ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

יד – נְתִיבוֹת תְּשׁוּבָה פְּרָטִיּוֹת, פסקה יא

שתי דרכים עיקריות ישנן, בהן צועדים אנשים על מנת לזכות בקְדֻשָּׁה ובתְשׁוּבָה: האחת, כאשר תופסים את העולם כמכשול ומסך, מחיצה המפרדת בין הנשמה לבין מקורה האלוהי. ההנחה היא שכאשר מפנימים תפיסה זו באופן עמוק, יותר קל שלא להיות תלוי בעולם – לא להתפתות לתאוות חומריות שעלולות להסיט את האדם מקרבת אלוהים. אף שזו דרך של עצבות, שאינה טובה ואינה נכונה, היא מקובלת במחשבת הדתית בעולם, ויש לה מהלכים גם במחשבה הדתית שבאמונת ישראל. יש בתפיסה זו גם נקודה של אמת – האדם צריך לזכור שהעולם לא שלם ושיש להיזהר בו, להעצים את הטוב ולא את הרע; אך כדרך חיים כללית, תפיסה זו מובילה את האדם לשנוא את החיים ואת העולם, להיות כאוב ועצוב, וכך הוא אינו יכול לזכות בקרבת אלוהים.

העולם והחיים החומריים לא נבראו במקרה או בטעות, וגם לא כ"אויב של אלוהים", שאדם צריך לבחור אם הוא בצד שלו או בצד של אלוהים. אפילו השטן הוא כמובן בריאה אלוהית, שמקיימת את שליחותה בלבד (עי' איוב א, ו). אמנם, חז"ל אומרים שיש רגע אחד במשך היום, בו הקב"ה "זועם" (ברכות ז, א) – רגע אחד בכל יממה מבטא את החיסרון הקיים בעולם, את הפער שבין השלימות האידאלית לבין העולם שרק הולך ומשתלם, ועדיין פגום ומצומצם. זהו רגע מאוד משמעותי, עד כדי כך שבלעם הרשע ידע לנצל אותו על מנת לקלל ולהזיק (שם). אך הוא רגע אחד בלבד: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ, חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ" (תהלים ל, ו). אי־אפשר להפוך את רגע הזעם לעיקר הנוכחות האלוהית בעולם. אלוהים מתגלה בעצם הבריאה, בחומר כמו ברוח. לכן אמרו חז"ל שהכועס הוא כעובד עבודה־זרה (שבת קה, א). הכועס מייחס ממשות עצמית לאותו רגע שמבטא את הפער שבין הרצוי למצוי, כאילו הוא מקור אחר שאינו בריאה אלוהית, שעליו הקב"ה "זועם". אילו אדם היה תמיד מכיר באופן מודע ומורגש שהכל נברא ברצון ה', מושגח ומכוון, לעולם לא היה כועס. כאשר אדם כועס הוא אינו פועל לתיקון העולם, לא מצטרף למגמה האלוהית, אלא רוצה להחריב ולכלות. לכן דרך של שנאה לַעולם כביטוי לאהבת אלוהים היא איננה נכונה מבחינה הגיונית, ואיננה אפשרית מבחינה מעשית.

דרך אחרת בה צועדים על מנת לזכות בקְדֻשָּׁה ובתְשׁוּבָה, הדרך הראשית והטובה, היא להתייחס אל העולם כפי שהקב"ה מתייחס אליו – באהבה, אך מתוך רצון ותביעה לתקן אותו. עלינו להיות מודעים לפער שבין הרצוי למצוי ולעמול על מנת לצמצם אותו ולא להרחיבו חלילה, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). תביעתנו כלפי העולם שתמיד יהיה טוב יותר ממה שהוא בהווה, איננה מתוך שנאה כלפיו וגם לא מתוך זלזול, שכן אם אין ערך לעולם, אם הוא לא שווה ולא ראוי, אזי התביעה להשתלמותו חסרת משמעות. אם בית המשפט מוצא שנאשם עשה את מעשיו החמורים מתוך מחלה נפשית או מוגבלוּת שכלית, הדיון בעניינו נפסק לאלתר, שכן לא ניתן להעמיד לדין אדם שאינו בר־דעת ואינו יכול להיות הגון וטוב. שוטה פטור מן המצוות. כך גם העולם – רק אם הוא בעל ערך ופוטנציאל לממש אידאל עליון, כמתואר בדברי הנביאים, אפשר לתבוע ממנו שיהיה כך בפועל, מתוך אמון ואהבה.

משום כך ברור מדוע מֵרַעְיוֹנוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁל קְדֻשָּׁה וְשֶׁל תְּשׁוּבָה שֶׁהֵם מְבִיאִים לִידֵי עַצְבוּת צְרִיכִים לְהִתְרַחֵק לִפְעָמִים. אל לה לקדושה להיות אלטרנטיבה לעולם, מסלול שונה במקום החיים. דרך ארץ קדמה לתורה (ויקרא רבה ט, ג) – על גבי שמחת החיים הטבעית, התקווה והבריאות, באה הקדושה; לא במקומן. ההלכה היא, שמיד כאשר אדם ניעור בבוקר – עוד קודם שנטל ידיו והתלבש, עליו לומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". הנימוק הרשמי לכך שאפשר לומר משפט זה עוד לפני נטילת הידיים, הוא שאין מזכירים בו שמות ה' (עי' 'משנה ברורה' א, ח); אך מבחינה מסוימת, עומק העניין הוא כדברי הרב קוק כאן: כִּי יְסוֹד הַשִּׂמְחָה, יסוד התפיסה של ערך החיים, השמחה על כך שהגיע עוד יום ואדם זכה להמשיך לחיות בעולם, קְשׁוּרָה בְּעֹמֶק הַקֹּדֶשׁ. ברצון האלוהי לברוא את העולם ולהחיות אותו, להרבות בו את הטוב החומרי והרוחני ולקדם אותו לגאולתו, ועל כן הוּא גָּדוֹל מִכָּל תֹּכֶן שֶׁל קְדֻשָּׁה וְשֶׁל תְּשׁוּבָה אַחֶרֶת, שהם חיצוניים יותר. חיצוניות הקודש היא התורה והמצוות הגלויים, פרטי ההלכה שיש לשמור. אך אם אדם יחשוב שעליו לדבוק רק בחיצוניות הקודש, ברובד הגלוי שבו, ומשום כך יזלזל בחיים הפשוטים או ישנא אותם, הוא זונח את עומקו של הקודש, את המגמה האלוהית שבבריאת העולם. אולי אם יתעמק בלימוד תורה וידבק כראוי בשמירת המצוות, המאור שבהן יחזירו למוטב (עי' איכה רבה פ"ב), והוא יזכה לשוב ולהכיר גם בעומקו של הקודש. אך ודאי שמלכתחילה ראוי להכיר בקודש על כל רבדיו, לדבוק בחיים ולאהוב אותם, ומתוך כך לדבוק גם בקודש הגלוי, להעצים את החיים ולשכלל אותם.

אמנם, הרב קוק מסייג את דבריו: רק לִפְעָמִים יש להתרחק מרעיונות של קדושה שנובעים מתוך מאיסת החיים. ולפעמים יש להם מקום, משום שבאמת יש פער בין הרצוי למצוי ועדיין יש בעולם חסרונות רבים שפתרונם הוא דווקא דבקות בקודש מתוך פרישות מסוימת מן החיים. כל אדם מפעם לפעם מרגיש עצב וכעס, ואי אפשר להתעלם מכך, התסכול הוא ממשי ולעיתים קורע את הלב. אך זו לא הדרך הראשית לקודש, לא העיקרית ולא הרצויה. אדם שמכור להרגלים רעים הממלאים לו את חייו, ויום אחד מתפכח ומכיר כמה מזויף וזמני הסיפוק שהם נותנים לו, וכמה עדיף לו לרחוק מהם ולדבוק בקודש – ודאי שעליו להעצים מחשבות אלה. אך רוב האנשים אינם כך, ועליהם לרצות בקודש מתוך שמחה ואהבת העולם.

עַל כֵּן כַּאֲשֶׁר בָּאוֹת לוֹ מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל יִרְאָה וְשֶׁל תְּשׁוּבָה בְּדֶרֶךְ עִצָּבוֹן, כאשר אדם מביט על חייו ומונה את הכישלונות המרובים ואת האכזבות הכואבות, מתבוסס בייאושו ומרגיש שמכיוון שחייו בלאו־הכי כֹה שפלים ולא מוצלחים כפי שהיה רוצה, על כן לפחות ישמור מצוות, יהיה ירא־שמים ויאהב רק את התורה, שכן כל שאר האהבות שבעולם הזה ממילא גרמו לו בעיקר כאב וצער – אלו מחשבות שטעות ביסודן, ועל כן יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם עַד שֶׁתִּתְכּוֹנֵן מַחֲשַׁבְתּוֹ, שתיכּון כראוי, תהיה מוכנה, בשלה ובוגרת, ולא תראה את הקודש כתחליף לחול ולחיים הטבעיים. וִיקַבֵּל עָלָיו כָּל הַתֹּכֶן שֶׁל קְדֻשָּׁה וְשֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם בְּדֶרֶךְ חֶדְוָה וְשִׂמְחָה הָרְאוּיָה לְיִשְׁרֵי לֵב עוֹבְדֵי ד' בֶּאֱמֶת – בניגוד לעבודת ה' שאינה בֶּאֱמֶת, כאשר העולם נתפס כמקרה או עניין מיותר שרוצים להיפטר ממנו. גם תפיסה כזו היא עבודת ה', אך בבסיסה מונחת טעות חמורה. קדושה שבאה מתוך עצבות ומביאה לידי עצבות, פעמים רבות גם יוצרת אכזריות, קנאוּת ומשטמה כלפי אחרים. עובד ה' כזה מביט אל אנשים ששמחים בחייהם ומתמלא במרירות, העולם מאוס בעיניו והוא מגיע למצבים נפשיים קשים. לכן יש לקבל את תוכן הקדושה והיראה בְּדֶרֶךְ חֶדְוָה וְשִׂמְחָה הָרְאוּיָה לְיִשְׁרֵי לֵב. שמחה היא ביטוי של שלמות (עי' מהר"ל נתיב התורה יח). דווקא מתוך הרמוניה ואיזון פנימי של יושר הלב יכולה לבוא שמחה: "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא). היא לא יכולה לנבוע מעקמומיות הלב של דרישת קודש ותשובה מתוך עצבון ומאיסה בחיים, הגורמת רק לקונפליקט וסיבוך פנימי. יראת שמים צריכה להיות מתוך אהבת הבריאה האלוהית ושמחה בה, הגורמות לאדם לרצות לשמור על הבריאה ולהיטיב עמה, לתקן כמה שניתן, לא מתוך שנאה. כמובן, השמחה של עוֹבְדֵי ד' בֶּאֱמֶת כוללת גם רגשי צער, חרטה ואכזבה, משום שהמציאות עוד איננה אידאלית והמרחק לשלמות עוד גדול, אך הבסיס וקנה המידה העקרוני לדבקות בקודש הוא שמחה, ממנה ועל ידה אדם יוצא להוסיף ולהרבות את הטוב, להתקדש ולהתעלות.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן