן השבת הקודמת. כך נוצר פער גדול מדי בין המחשבות והשאיפות הנאצלות, לבין המעשה הממשי. זהו פער מטריד, שבשלב מסוים הופך לעצב, פסימיות ורגשי נחיתות. לכן מַרְגֶּשֶׁת הַנֶּפֶשׁ יוֹתֵר בְּחֶסְרוֹנָהּ מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּחַ הַמַּעֲשִׂי הוּא קָרוֹב לְחוּגָהּ. הנפש מייצגת את תחושותיו הממשיות של האדם; בניגוד לנשמה, שהיא האידאה העליונה של האדם, הקשורה בפוטנציאל הגבוה שלו, ולכן לא תמיד הוא חווה את הליקויים שבנשמתו. אולם ליקוי הקשור במימוש מעשי של מאווי הנשמה – הולך ומשתלשל עד לנפש, לביטוי המוחשי של הנשמה שקשור במציאות המעשית.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם קְרוֹבִים אֶל הַחוּג הַמַּעֲשִׂי, שֶׁלְּקֻיּוֹתֵיהֶם מִתְפַּשְּׁטוֹת יוֹתֵר בָּעוֹלָם הָרוּחָנִי הָרָחוֹק, הֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַרְגִּישׁ חֶסְרוֹנָם עַד כְּדֵי עִצָּבוֹן, וִיכוֹלִים לִהְיוֹת יוֹתֵר שְׂמֵחִים בְּטִבְעָם. אדם שעיקר חייו בעולם המעשי, מבחינה זו יהיה שלם יותר בנפשו. כל עוד הוא מצליח לשמור על אמות מדה מוסריות נאותות שמקובל בחברה להקפיד עליהן – ההצלחה המעשית מספיקה לו והוא אינו מוטרד מדי מן הליקויים הנשמתיים שבו. גם אם עולמו הרוחני רדוד, הוא אינו חש כאב על כך באופן ניכר שיפריע לו את שגרת החיים. אם יישרט באצבעו, הדבר יכאב לו הרבה יותר מאשר אם קרא קריאת־שמע ולא הבין כל מילה שכתובה בה. מטרותיו בחיים ברורות, יש לו שאיפות חומריות שהוא עמל על השגתן, והדבר מספק אותו.
אך מִי שֶׁלִּקּוּיָיו הַמַּעֲשִׂיִּים נוֹגְעִים לְלִבּוֹ, וּשְׁאִיפוֹתָיו הֵן רוּחָנִיּוֹת אַדִּירוֹת, אינו יכול להסתפק בהישגים חומריים. הדרכה פשטנית לאדם ששאיפותיו הרוחניות הגדולות גורמות לו עצבון, היא שידחיק ויתעלם מהן, שימית עצמו באוהלה של תורה (ברכות סג, ב) – תורה של פרטי המעשה הממשיים, וכך אט־אט יוכל לשכך את הכאבים של ליקויי הנשמה. ואילו הרב קוק רואה באותו עיצבון גילוי של כישרון רוחני מיוחד, שאסור להחניק אותו. לכן בניגוד להדרכה הפשטנית מייעץ הרב קוק לפעול דווקא בכיוון ההפוך: יִרְאֶה לְהַגְבִּיר אֶת הַשֶּׁטֶף הָרוּחָנִי. האדם צריך דווקא להגביר את המוטיבציה הרוחנית להגיע להשגות נעלות ולממש אותן במציאות, למרות שהוא נכשל בכך שוב ושוב. יש לשאוף למימוש באופן יותר עוצמתי. אלא שעל מנת שלא להתאכזב שוב ולהתייאש, יש לְשַׁעְבְּדוֹ לָעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי בְּאֹפֶן שֶׁיָּאִיר אֶת הָאֹפֶק הַמַּעֲשִׂי. לא לשקוע בעולם הרוח ולזנוח את המעשה, אלא להגביר את הצימאון הרוחני באופן שיהיה מחובר למעשה, לבחון כיצד הרעיונות הרוחניים בכל זאת יכולים לבוא לידי ביטוי מסוים במעשה. עליו לחפש את המשמעות הרוחנית של המצוות וההלכות הדקדקניות שהוא מקיים. בכך מאירים אֶת הָאֹפֶק הַמַּעֲשִׂי, מזהים את המגמה הכללית של המעשים, הרעיון הרוחני המאחד את הפרטים השונים. אין להסתפק במושכלות עליונות בלבד, ואף לא בפרטים מעשיים בלבד, אלא לנסות כמה שיותר למזג בין הדברים ולראות כיצד המושכלות מתממשות בפרטים וכיצד הפרטים מקדמים את המציאות לקראת האופק הרוחני הגדול. זהו גם אתגר וגם פתרון עבור איש נעלה בעל שאיפות רוחניות גדולות שאינו מוצא את סיפוקו בעולם המעשי.
וְעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה הַמַּעֲשִׂית יִתְפַּתַּח, וְהָיָה לְמָאוֹר שֶׁל תְּשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה, שֶׁיְּתַקֵּן אֶת הַכֹּל, אֶת הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים וְהָעִיּוּנִיִּים בְּיַחַד. זוהי עליונותה של תשובתו. היא אינה מתעלמת ומזניחה את אחד הצדדים, אלא מתקנת הכל, מכיוון שהיא משיבה ומתקנת את האידאות הגדולות יחד עם המעשים הפרטניים. מבחינה מסוימת הרב קוק מתאר את עצמו בפסקה זו: מצד אחד, ברוחו הוא עסק ברעיונות רוחניים נשגבים, במגמות הכלליות של התורה ובמשמעות הקיום; ומצד שני, בתור רבה הראשי של ארץ ישראל, פוסק ודיין, היה מעורה לחלוטין בעולם המעשי, בבעיות המורכבות של היישוב היהודי בארץ, במתח שבין הציבורים השונים ובמימוש המסובך והקשה של חזון שיבת ציון הגדול. המיזוג הייחודי של רוחו הגדולה וצרכי הציבור המעשיים, בא לידי ביטוי למשל בספרו 'שבת הארץ', שיצא לאור בשנת ה'תר"ע, בו כתב על השמיטה ופרטיה המרובים וביאר את 'היתר המכירה' בו תמך. בהקדמתו לספר, הרב קוק מתאר כמה שנת השמיטה חיונית עבור החיים הרוחניים, איזו תכלית ומשמעות ניתן למצוא בפרטיה המרובים ואיזה אופק רוחני ומעשי הם בונים – ובכך מחבר שמיים וארץ, לְמָאוֹר שֶׁל תְּשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה.
