כמו בפסקאות הקודמות, גם כאן הרב קוק עוסק בעניין האכילה, שבגלל רגילותו ותדירותו נראה כי הוא משמש כדוגמא לכל פעילותו החומרית והנאותיו הגופניות של האדם בעולם, שלעיתים עלולות לגרום לו לחטוא, כאשר הוא מתמכר להנאה שבהן ומשתעבד אליהן. אם אדם אכן חוטא בתחום זה, נוצר קרע בנפשו – בין שאיפותיו הרוחניות לבין תחושותיו וצרכיו הגופניים. התשובה באה לפתור את הקרע שנוצר בטעות בין הרוח והחומר, לגַשר מחדש בין כל חלקי הנפש, הנעלים יותר והנעלים פחות.
כמובן שלכתחילה ראוי לאדם להתקדש לפני כל פעולה גופנית, לכוון לעניינים הנשגבים הקשורים בה. אך בְּדִיעֲבַד כְּשֶׁאוֹכְלִין בְּלֹא כַּוָּנָה טוֹבָה אוֹ כְּשֶׁנִּכְשָׁלִין בַּאֲכִילָה גַּסָּה, שֶׁנִּקְרָא פּוֹשֵׁעַ, אף שזו כמובן לא פשיעה מבחינה רשמית, כדברי חז"ל שאליהם מפנה הרצי"ה קוק בהערותיו,[61] בכל זאת האדם מקבל את הכינוי החמור. כאשר הוא מתעלם מרוחו ונשמתו ומתרכז רק בגופו ובצרכיו, הוא חוטא כלפי הצד העיקרי שבו, הפנימי והנעלה יותר, וממילא ודאי צריך לשוב על כך בתשובה: כְּשֶׁמִּתְכַּוְּנִים לָשׁוּב עַל זֶה בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, אַחֲרֵי הָאֲכִילָה, וּלְהַעֲלוֹת וּלְבָרֵר אֶת נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּאֲכִילָה זוֹ, יֵשׁ תּוֹעֶלֶת וְתִקְוָה. אף שהאכילה כבר הסתיימה, כפי שכל חטא ניתן לתיקון גם למפרע. יֵשׁ תּוֹעֶלֶת כלפי אותה אכילה, שבה לא כיוון כראוי ולא העלה את ניצוצות הקדושה – שבזכות התשובה יוכל להעלותם למפרע, וְתִקְוָה ביחס לאכילות הבאות וכל שאר פעילויותיו הגופניות – שיהיו יותר בעדינות ובמחשבה נעלה, ובהן האדם יעלה את הניצוצות שראוי לו להעלות במגעו עם העולם החומרי.
וְאַל יִרֶף הַנִּלְבָּב מִלְּתַקֵּן אֶת כָּל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, לא ירפה ממאמציו לתקן למפרע את כל מעשיו הגופניים, אף שהם כבר נעשו בעבר, ואַחֲרֵי כָּל אֲכִילָה, אף שהוא כבר סיים את אכילתו ושבע. על הכינוי הַנִּלְבָּב, הרצי"ה קוק מצטט בהערותיו על הספר את דברי חז"ל: "אמר רבי אבדימי דמן חיפה, קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד, שנאמר אִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב" (בבא בתרא יב, ב). בכך מבאר הרצי"ה מדוע השב בתשובה על אכילתו מכונה כך – קודם שאכל היו לו "שני לבבות", הלב הרגיל – תפיסתו, שאיפותיו ואישיותו הרגילה, ו"לב" נוסף – רעבונו, שמנע ממנו לשקף את נשמתו והכפיף אותה לגופו. משום כך חטא באכילה שלא בכוונה, שכן כאשר אדם רעב הוא לא צלול ולא מרוכז. ואילו לאחר ששבע, פוסק המתח הנפשי שהיה לו, לבו מאוחד, דעתו מיושבת עליו והוא יכול לשוב ולבחון את עצמו האם נהג כשורה וחשב כפי שראוי לו לחשוב.
הרב קוק מוסיף שאותו התיקון לאכילה יהיה דווקא בִּתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב, בְּלֹא עַצְבוּת. בתשובה מיראה אדם סולד מכל אכילה, מפחד שמא האכילה תדרדר אותו, ומכיוון שאי אפשר להתקיים ללא מזון הוא אוכל כמי שכפאו שד, וכמה שפּחות. ואילו בתשובה מאהבה אדם רוצה לתקן את העולם, להאיר אותו ולהעלות את הניצוצות הגנוזים במאכל. מתוך הכרה בכך שהייתה לו הזדמנות לעשות זאת כשאכל, אך הוא פספס אותה למען אכילה בהמית, גסה, האדם מתחרט ונמלא ברצון גדול לתקן ולהעלות כמה שיוכל – מתוך אהבת ה' ואהבת העולם שברא.
התענוג שבאכילה ובשאר הפעילויות הגופניות הוא מצומצם וחולף במהרה, ואילו כאשר מתווסף עליו גם תענוג רוחני של מציאת הערך שבאכילה, כאשר היא נעשית בקדושה ובכוונה לתיקון העולם – התענוג מתעצם ומתרחב פי כמה וכמה. בדומה לכך, אדם שמתארח אצל חברים שאוהבים ומכבדים אותו, והם נותנים לפניו דברי מתיקה – הנאתו היא גם מן המתיקות שבכיבוד וגם מהבעת החיבה מצד חבריו. אדם מתענג על מגוון הטעמים שיש בעולם מתוך הודיה לה' ורצון בקרבתו, רצון להעלות ולתקן הכל. זו דוגמא לאחת מן הכוונות הראויות להעלאת הניצוצות הרצויה, אך כמובן, יש סולם גבוה של דרגות שונות בכוונת העלאת הניצוצות.
ומכיוון שתשובה כזו נעשית מתוך רצון לתקן את אכילתו ולהתעלות בקודש, היא מתוך חֶדְוַת ד' – שמחה של התייחדות עם ה', הזדהות עם המגמה האלוהית להיטיב עם העולם, לעשותו שלם ואידאלי. לכן יחד עם זאת התשובה היא גם בְּלֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכָּא, צער על כך שלא פעל קודם לכן בהתאם למגמה האלוהית כפי שהוא רוצה כעת, ועל כך שהעולם עוד רחוק משלמותו. וממילא, שבירת הלב גם ממלאת אותו מחדש: הַמָּלֵא גֹּדֶל וְעֹז קֹדֶשׁ, עזות לתקן למפרע ולהוסיף ולהיטיב מעתה. וְאָז יִפְעַל יְשׁוּעוֹת לוֹ – תשובה על הפשיעה שהייתה לו באכילה, שמרוממת את כלל הווייתו, וְלָעוֹלָם, כדברי חז"ל: "שבשביל יחיד שעשה תשובה – מוחלין לכל העולם כולו" (יומא פו, ב); משום שהעולם אחדותי ביסודו, ועל כן כאשר חלק אחד מן העולם – אותו אדם ששב בתשובה – מתעלה, כל העולם מתעלה עמו ('שמונה קבצים' א, תנד). כשם שכאשר אבר אחד מן הגוף נרפא, כל הגוף מושפע מכך לטובה, כך תשובתו של היחיד מיטיבה למציאות בכללה. הדבר נכון גם ברובד הגלוי – כאשר רואים שאדם אחד התעלה והצליח לתקן את דרכיו, הוא משמש מופת ודוגמא לרבים, שבזכותו שבים להאמין בכוחה של התשובה ומתעלים גם הם.
וְגַם אִם עָבְרוּ עָלָיו בְּעֵת אֲכִילַת הַמָּזוֹן עַצְמָהּ כַּמָּה נְפִילוֹת וּנְסִיגוֹת. כאשר בנוסף לתחילת האכילה, שהייתה ללא כוונה טובה, הוא המשיך והדרדר לשפל במחשבה או במעשה, אז על ידי תשובה מאהבה – עוֹד יָשׁוּב וְיִתְעַלֶּה וְיִזְכֶּה לֶאֱכֹל לֶחֶם קֹדֶשׁ בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה. קדוש הוא ייחודי; אך לא רק הכהנים במקדש יכולים לאכול לֶחֶם קֹדֶשׁ, אלא גם כל אדם – אם הוא מייחד את אכילתו לתיקון העולם, לעבודת ה' והצטרפות למגמה האלוהית בבריאה, יש בו בחינה של כהן שאוכל במקדש מקדשי המזבח המיוחדים לה'. כאשר הוא מכוון שוב את מחשבותיו שיהיו טובות, הוא זוכה שאכילתו תתעלה למפרע, וְהַפֶּשַׁע יֵהָפֵךְ לְשֶׁפַע. פשע הוא הפרעה למהלך התקין של המציאות. במקום שכל דבר יהיה במקומו, הפושע מקלקל, משנה את סדר הדברים, גוזל ומזיק. שפע הוא להיפך – זרימה תקינה, ריבוי ללא עיכובים ותקלות. כאשר אדם אינו ממשיך את תהליך התעלות העולם על ידי עילוי הניצוצות שבמזון, כאשר אינו ממשיך את השפעת נשמתו על רוחו, נפשו וגופו, אלא מנתק ביניהם – זהו פשע מבחינה מסוימת. במקום להעלות את הצומח או החי שהוא אוכל, לדרגתו – דרגת מְדַבֵּר שנברא בצלם אלוהים, הוא מוריד את עצמו לדרגת צומח וחי, חסר תבונה, שפועל על פי אינסטינקטים בלבד. ממילא, כאשר הוא מתקן את פשיעתו ושב להתאים למסלול ההתעלות של העולם, שב למדרגתו כמְדבר, הוא מעלה עמו יחד את כל האכילות והפעולות שעשה בבהמיות. כך הפשע הופך לשפע – מה שהוא אכל ופעל לא נעלם, אלא שבמקום שהמאכל ישעבד אותו ויכביד עליו, כעת הוא יהפוך להיות מקור של שִׁפְעַת טוֹבָה, העצמת המציאות ותיקונה. וּבְרָכָה, ריבוי מתוך הקיים. וְרַחֲמִים, אהבה והתאמה לעולם, כאשר אין התנגשות בין האדם לבין המציאות. וְרָצוֹן, שביעות רצון, ולא תחושת חוסר ורעב. תיקון המחשבה בזמן האכילה מצריך מאמץ מסוים, אך אינו מחסר מן האדם או מאלץ אותו לוותר על משהו.
"וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" (משלי טו, טו). אדם שלבו אינו טוב, צריך להסתגף, ליהנות כמה שפחות מן העולם, כדי שלא ידרדר את העולם ואת עצמו ויזיק. אולם כאשר האדם נלבב, שלבו טוב, כוונתו טובה ומתוקנת והוא חפץ להצטרף אל הטוב ולהעצים אותו – המשתה שלו הוא כקרבן תמיד, הוא קדוש ואינו מנותק מפעולותיו הטובות האחרות. אז ראוי לו שלא יפרוש מן העולם ומהנאותיו, אלא אדרבא, כי הוא עושה זאת באופן נכון שמקדם ומיטיב את המציאות.
